מתחת לזקן: מה קרה ליוזמה בצה"ל?

מפקד חטיבת הצנחנים, אליעזר טולדנו, הינו מפקד מוערך ומקצועי; לא לחינם קטפה החטיבה בפיקודו זה עתה את פרס הרמטכ"ל בשלוש קטגוריות. אך ישנו דבר מה המעיב על הזכייה: לטולדנו מפריע שבחטיבה שלו יש יותר מידי חיילים עטורי זקנים. לדעתו, "זה יוצר אווירה של חוסר משמעת" בחטיבה.

ואמנם, בהיסטוריה של הצנחנים יש לכך תקדימים רבים: השבוע מלאו שלושים למותו של דני מט, ממקימי חטיבת הצנחנים, שאת פניו עיטר זקן עבות. והוא לא היה היחיד: כפי שניתן לראות בתמונות, רבים וטובים מלוחמי יחידה 101 האגדית ומראשוני הצנחנים, היו מזוקנים, ביניהם: אהרון דוידי, ירמי ברדנוב, קצ'ה, עוזה וארול.

יחידה 101 התאפיינה ביוזמה, יצירתיות וחופש מחשבה. ראשוני היחידה מתארים אווירה של בלאגן וחוסר משמעת. הזקנים, כנראה, היו אחד הביטויים של אווירה זו. הצלחות היחידה היו גם הן תוצאה של אווירה זו. ב-101 כמעט ולא הייתה משמעות לסמכות פורמלית, כפי שהעיד טרזן (דוד בן עוזיאל, שהיה לוחם ביחידה): "פיקוד על חוליות ביחידה נקבע אך ורק לפי כושר הביצוע והיכולת המבצעית. הלוחמים קיבלו על עצמם פיקוד של נמוך מהם בדרגה דוגמת מאיר הר-ציון". אווירה זו הצמיחה טיפוסים נחושים, ולפעמים נחושים מידי. כאלו שהניצחון והעמידה במשימה עומדים בסולם הערכים שלהם גבוה יותר ממשמעת או לויאליות.

ה-101: ניצחונות בלי פקודה

כזה היה מאיר הר ציון שיצא לנקום את רצח אחותו שושנה; כזה היה אסף שמחוני, מפקד פיקוד הדרום, שפתח במבצע קדש טרם פקודה וסחט מדיין את המחמאה "מוטב לעצור סוסים דוהרים מלדרבן פרדות עצלות".

כזה היה גם מוטה גור, מפקד פלוגה ד' בראשית ימי הצנחנים, ומח"ט 55 במלחמת ששת הימים. בספרו "הר הבית בידינו" מתאר גור את מה שחלף במוחו; דברים שהיום, כנראה, שום איש צבא לא היה מעז לכתוב אותם:

בשעה 1340 קראני האלוף למכשיר: לצערו אין אישור להיכנס לעיר-העתיקה. סיבות פוליטיות. אין ביטחון שנוכל להישאר שם וחבל על האבידות…
עמדתי בפני האתגר הקשה בחיי: האם לנצל "מתקפת שערים" אפשרית כמנוף לשחרור העיר-העתיקה כולה גם ללא אישור ובניגוד לפקודה מפורשת?
זכרתי את ה"מיתלה" ואת ה"סוסים האבירים" של דיין ממערכת סיני. זכרתי את ניתוח המערכות השונות במלחמת-השחרור, וקרבות אחרים, בהם שאלנו את המפקדים: "מדוע לא הלכת הלאה – גם בלי פקודה?".
מפקד בכיר נאלץ לעתים להתלבט בהחלטות הנוגדות את הפקודה הישירה. האם בהשמעי לפקודה שלא להיכנס לעיר העתיקה הנני גורם ל"בכיה לדורות" ולביזיון לצה"ל, הנמצא בשערי העיר-העתיקה ואליה לא נכנס?

כזה היה גם אריק שרון, מקים היחידה, שביצע במלחמת יום הכיפורים מהלכים בניגוד גמור להוראת מפקדיו, מה שהוביל להצלחה הגדולה של הצליחה ולקרבות הגנרלים. כך נשמע תמליל של שיחת קשר אופיינית מהמלחמה ההיא:

גורודיש: הלו? אריק, ערב טוב.

שרון: ערב טוב.

גורודיש: אתה מתכוון לתגבר את טוביה (מח"ט 600) לקראת ההתקפה?

שרון: לא, אין לי עם מה לתגבר אותו.

גורודיש: עם אמנון (מח"ט 14).

שרון: בשום פנים ואופן לא.

גורודיש: אז אני אומר לך לתגבר אותו!

שרון: בשום פנים ואופן לא.

גורודיש: תדע לך שזה אי ביצוע פקודה!

שרון: נו באמת, עזוב אותי עם הדברים האלה, טוב?

ואולי שריד אחרון לתרבות הזו היה משה (בוגי) יעלון. בספרו ובמאמרים רבים הוא חוזר ומתווה את מודל "הפיקוד המשותף" המאפשר השמעת דעות הפוכות מדעת המפקד, כבסיס להצלחה. הוא עצמו נהג כך בהתנתקות, כשהביע דעה נגד התכנית, ובאופן פרדוקסלי הודח דווקא על-ידי מי שהתווה את הדרך הזו בצעירותו, ראש הממשלה אריאל שרון.

הרוח הזו, שהייתה היפוך גמור למורשת הצבא הבריטי, שינתה את פני הצבא והתחילה להביא ניצחונות. היא זו שגרמה לצה"ל להעתיק את מודל הפיקוד הגרמני" – פיקוד משימתי מוכוון מטרה", המאפשר חופש למפקד בשטח. למרות הקשיים הארגוניים שגישה זו מכילה, ההיסטוריה מוכיחה כי רק צבאות המונהגים על-ידי מפקדים המוכנים ליטול יוזמה וסיכונים, גם במחיר יוקרתם האישית, יכולים לנצח.

המודל הגרמני של "פיקוד משימתי מוכוון מטרה" הוא שהביא לגרמנים את הניצחונות הגדולים במלחמת העולם השנייה. בספרו "חיל הרגלים תוקף" על חוויותיו במלחמת העולם הראשונה, מעיד ארווין רומל על מפקדו הנערץ מיור שפרסר:

הדבקות בה נצמד מיור שפרסר לתפקידו, וסירובו לנטות ממנו עקב פקודות… הביאו את קפיטן קרמלינג… להעיר בכמה הזדמנויות: אינני יודע מה עלי לכבד יותר – את אומץ לבך נוכח האויב או את אומץ לבך בפני מפקדיך. (עמ' 284-283)

כזה היה גם הגנרל היינץ גודריאן, שהוביל את ההצלחה המרשימה בפלישה לצרפת תוך התעלמות מפקודות מפורשות של רונדשטט והיטלר לעצור את כוחותיו. בסופו של דבר נכפתה על גודריאן פקודת העצירה, מה שאפשר לחיל המשלוח של הצבא הבריטי להיחלץ בדנקירק.

קוטעים את היוזמה

בשנים האחרונות נושבת בצה"ל רוח אחרת. רוח של ציות ומשמעת. מפקדים לא אוהבים שחושבים אחרת מהם, ומקדמים דווקא את אלו ש"מישרים קו" עם דעותיהם ואיתם יהיה להם נח יותר להסתדר, ולא בהכרח את המפקדים הטובים יותר, האמיצים יותר, או המתוחכמים יותר.

בצה"ל מטופחת "תרבות המצטיינים": המצטיין הקלאסי הוא זה שלא עושה בעיות ושפועל על-פי מה שמצופה ממנו כדי לרצות את מפקדיו. בקורסים הפיקודיים מזוהה המצטיין, בזלזול מה, עם חובשי הכומתה האדומה. הצבע שהיה פעם מודל לעשיה יצירתית ולחופש פעולה, נעשה מודל לסדר, משמעת ולחשיבה מקובעת.

תופעה זו מוכרת בצה"ל, וזכתה להתייחסויות, כפי שכתב תא"ל עמי מורג, מעריך במרכז הערכה לאלופי-משנה, במאמרו:"קצינים קונפורמיסטים, המכונים לעתים 'לויאלים', הם אבן הנגף הראשית בדרכו של צבא שרוצה להשתפר".

מלחמת לבנון השנייה היתה דוגמה רעה וכואבת לרוח החדשה שנושבת בצה"ל. מפקדים לא דפקו על השולחן כשקיבלו (על-פי עדותם!) פקודות סותרות, מבולבלות ולא מובנות. מפקד אגוז, מרדכי כהנא, לא סירב פקודה כאשר נצטווה להכנס למרון א-ראס לאור יום, בניגוד גמור לדעתו המקצועית.

דוגמה בולטת לשינוי הבין דורי, ניתן לראות בראיון שנערך לאחרונה בבטאון במחנה (ח' בתשרי תשע"ד, גיליון מיוחד לציון 40 שנה למלחמת יו"כ) עם שני מג"דים, תא"ל (מיל') חיים ברק, אז מג"ד 82 בחטיבה 7, מול סא"ל עידן מורג, היום מג"ד 75. לדברי ברק, ראוי שמפקד יפעיל שיקול דעת עצמאי נרחב בטרם ימהר לבצע פקודות מסוכנות:

העובדה שהייתי צעיר גרמה לי להגיד יותר מידי פעמים 'היישר', במקום לעצור ולהעריך את המצב באופן זהיר יותר… הלקח העיקרי שלי הוא שמג"ד חייב לנסות ולהבין, גם בערפל הגדול ביותר, מה קורה, ואולי להתנגד ולהגיד 'רק רגע, אני לא מוכן'… ברגע שזה נוגד את ההיגיון הצרוף, צריך להגיד 'לא' ולהיות מוכן אחרי זה לעמוד לדין.

לעומת זאת, מורג, שעדיין משרת בצבא, מסויג הרבה יותר:

הרעיון של סירוב פקודה לא מוצא חן בעיני. המציאות היום שונה מבעבר… מי שבקו המגע יודע יותר טוב מה קורה בגזרתו. עם זאת, ברור שלמי שנמצא מאחור יש תמונה מלאה יותר ויש יכולת להמליץ לעשות כך או אחרת.

העיסוק האובססיבי במשמעת ובסמליה החיצוניים, מהווה תזכורת לכך שלקחי העבר טרם הוטמעו בצבא. העדפת הצייתנים ו"השקט התעשייתי" נוחה אמנם למערכת ומועילה לקריירה הצבאית, אך עשויה להיות הרסנית עבור בטחון המדינה. עד שלא יקום מפקד אמיץ ומחונן שידע לתגמל עבור יוזמה והתקפיות, לא נותר לנו אלא להיזכר במעלליהם של דמויות כמו אריק שרון, דני מט, מאיר הר-ציון וחבריהם שבתעוזתם ציוו לנו את החיים.