ביקורת ספר: תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

בספרו מבקש כהן לערוך רביזיה היסטורית ולטעון כי ליהודים ולערבים אחריות שווה לפרוץ האלימות. פרופ' מוריס לא השתכנע.

הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, הוצאת עברית, כתר, 2013.

האכזריות והעוצמה של פרעות תרפ"ט הפכו אותן לאירוע טראומתי, שנחקק בזכרון היהודי כסמל לתוקפנות הערבית • ד"ר הלל כהן מבקש לערוך רביזיה היסטורית, ולטעון, לא פחות, כי האחריות המוסרית למהלך האירועים נופלת בשווה על שני הצדדים • לדידו, מסתבר שאנשי הישוב הישן, אשכנזים ומזרחים, היו בכלל חלק מהתנועה הציונית התוקפנית והמנשלת ואף ייתכן מאוד כי דווקא היהודים הם שפתחו במעשי האלימות • פרופ' בני מוריס לא השתכנע וכתב ביקורת שלא משאירה אבן על אבן

במהלך הסכסוך בן מאה השנים בין התנועה הציונית ומדינת ישראל לערביי ארץ ישראל – לימים, "הפלסטינים" –  התבצעו מעשי טבח וזוועה, משני הצדדים. ערבים רצחו יהודים, ויהודים רצחו ערבים (בתי הזיקוק, מעלות – דיר יאסין, ברוך גולדשטיין). בזכרון היהודי, תרפ"ט מהווה נקודת שיא בעיצוב התדמית של "הערבי הרצחני": במשך שבעה ימים ביצעו ערבים שורה של מעשי טבח בשכניהם היהודים, בראש וראשונה בקהילה היהודית בחברון, שם הומתו באכזריות 66 איש, אישה וילד – כולם חרדים שלא הזדהו עם המפעל הציוני.

במהלך העשורים האחרונים, פירסמו היסטוריונים שונים חיבורים על 1948, על שנות ה-50 ועל 1967, בהם למעשה קעקעו את ההיסטוריוגרפיה הציונית המסורתית. כעת בא הלל כהן, היסטוריון של הסכסוך מהאוניברסיטה העברית, ומתיימר לערוך רביזיה בהיסטוריה הציונית המסורתית של תרפ"ט. בכך הוא קורא תיגר על קודש הקודשים של תחושת הקורבן היהודית. בתארו ובנתחו את אירועי ה-23 עד ה-29 באוגוסט 1929, כהן כמו בא לומר שאפילו כאן, בתרפ"ט, שני הצדדים התגרו זה בזה ונהגו בגסות לאומנית, ברוע גזעני ודתי, וברצחנות. וההיסק המתבקש: בסכסוך הזה, בכולו, אין טובים ורעים – כולם אשמים.

מיהו שמחה חינקיס?

בהתאם לכך, הציב כהן את שמחה חינקיס, שהיה ב-1929 שוטר בן 22 במשטרת המנדט, במרכז ספרו; אדם שהושכח ונעלם מההיסטוריוגרפיה הציונית (ואודה, גם אני לא פגשתיו עד שקראתי עליו בדפי תרפ"ט). מיהו אותו חינקיס ומה עשה?

ב-25 באוגוסט 1929, לאחר רצח ארבעה חברי הגנה בידי פורעים ערבים באבו כביר (ויום לאחר הטבח בחברון), חינקיס, בראש חוליה של אנשי הגנה, פרץ לבית ערבי ליד יפו וירה למוות בחמישה מיושביו, שלושה גברים ושתי נשים, כולם (כנראה) בני משפחת אל-עון. הוא הועמד לדין ונדון למוות בידי השלטונות הבריטיים, אך יחד עם שני תריסר ערבים שנדונו למוות, עונשו הומתק והוא השתחרר מהכלא ב-1935. חינקיס התקבל ביישוב כגיבור לאומי: בירושלים, הוועד הלאומי ערך לכבודו "קבלת פנים חגיגית" ובתל-אביב "אלפי בני אדם חיכו לו והריעו לכבודו", כאשר נכנס העירה בשיירת מכוניות מלווה באופנועים. משחק ראווה (כדורגל) נערך לכבודו, והוא קיבל זר פרחים "והתכבד בבעיטת הפתיחה" (הפועל תל-אביב נצחה 3:0 קבוצה מצרית אורחת. לא ברור אם ידעו המצרים מיהו אותו חינקיס). חינקיס נקלט כעובד בעיריית תל-אביב, ולאחר קום המדינה מונה למזכ"ל התאחדות הספורט. במשך עשורים בעתונות העברית, כולל בהארץ, שבחוהו כגיבור לאומי.

במשפטו טען חינקיס שאחד מארבעת הרוגי ההגנה באבו-כביר מת בזרועותיו ושהוא פרץ לבית הערבי ברודפו אחרי הפורעים, ואכן בהם פגע. העיתון דבר טען במאמר שהופיע לרגל פסק-הדין, שהמניע למעשיו של חינקיס – אם אכן ביצע את הפשע שיוחס לו – היה נקמה; מניע פסול בעיני העיתון, אך עם זאת גם מובן (בהערת אגב נציין כי בשל המאמר, העיתון ועורכו זלמן רובשוב, לימים שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, הועמדו למשפט על ביזיון בית-הדין, נמצאו אשמים ונקנסו). מקורות ערביים שאותם מצטט כהן טענו שהנרצחים לא היו פורעים אלא קורבנות תמימים, ונראה שזאת היתה גם עמדת בית-המשפט הבריטי.

ברוח "האיזון הקדוש"

כהן מעלה על נס את סיפורו של חינקיס. ראשית, הסיפור מאפשר לו לתאר את קורות תרפ"ט בצורה "מאוזנת"; בהמשך, עיתונאים ודוברים יהודים הפכו את חינקיס לגיבור ללא חת – ראייה לכך שכל עם הופך את לוחמיו-מגיניו לגיבורים לאומיים/שאהידים (שלושת הערבים שלבסוף הוצאו להורג על-ידי הבריטים על מעשיהם בתרפ"ט הוכרו מיד כשאהידים; ה"שאהידים" הפלסטינים הרשמיים הראשונים, כך נדמה, בתולדות הסכסוך); ולבסוף, מאז האירוע ההיסטוריוגרפיה של כל צד עיוותה את אשר קרה – ייפתה את התנהגותה היא והשחירה את התנהגות ה"אחר" – תוך כדי עיצוב מעמדה כקורבן ואת מעמד העם היריב כתוקפן.

ד"ר הלל כהן

כהן מקדיש לחינקיס, מעשיו, משפטו, ואחריתו, עשרות עמודים בראשית הספר ולקראת סופו; ואף מעת לעת מזכיר את האיש בדיון בפרשיות שבהם לא היתה לו כל נגיעה, רק כדי להזכיר לקורא: גם כאן, גם בירושלים, במוצא ובצפת, אין לשכוח את הרוע היהודי, גם אם לא הרים ראש ביום הזה ובמקום הזה. בכך חינקיס מעוצב על ידי כהן כ"גיבור" הספר, נושא דגל האיזון והשוויוניות בין ערבי ליהודי. או, כפי שאומר זאת כהן ברגע מסוים: "בחברון נרצחו יהודים. ביפו נרצחו ערבים (וגם יהודים)". למקרא שתי המלים האחרונות, מתעוררת התחושה שכהן הוסיפן רק כדי להקשות על מבקרים פוטנציאליים, כאשר בעצם רצה לומר: "בחברון נרצחו יהודים. ביפו נרצחו ערבים".

ברוח "האיזון הקדוש", כהן גם משווה בין הדוברות של שתי הקהילות ב-1929 ובין ההיסטוריוגרפיה שלהן על אירועי אותה שנה (ובהקשר זה אציין, למען הגילוי הנאות, שכהן גם מבקר את הטיפול שלי במאורעות תרפ"ט בספרי קורבנות כפרו-ציוני מדי). "כמו שראינו", פוסק כהן בנקודה מסוימת, "מחויבות לאמת לא אפיינה אף אחד מהצדדים למאבק".

כהן מתאר בספרו, בסגנון שובה לב ורהוט ובפרטי פרטים (ואני אוהב פרטים), מזוויות הסתכלות ותיעוד שונות, את האירועים המרכזיים באותו שבוע באוגוסט 1929, בהם נרצחו 133 יהודים ונפצעו 341 (לפי מניין הבריטים). הוא מתמקד באירועים ביפו-תל-אביב, ירושלים, חברון, מוצא וצפת. כהן אף מודה בתחילת ספרו ש"הרוב המוחלט של היהודים נרצחו בבתיהם, בהיותם לא חמושים, בידי תוקפים ערבים" בעוד "רוב ההרוגים הערבים [שמניינם היה 116] נהרגו בזמן שתקפו ישובים או שכונות יהודיות. רוב הערבים נהרגו מאש כוחות הביטחון הבריטיים, חלקם מאש אנשי 'ההגנה'". הוא מוסיף שכ-20 מתוך חללי הערבים, שלא היו מעורבים בפרעות, נרצחו בידי היהודים במעשי נקם "או מירי בריטי לא מובחן" (וחבל שאיננו מנסה לפלח את המספר הזה ולקבוע כמה נהרגו בידי יהודים וכמה מירי בריטי "לא מובחן").

אלא שבעזרתו ובלחצו של המחבר, הקורא ישכח במהרה את הסטטיסטיקה הזאת; כל צעד ושעל משתדל כהן לאזן בין מניעי הערבים והיהודים וברמה המוסרית גם בין מעשיהם. בסיכום, המחבר מותיר את הקורא עם הרושם שהתנהלות שני העמים, ברמת הפרט וברמת התנועה הלאומית, היתה זהה – או לומר זאת בתמציתיות, אין הבדל בין חינקיס או יהודי תל-אביב והפורעים הערבים בחברון.

הלווית הרוגי תל אביב, 1929. באדיבות אתר פיקיוויקי

כולם צִיוֹנִים, כולם אשמים

כהן קודם כל דואג לתקן "עיוות היסטורי … [ו]להוציא מלבם של אלה הגורסים שרק המון מוסת או רק מוסלמים יכולים לבצע הרג המוני של חפים מפשע". לראיה הוא מביא את סיפורם של חיילי נפוליאון ביפו, שם רצחו אלפים מתושביה ומשבויי המלחמה שבידיהם. כהן איננו מוצא לכך אח ורע מבחינת התנהגות יהודית (ולאורך המאות, יש לציין, לא היה ליהודים כוח לטבוח באחרים), אך מהר מאד מסיט את טיעוניו לעבר סוגיית הקולוניאליזם – כאילו לומר, היהודים אמנם לא טבחו בערבים במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אבל במידת-מה שרתו אימפריות קולוניאליסטיות (בעיקר בריטניה), שאכן פגעו באוכלוסיות בעולם השלישי.

כהן מסכם את דיונו על הציונות והקולוניאליזם ("האמנם קולוניאליזם?") בקביעה ש"אפשר לראות בציונות תנועה בעלת מאפיינים לאומיים וקולוניאליים בעת ובעונה אחת" וש"הציונות לא ראתה בנאבקים בה לוחמים אנטי-קולוניאליים, אלא המון מוסת ונבער"; זאת אומרת, מכיוון שהערבים ראו בציונות קולוניאליזם ותוקפנות, אפשר להבין, אם לא ממש להצדיק, את הפוגרום של ה-24 באוגוסט 1929 בחברון.

אבל מה בדבר היותם של הקורבנות היהודים בחברון א-ציונים אם לא אנטי-ציונים? כאן כהן טוען שיהודים אלה היוו חלק מהמפעל הציוני: הם היו שותפים לתפיסה הציונית שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, וכן הם היו חלק ממפעל יישובה של הארץ – שעתידו להביא לרוב יהודי – ושלבסוף מדינה יהודית תקום בה. לדידו של כהן, בכך עזרו יהודי חברון לאיין את הגדרה עצמית של ערביי הארץ. גם היהודים המזרחיים ביישוב הישן (ובין יהודי חברון היו גם אשכנזים וגם מזרחיים)  – שסלדו מהציונים האירופאים שזה עתה באו לארץ ושחיו מזה דורות ביחסי רעות, על-פי כהן, עם שכניהם הערבים – בעצם היו "ציונים". זאת אומרת, הם נרצחו בעוונותיהם, ולא היו אזרחים תמימים.

בהקשר זה כהן מצטט מהספד שנשא "מ"ר כהן", אחיה של מזל כהן, מהנרצחות בטבח בצפת ב-29 באוגוסט (שם נספו 13 יהודים):

חצי יובל שנים אני מדבר בשפתם, הוגה בספרותם, לומד את אורחם ורבעם, מתבונן על דרכיהם והליכותיהם, ולא הכרתים. חצי יובל שנים אתרועע עמהם, רבים היו מבאי ביתי. בשבת ובמועד, ביקורי רעות וידידות. יום-יום פגישות, קידות וברכות, שיח ושיג. ולא הכרתים.

אבל כהן איננו מסוגל להשאיר אמירה "אנטי-ערבית" כה בוטה על כנה, ומיד מוסיף, כדרך אגב וללא תימוכין ממש, את ההשערה שאולי מה "שהרתיח את דמם" של ערביי צפת והוביל לפוגרום היה מידע או שמועה על רצח משפחת עון ביפו כמה ימים לפני כן. למען ההגינות, אוסיף כי כהן אכן מציין שעיתונים לא ראו אור באותם ימים וגם "קווי הטלפון כולם נותקו", כך שקשה להאמין שערביי צפת שמעו על רצח משפחת עון לפני שתקפו את שכניהם.

שיוויון חסר פרופורציות

כהן גם מציין שבחודשים לפני הטבח בצפת היו בעיר "קיצונים" פעילים משני הצדדים, והכוונה בצד היהודי לרוויזיוניסטים. בשתי הקהילות "פעלו גורמים מתסיסים", הוא אומר. אבל יש לזכור עובדה אחת פשוטה, שאותה, כדרכו, הוא מטשטש: בסופו של יום, רק צד אחד ביצע בעיר פוגרום, ואלו לא היו הרוויזיוניסטים; רק צד אחד טבח בשכניו. הצבת איזון מלאכותי בין "קיצונים" ערבים ו"קיצונים" יהודים בצפת לא ממש תורמת להבנת האמת.

חאג' אמין אל-חוסייני, 1929

כהן מותח את ההשוואה בין התנועות הלאומיות לעבר מחוזות רחוקים עד מאד. ברגע מסוים הוא אף כותב: "גם התנועה הלאומית היהודית וגם התנועה הלאומית הפלסטינית התבססו במידה ניכרת על החוויה הדתית של חבריהן". אך האם הקבלה כזאת נכונה לגבי היהודים והערבים בארץ ב-1929? האם באמת אפשר לטעון שהמניע הדתי היה חשוב בקרב מובילי התנועה הציונית ב-1929 ואנשיה, כשם שבוודאי היה מניע חשוב בהתפרעות המוני הערבים סביב קדשי האסלאם (כהן אף מציין שאחד הרוצחים האמין שהיהודים הם עם של "רוצחי הנביאים", אך שוכח לציין שהתיאור הזה של היהודים שאוב מהקוראן)? ואף שהזרם הדתי גבר בעשורים האחרונים בציונות, הרי עדיין לא עמד – או עומד – כהן דת בראש התנועה, כפי שעמד אל-חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני בראש התנועה הלאומית הפלסטינית. נזכיר כי אצל היהודיםעד ימינו אנו לא זכתה ברוב שום מפלגה פונדמנטליסטית דתית (למעשה, לא התקרבה לרוב), כפי שזכתה בו החמאס בבבחירות הפלסטיניות הכלליות ב-2006.

כהן גם מאזן בין יהודים וערבים בבואו להסביר את פרוץ מאורעות 1929, שהחלו עם מחלוקת לגבי ההתנהלות היהודית ליד הכותל המערבי, שריד מהחומה סביב מקדשו של הורדוס. החומה קדושה גם לאסלאם, שמאמיניו מאמינים, על-פי מסורת מאוחרת, שהנביא מוחמד קשר את בהמתו-סוסו ("אל-בוראק") במקום לפני שעלה השמימה במסעו הלילי. במשך עשורים ניסו יהודים לקנות את הכותל, החשוב מבין קדשי היהדות, אך המוסלמים – שהיו בעלי המגרש שעליו ניצב הכותל – סרבו למכור. חבל שהאסלאם לא ניחן במידת השוויונית שמגלה כהן לאורך ספרו; לו היה, אולי היה מעביר לידי היהודים את הכותל בעוד הוא משאיר בידיו את הר הבית, או מעביר את שניהם לידיים יהודיות בעוד הוא מחזיק בקדשיו החשובים ביותר, במכה ומדינה.

ב-1928 החלו יהודים ליד הכותל לשנות סדרי תפילה – הם הכניסו כסאות ובד מחיצה לרחבה הצרה ליד החומה. המוסלמים, בראשות חוסייני, זעקו שהיהודים מפירים את הסטטוס קוו המקודש, והוסיפו, בכנות או באי-כנות, שכוונת היהודים היא להשתלט על הר הבית, להחריב את המסגדים ולהקים מחדש את בית-המקדש. כהן מתייחס ברצינות מרובה לטענה בדבר רצון היהודים בהריסה של המסגדים ואף מביא סיפור (אמיתי?) על מספר תמהונים שהחלו בתכנון הפעולה, שנגדעה באיבה על-ידי ארגון ההגנה. כהן פוסק שהיו קיימים "זרמי מעמקים ביישוב היהודי שרצו לזרז את הגאולה, והפכו את כמיהתם לתוכנית פעולה, בניגוד להצהרות הרשמיות", וש"קשה לפלח את הציבור היהודי ולקבוע כמה מתוכו חשו – ובאיזו עוצמה – שהם רוצים לקחת חלק בתנועת גאולה דתית שבמרכזה הר הבית". "בניית בית המקדש היה חלק מהכיסופים … של יהודים רבים", הוא פוסק.

"יהודים רבים"? נכון, אין מספרים מדויקים ולא יכולים להיות, אך נראה שהיו זעירים שבזעירים. לבטח המהרסים בכוח פעלו בניגוד לרוח ההנהגה הציונית ובניגוד לרוב הגדול של חברי התנועה הציונית. כהן יכול היה לבדוק, למשל, את אחוזי ההצבעה למפלגות השונות בהסתדרות הציונית באותו עשור – והיה מגלה שיהודים משיחיים היו מועטים עד מאד. תחת זאת הוא נשען על התפלפלויות שונות להוכיח כי מניע דתי שכן בלב העשיה הציונית (למשל, בעמ' 141 הוא מצטט את נורמן בנטויץ', הציוני ששימש יועץ משפטי לממשלת המנדט, כשביקש פטור לקרן הקיימת מתשלום מסים בטענו שזה "מוסד דתי". בית-הדין, כמובן, דחה את הבקשה). על-פי כהן, ב-1929 "הרגשות של היהודים ושל המוסלמים היו מאותה משפחה: גאווה לאומית, אהבת מולדת ומסירות למקומות הקדושים" (הייתי אומר שהכותל היווה עבור רוב היהודים בארץ אתר היסטורי ראשון במעלה, לא "מקום קדוש").

מי חשב אז על הר הבית? יהודים מתפללים בכותל המערבי, קיץ 1929. באדיבות הארכיון הלאומי הבריטי

כרוניקה של תוקפנות יהודית

על-כל-פנים, במהלך 1928-29 התרחשו חיכוכים בין יהודים וערבים – ערבים החלו לעבור ולהפריע בתכיפות ברחבה הקטנה ליד הכותל ולבנות בסמוך לחומה. ב-15 באוגוסט בית"ר קיימה תהלוכה בתל-אביב ובירושלים שבאיה הכריזו: "הכותל הוא שלנו". למחרת, מפגינים מוסלמים ירדו לרחבת הכותל ושרפו ספרי קודש. ב-17 באוגוסט ערבים רצחו נער יהודי – אברהם מזרחי – בשכונת הבוכרים. אפשר לכנות אותו ההרוג הראשון במאורעות תרפ"ט.

ב-23 באוגוסט, עם תום תפילות יום השישי והיציאה מהמסגדים, החלו המוני ערבים לתקוף יהודים, בתוך העיר העתיקה ולאחר מכן בשכונות היהודיות מצפון לשער שכם וליד שער יפו. בשכונות הגורג'ים (יוצאי גרוזיה) ומאה-שערים נרצחו עשרות לפני שיהודים ובריטים הדפו את התוקפים. בו-בזמן, בין השעות 12:00 ו-14:00, יהודים התנפלו על שני עוברי אורח ערבים – ח'ליל ברהאן ודהוד אחדג'אני – ליד מאה-שערים. בתארו, בפירוט רב, את הדברים, כהן תוהה וחוזר ותוהה האם נרצחו אותם ערבים לפני שההמון הערבי התנפל על שכונות גורג'יה ומאה-שערים, או אחרי תחילת ההתנפלות. זאת אומרת, כהן מעלה את השאלה האם הלינץ' היהודי היה מעשה נקם על מעשי ערבים בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה, או האם הלינץ' היה האירוע אשר גרם להתפרצות הערבית בעיר העתיקה ומחוצה לה (כפי שיטענו דוברים ערביים)? מי בעצם החל במאורעות תרפ"ט – הערבים או היהודים? מי אשם?

אין עדויות חותכות לגבי תזמון האירועים (על-פי כהן), אבל אין ספק שרוב קוראי הספר יסיקו ממנו שהלינץ' בערבים קדם להתקפת ההמון הערבי כנגד היהודים. מוזר שכהן איננו תוהה – הספר מלא תהיות ושאלות של המחבר, אבל לא התהיה הזאת – איך זה שיהודים לא בצעו מעשי לינץ' בפועלים ערבים שעברו בשכונותיהם ב-1923 או ב-1926 או ב-1929 לפני ה-23 באוגוסט – ופתאום, דווקא ביום בו מתנפלים המוני ערבים עם גרזנים וסכינים בידיהם על יהודים, יהודי מאה-שערים, לרוב א-פוליטיים, מבצעים לינץ' בערבים, וזאת ללא קשר למעשים של הערבים? ההגיון נותן שמעשי הלינץ' התרחשו כתגובה לאלימות הערבית.

שמועות על ההרג הרב כביכול בערביי ירושלים עת יצאו מהמסגדים, דחף המון ערבי, למחרת היום, לתקוף את הקהילה היהודית בחברון ולהרוג 66 מהם. כהן מבליט את הטיעון הערבי שההתנפלות הייתה ביטוי לגיטימי של התנגדות ערביי ארץ ישראל למאמץ הציוני להשתלט עליה. והיו, לדבריו, גם סיבות ספציפיות להתנפלות בחברון: היהודים שם הלוו לערביי המקום בריבית והיו פרובוקציות של אברכים נגד שכניהם הערבים (הציצו לבתי הערבים, נכנסו בטעות לחצרות הבתים וכד'). כהן עושה טוב כשהוא מנסה לזהות את הרוצחים בחברון – ומוצא שרבים היו מבני המשפחות הערביות הוותיקות בעיר (ולא כפי שערביי חברון יטענו לימים, שהרציחות בוצעו בידי כפריים שבאו העירה).

בחברון, כידוע, שכנים ערבים גם הצילו יהודים רבים – וכהן מציין, באחד מאיזוניו המעניינים, שה"עתונות הערבית סיקרה את מצילי היהודים באופן חיובי ביותר", כשם שסקרה והצדיקה את גל ההתנפלויות הערביות ביהודים. האם באמת כמות התמיכה בהצלת יהודים דמתה לכמות התמיכה ברצח יהודים בעתונות הערבית ב-1929? אני לא השתכנעתי. שיבוא חוקר ויבדוק זאת.

בכורה מלאכותית

כהן טוען בזכות מרכזיות אירועי 1929 בסכסוך הציוני-ערבי – אין להבין את הסכסוך, לדבריו, "בלי להבין את מאורעות תרפ"ט" – וש-1929 חשובה יותר מן המרד הערבי הגדול (1936-1939), 1948 או 1967, מכיוון "שהיא השנה שבה השתנו ללא הכר היחסים שבין יהודים לערבים, השנה שעיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות". יתרה מזאת, כהן טוען "כי המתקפות על קהילות יהודיות בתרפ"ט הם שהפכו את היישוב … למה שהיה". אחת הראיות שמביא כהן לכך, הוא ציטוט ממכתב מאת ש"י עגנון לגרשום שולם מאותם ימים, אחרי שערבים תקפו את שכונתו הירושלמית תלפיות: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם. מה אני מבקש. לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן אנחנו אבודים". זאת אומרת – הפרדה.

אך נדמה לי שכהן מגזים בחשיבות שהוא מייחס ל-1929. התגבשות התודעות הלאומיות ראשיתה בתחילת העליות הציוניות, והיא עוברת דרך מאורעות 1920 ו-1921, וכן דרך 1936-1939, 1948 וכך הלאה. הקניית בכירות ל-1929 היא מעשה מלאכותי – אולי פרט לתחום אחד (שבו אכן מחדש כהן בספר זה) והוא "הצטרפות" היהודים המזרחיים של היישוב הישן למפעל הציוני, תודות לזוועות שהערבים ביצעו בקהילותיהם בתרפ"ט. אבל לטעון בזכות כך ש"הערבים יצרו בתרפ"ט את היישוב היהודי בארץ ישראל" או, בהרחבה, ש"הציונות הישראלית והחברה היהודית בארץ הן תוצר של הלאומיות הפלסטינית", זאת הכללה פרועה – בעיקר מכיוון שאותם יהודים מזרחיים (או "היהודים הערבים", בלשונו של כהן) היוו רק חלק מזערי מכלל 170,000 היהודים שחיו בארץ ב-1929. הצטרפותם למפעל הציוני או אימוצם את התודעה הציונית לא שינתה את פני היישוב. אבל הטיעון שובה עין, וכמובן "מאזן", במובן זה שלאורך העשורים טענו הציונים שהציונות היא שהציתה ועיצבה את התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית.

מי התחיל? התפרעות ערבית בחברון. צילום: עסאם רימאווי/פלאש90

פוסט-ציונות מעורפלת

אסיים בעניין כללי יותר – שיבוצו של כהן את מאורעות תרפ"ט במכלול הסכסוך הערבי-ציוני. בניגוד לרוח הכללית המנשבת מהספר, כהן כותב בסיכומו: "מעשי הרצח שביצעו יהודים בתרפ"ט אינם משנים את המסגרת הכוללת של המאורעות: מתקפה ערבית על קהילות יהודיות". אך דבר זה איננו משנה את אמיתות המבט הרחב יותר – שמעשי הערבים היוו בעצם מגננה מפני התוקפנות הכוללת שהיווה המפעל הציוני. וכהן מצטט (מספרי, 1948) את דברי בן-גוריון מ-1937 בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית:

עלינו לראות את המצב לאמיתו. בחזית הבטחון אנו הנתקפים והמגינים. אולם בשטח הפוליטי אנו התוקפים והערבים מגינים על עצמם. הם יושבים בארץ ובידם הקרקע, הכפר. אנו יושבים בגולה ורוצים רק לעלות ולרכוש מהם האדמה.

אך לבסוף עמדתו של כהן על הציונות איננה ברורה. הוא כותב: "דעתי, שליהודים נרדפי חרב הייתה זכות לבוא לארץ ולמצוא בה מקלט, אך הזכות הזאת לא הפקיעה את זכויותיהם של הערבים בארץ, ולא הצדיקה את כל מהלכיה של התנועה הציונית". אמירה מעורפלת זו נראה שכוללת, במשתמע, שלילה של ההקמה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, בחלקה או בכולה.

מעניין לציין שבספרו צבא הצללים מ-2004 (עמ' 274-273), העלה כהן שאלה בסיסית לגבי טיבה ועומק אחיזתה של הלאומיות בחברה הפלסטינית בשנים 1948-1917: "ניתן לסכם שהלאומיות הערבית בפלסטין באה לידי ביטוי בקיומה של תודעה לאומית ורגש לאומי, אך ללא נכונות לפעולה או להקרבה, ללא תפיסה טריטוריאלית כוללת". כהן השווה את מצב התודעה הלאומית בפלסטין לזאת בעיראק באותה תקופה: "בעיראק אין עדיין … עם עיראקי אלא המוני בני אדם רבים מספור, חסרי כל אידיאל פטריוטי". כנראה שכהן עבר מהפך בין השנים 2004 ו-2013 בנוגע ללאומיות הערבית הפלסטינית. בתרפ"ט הפלסטינים מצטיירים כעם מגוייס ונכון להקרבה פטריוטית. על כל מקרה, פוליטית, תרפ"ט מאזן במידת מה את מסרו של צבא הצללים.

בני מוריס הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, המתמחה בחקר הסכסוך הישראלי-ערבי

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. כשמחבל ערבי יעמוד מעל מר. כהן המוסרי עם סכין שלופה ומבט רצח בעיניים אני רק מבקש ממנו דבר אחד, להישיר מביט ולומר לו ״אני מבין למה אתה הולך לרצוח אותי, קדימה, סיים את המשימה״.

  2. בני מוריס לצערי התמקד בסקירת הספר כמעין תחרות סמויה – איפה הוא בתחרות בין מי שאיתנו ומי שנגדנו – האם הספר טוב ליהודים או רע ליהודים (או האם הוא פרו-ציוני או פוסט-ציוני). הוא חיפש כל הזמן לראות איזו גרסה הלל כהן מאמץ ובעד מי הוא.

    אבל מה לעשות שהלל נקט גישה של היסטוריון הרבה יותר משל אידיאולוג פוליטי – אם הבעיה של מוריס היא בכך שהוא הקדיש יותר מדי דפים לפרשת חנקין – ניחא. למה שלא יבקר אותו כהיסטוריון? למה שלא יבחן האם הוא הביא מספיק מקורות? האם קרא אותם באופן ביקורתי? האם מסקנותיו מתגבשות עם העובדות?

    חבל שדווקא בני מוריס, שנודע בגישה מאוד רציונאלית ופוזיטיביסטית להיסטוריה מבקר את הספר מנקודת מבט בעיקר ספרותית.

  3. אתם טועים. נרטיב האשמה היהודית הוא אקסיומה, ולכן כל עובדה שאינה תואמת אותו היא בהכרח שגויה, ויש להבין את ההיסטוריה בצורה אחרת.
    משה, מר כהן יאשים אותך כגורם מתגרה. כיהודי אתה אשם, ואין שום עובדה שיכולה לשנות נרטיבים.

  4. הטענה שלערבים הייתה זכות "להתגונן" באלימות מפני ההתיישבות היהודית היא מגוחכת. כיום מיליוני ערבים מתיישבים בצרפת. הם לא מסתירים את כוונתם להשתלט על צרפת ולהפוך אותה למוסלמית. האם זה מעניק לצרפתים את הזכות לבצע פוגרומים ולטבוח בערבים?
    האמת היא שכולם יודעים שהמצב הוא הפוך – הערבים הם דווקא אלה שמפעילים אלימות כלפי הילידים הצרפתים. כך שאת הנרטיב הד'ימים הכרוניים הופכים כל פעם לפי הצורך להצדיק בכל מקרה את האלימות הערבית.

  5. התירוצים של אדון כהן בשם הערבים דומים לזה של אנס שמנסה לאנוס אישה, שלרוע מזלו לקחה כמה קורסים בהגנה עצמית. היא מצליחה להשתחרר מלפיתתו, ונאבקת אתו ומצליחה למנוע את השלמת האונס עד שמגיע שוטר. אז האנס מיתמם לשוטר – "מה אתה רוצה האלימות הייתה הדדית".
    כך גם אדון כהן – אין קרבן ותוקפן, אין פורע ומתגונן מפני פרעות, אין חשיבות למי עשה מה קודם ומי הגיב למה שנעשה לו. הכל סימטרי עאלק.

  6. ראוי היה שמחבר הביקורת, פרופסור בני מוריס, יציין את שבספר "תרפ"ט" נדחה תיאורו של מוריס את הארועים (בספרו "קורבנות", 2003). גילוי נאות היה מאפשר לקורא לקחת בחשבון בעת קריאת הביקורת את האפשרות שמדובר גם (או רק) בסגירת חשבונות אישית.

  7. נעם, ראוי היה שתקרא ביתר עיון: "ובהקשר זה אציין, למען הגילוי הנאות, שכהן גם מבקר את הטיפול שלי במאורעות תרפ”ט בספרי קורבנות כפרו-ציוני מדי"

  8. כי במידה רבה, עם אותם המקורות, אפשר להגיע למסקנות שונות לחלוטין.
    הרבה מהטענות (לפחות כפי שהביא אותן במאמר) אינן נמצאות במישור העובדתי, אלא במבנה הספר, באמירות אגביות ובנימה שבה נכתבות עובדות פשוטות.

    קל מאד לטעת בקורא, באמצעות שלושת הכלים הללו, דיעות ופרשנויות כרצון כותב הספר.

  9. כרגיל, עוד פוסט ציוני ששמאלניותו העבירה אותו על דעתי.

    הרי לפי דברי כהן, חינקיס כנראה גרם "להרתחת דמם" של ערביי צפת ובעקיפין לרצח יהודי צפת. בצורה גזענית האופיינית לאנשי שמאל, כהן מסיר אחריות לחלוטין ממאות פורעים ערביים, מן ההסתה של הממסד הדתי הערבי, מההנהגה הערבית שחברה לנאצים, ותולה את האשם במעשהו של יהודי בודד.

    כאילו ערבים הינם חיות המגיבות באופן רפלקסיבי ללא יכולת שליטה, ובהינתן התגרות, אין להם אחריות כלל. הרי לפי כהן, היהודי יודע שאסור ללחוץ על כפתור "זעם בלתי נשלט" של הערבים, ואם עשה זאת, כל האחריות על מעשי הערבים העוקבים ללחיצת הכפתור, הינם על אחריותו של הלוחץ בלבד.

    ניתן לראות איך בקלות "האיזון הקדוש" של כהן מופר. כהן לא חשב לרגע להסיר אחריות מהצד היהודי באותו האופן שהסיר מהצד הערבי – הרי אפשר לפי אותו המטבע בדיוק לטעון שדמו של חינקיס "הורתח" מהפוגרום בחברון, או מרצח חברי חוליית ההגנה (או משניהם). ובעצם, אפשר בנקל, לתלות כל מעשה זוועה שבוצע על ידי יהודי, במעשה זוועה שבוצע ע"י ערבי. צריך רק לדאוג למצוא מעשה זוועה ערבי שגם קודם וגם סמוך בצורה מספקת למעשה הזוועה היהודי. באופן מפתיע במיוחד, לא תמצאו מאמצים של כהן למצוא תואנות כאלו להתנהגות היהודים.

    בסופו של יום, חינקיס לא רצח את משפחת אל-עון לפני הטבח הנורא בחברון, אלא לאחריו. כך שאפילו התירוץ העלוב של כהן אינו מיישב את השאלה העיקרית – למה בחברון נרצחו ונאנסו 66 יהודים בידי ערבים?

    אבל גם אם חינקיס היה מבצע את הרצח לפני הפוגרום האכזרי, מצד האמת זהו אינו הסבר מספק. לא ניתן להקנות שיוויון מוסרי לאדם בודד שפשע, לציבור שלם שפשוט רצח ללא הבחנה בשכניהם לאורך שנים, בין אם איש או אישה, זקנים או ילדים. ולא בחלו באונס ברוטלי. הערבים מחקו את הקהילה היהודית בת מאות השנים בחברון ביום אחד.

    כל זאת לאחר הסתה פרועה מצד מנהיגם, חאג' אמין אל חוסיני, שאמר להם בדרשתו באותו אוגוסט "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא".

    ובכלל בחברון אמנם הטבח היה הקשה ביותר, אך זהו רק ישוב אחד שבו הערבים ביצעו פרעות ביהודים. באותה עת הערבים פרעו בירושלים, בתל אביב-יפו, בחיפה, בעזה, בבית שאן, בבאר טוביה ועוד ועוד…

    לסיכום: אכן, סיפורים אנקדוטיים של מעשי זוועות הם פיקנטים, ומפתה לערוך השוואה דמיונית בין הצדדים. אך כאשר מסתכלים ממבט הציפור ולא בזכוכית מגדלת, טיעוניו של כהן נהפכים מגוחכים עד כדי אבסורד.

  10. אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שבאמת "אנחנו התחלנו".
    בימ יהושע בן-נון באנו לנשל מכאן את הפלסטינאים של אז.
    ואחר כך שוב בימי בית חשמונאי (יצא לי ממש עניינא דיומא).
    ושוב בתקופה הציונית החדשה.

    ההחלטה ש"הארץ הזו שייכת לנו" איננה הסטורית, אלא אמירה ערכית, נורמטיבית. העובדה ששלש פעמים קודם הצליחו "ישראלים""יהודים""עברים" (מחק את המיותר, והחלט מה היחס שלך למה שנשאר) להקים כאן מדינות עצמאיות קצרות ימים (יהושע והזקנים אולי, דוד ושלמה, יונתן החשמונאי – כל אחת מהן התקיימה כעצמאית על פני רוב השטח שאנחנו קוראים לו היום "מדינת ישראל", פחות זמן מממלכת ירושלים הצלבנית) – אינה מקנה לנו שום זכות מוסרית מצד עצמה, בטח לא יותר מלמצרים או לבבלים או לאיראנים או לסורים או לתורכים (או לצלבנים כמובן).
    וודאי שהעוול שעשו (או לא) "לנו" בארצות אחרות במשך כך וכך דורות אינו מצדיק זאת.

    כדי להצדיק – או לתקוף – את הכבוש הנוכחי, מה לעשות, צריך לעבור למישור אחר. ההסטוריה היא הגורם המשני כאן, עם כל חשיבותו.

  11. יש יד/מצבה על פועלו של שימחה חינקיס , המידע שם לקוני, אך קיים , זה נמצא על גבול חולון יפו בצומת שבתחילת רח' הרצל תל אביב המצבה הזו הושחתה לוכלכה לפני כחצי שנה ומישהם דאגו לנקותה והיא שם.

  12. כמה מחשבות שעלו לי אחרי קריאת מעמיקה של הספר ושל הביקורת:

    לגבי ההתעסקות בחינקיס: יש אכן הרבה התעסקות בחינקיס אבל יש גם דוגמאות לאלימות של יהודים מירושלים.

    ״הקורא ישכח במהרה את הסטטיסטיקה הזאת״ – אני לא שכחתי, לאורך כל הספר ברור מאוד מה היו יחסי הזוועות בתרפ״ט.

    ״אין הבדל בין חינקיס או יהודי תל-אביב והפורעים הערבים בחברון.״ – לא יצאתי בתחושה הזו.

    ״מכיוון שהערבים ראו בציונות קולוניאליזם ותוקפנות, אפשר להבין, אם לא ממש להצדיק, את הפוגרום של ה-24 באוגוסט 1929 בחברון.״ – כהן מעולם לא כותב את זה, בטח שלא ״להצדיק״. הוא מצביע על מאפייניה הקולונייליסטים של הציונות אך הוא מדגיש שאין זה קולוניאליזם אירופאי טיפוסי כי היהודים לא הגיעו עם ״אימפריית בית״, לא היה להם לאן לחזור והם לא עבדו מטעם מישהו. בבקשה תדייק.

    לגבי ״הרתחת דם הערבים מצפת״ אתה נותן להערת האגב הזו הרבה יותר מקום משכהן נתן לה.

    ״הוא אומר. אבל יש לזכור עובדה אחת פשוטה, שאותה, כדרכו, הוא מטשטש: בסופו של יום, רק צד אחד ביצע בעיר פוגרום, ואלו לא היו הרוויזיוניסטים;״ – שוב, אני מרגיש שאתה קצת מערבב בין הדברים. הלל מתאר בין השאר את הפגנת תנועת בית״ר בכותל והתייחסותו של הרב קו״ק לאותה הפגנה כביסוס הטיעון שהייתה התססה בשני הצדדים. ״העובדה הפשוטה״ כפי שאתה מכנה אותה, מוצגת בצורה מאוד מורכבת ועם זאת לי היה ברור לאורך כל הקריאה שנהרגו יותר יהודים מערבים בירושלים, לגבי טענת הטישטוש שלך.

    ״הצבת איזון מלאכותי בין "קיצונים" ערבים ו"קיצונים" יהודים בצפת לא ממש תורמת להבנת האמת.״ – פתאום עברת מירושלים לצפת? במשפט אחד סתום (וקצת דמגוגי כי אתה מחבר אותו לירושלים) אתה באמת מצפה לשלול בדרך אגב טענה אותה הוא שטח על פני כ 100 עמודים?

    לגבי החוויה הדתית. על הקריטריון שהצבת (״איש דת העומד בראש תנועה לאומית״) ברור שהחוויה הדתית של הפלסטינים חזקה יותר. אבל עדין, יהודים באו מכל אירופה לא״י ולא למקום אחר. אני די בטוח שמניעיהם לא היו אובייקטיבים בהכרח, תקרא לזה איך שתקרא לזה, אני (לאו דווקא הלל) קורא לזה חוויה דתית.

    ״חבל שהאסלאם לא ניחן במידת השוויונית שמגלה כהן לאורך ספרו; לו היה, אולי היה מעביר לידי היהודים את הכותל בעוד הוא משאיר בידיו את הר הבית, או מעביר את שניהם לידיים יהודיות בעוד הוא מחזיק בקדשיו החשובים ביותר, במכה ומדינה.״ – מה בדיוק הטענה שלך כאן? זו טענה של היסטוריון? של איש רוח? של פסיכולוג? איך זה קשור לספר בדיוק?

    ״מוזר שכהן איננו תוהה – הספר מלא תהיות ושאלות של המחבר, אבל לא התהיה הזאת – איך זה שיהודים לא בצעו מעשי לינץ' בפועלים ערבים שעברו בשכונותיהם ב-1923 או ב-1926 או ב-1929״ – אני שוב לא מבין את הביקורת, מה אתה רוצה להגיד, שאם תהיה מסויימת עולה אצלך בראש היא צריכה לעלות אצל כולם?
    עיניינית, כהן מראה כמה היה חשוב לחוקרים באותה תקופה לדעת מי התחיל, להבנתי, מי התחיל ב 1929 בכלל לא רלוונטי. מהבנתי את הספר, היו כל כך הרבה שמועות באותו יום והאוירה הייתה כל כך חמה שלא רק שאין סיכוי לדעת מי באמת התחיל, זה כל כך לא חשוב. התהייה שלך אכן מעניינת ואשמח לקרוא עוד לגביה.

    ״האם באמת כמות התמיכה בהצלת יהודים דמתה לכמות התמיכה ברצח יהודים בעתונות הערבית ב-1929? אני לא השתכנעתי. שיבוא חוקר ויבדוק זאת.״ לא זוכר שהלל טען כזה דבר. הוא השווא זאת לעיתונות הישראלית שהתעלמה ממעשי הצלה של יהודים.

    ״אך לבסוף עמדתו של כהן על הציונות איננה ברורה״ – למה היא צריכה להיות ברורה? הוא חייב להיות ציוני? או לא-ציוני? מה רע בלהחזיק ״עמדה לא ברורה״ לגבי משהו? האם עמדתו מחזקת או מחלישה את טיעוניו? יש בפסקה זו למן ה״אד-הומניות״.

    עד כאן הביקורת העיניינית, להלן הוצאת קיטור.

    אני המום שכותב הטקסט הזה הינו פרופסור באוניברסיטה. רמת הטיעונים באופן כללי לא עולה על הטוקבקיסט הממוצא. נכון, קשה במאמר אחד לבקר ספר של 400 עמודים. הנה הצעה: קח נושא אחד ותתמקד בו במקום לכתוב גירסאות שונות של ״זה לא נכון, תאמינו לי״ על מיגוון רעיונות שעלו בספר.

    וקצת על הציוני המתוסכל. אני מרגיש שנורא קשה לך לקבל את העובדה שהציונות (כמו כל דבר אחר בעולם) מורכבת. יש בה סתירות מובנות, יש דברים שהושתקו ואני מאוד גאה באנשים כמו הלל כהן שמצליחים לראות, ולו בחטף את המציאות מעבר לנרטיב המסנוור עליהם הם גדלו.

    כהן מקדיש 400 עמודים כדי ״לעודד את התחושה השיוויונית״. אבל כל מה שהוא אומר זה שאולי, אולי הדרך שאנחנו זוכרים את תרפ״ט והעובדות עליהן אנו מבססים את הנרטיב שלנו אינן מדוייקות. הוא לא משתלח בראשי הציונות, לא שופט אותם, לא מפאר את הצד השני. בסה״כ שם זכוכית מגדלת על סדק קטן שהוא מצא בנרטיב הציוני. אני יכול להבין שזה מעצבן אנשים, ערעור אבני יסוד זהותינו זה לא דבר שקל לקבל אבל בחייאת רבאק, אתה פרופסור באוניברסיטה, תשלוט בעצמך ותענה תשובה עיניינית ולא אמוציונלית.

    ולגבי העורך מטעם ״מידה״: ״פרופ' בני מוריס לא השתכנע וכתב ביקורת שלא משאירה אבן על אבן״ – מותר לעורך לא להסכים עם ספר, מותר לו גם לזלזל ואני אפילו מצפה שהוא יפרסם את דעתו ויביא מלומדים שיחזקו אותה. אבל אם זאת ההגדרה של העורך ל ״לא משאירה אבן על אבן״ והוא עדין מחזיק בתפקיד עורך במדינת היהודים, צריך לשנות את ההגדרה של ״עם הספר״.

    1. איתמר זאתי אחת התגובה המדהימות והיפות ביותר שקראתי בזמן האחרון, פשוט שאפו אחד גדול!

  13. הלל כהן כמחבר הספר ההזוי והמסולף הזה, גרוע מוסרית וערכית מהמרצחים הערביים של תרפ"ט. הוא מנסה היום, 85 שנים אחרי הג'נוסייד בנעשה ביהודי חברון ובא"י כולה, לשכתב בשקריו ההזויים את ההיסטוריה המדממת ביננו לאויב הפלשתינאי, ובעצם הוא מעיו גרסה פרו-פלשתינאית של מכחישי שואה אותה המופתי וחבריו נסו עם הנאצים לערוך בישוב העברי.

  14. במהלך קריאת הספר, ומספר ימים לאחר מכן, הרגשתי שמשהו בו מטריד אותי, אך לא הצלחתי לשים את האצבע על הגורם המדויק לתחושה.

    בסופו של דבר, הבנתי: כהן מקפיד לציין כי ״אין הצדקה״ למעשי הטבח הערביים, אך במקביל הוא מגלה הבנה לאיום שחשו הערבים מפני הציונות. כלומר, הוא אינו ״מקבל״ את הרציחות, אך ״מבין״ אותן.

    תחליפו את המילים ״ערבים״ ו״ציונים״ ב״תושבי דרום תל-אביב״ ו״מהגרים מאפריקה״. אליבא דכהן, אפשר יהיה להבין אם מחר, חלילה, ייטבחו כמה אריתראים בכפר שלם.

  15. ספרו של כהן לא כתוב כלל כספר אקדמי. כתיבה אסוציאטיבית הקופצת מעניין לעניין ומתקופה לתקופה. כשלים לוגיים ואמירות לא מבוססות. הספר לא מחזיק מים

  16. פרומו לספר הבא של הלל כהן: הסיפורים המרגשים על רגעי החמלה והרוך של קציני אס אס במחנות. ועוד: על היחס הנורא לו זכו השבויים הגרמנים במלחמת העולם. בקרוב בחנויות המובחרות!