עמידרור: אם כבר נכנסים אז עד הסוף

מיוחד: תקיפות מהאוויר? מערכה קרקעית? ואולי ניתוק המים והחשמל? שלושה מומחים בשיחה עם 'מידה' על האפשרויות שפרושות לפנינו.

כיבוש קרקעי או תקיפות מהאוויר? טנק ברצועה. צילום: נתי שוחט, פלאש90

מבצע "צוק איתן" יצא אתמול לדרך, וכבר עולה בציבור תחושה של ז'ה-וו. לאור ניסיון העבר, נקל לשער מה יהיה התסריט בימים הקרובים: "נערכים לכניסה קרקעית" יאמרו הכותרות, זאת בזמן שטייסי צה"ל יעבדו שעות נוספות, צווי 8 ישלחו ו"העורף" יידרש לגלות "אורך רוח". בינתיים, חמאס יוסיף למרר את חייהם של תושבי הדרום, והפעם אולי גם יעניק גם "טעימה" לתושבי המרכז. המבצע יגמר לאחר שיוכרז כי "ההרתעה הושבה" ואזרחי ישראל יחכו שוב במתח להתפרצות הבאה.

האם סבבי הלחימה הם גזירת גורל או שמא אפשר למגר את החמאס אחת ולתמיד, ולהשיב את הביטחון לתושבי הדרום? ואם כן, כיצד? בשיחה עם 'מידה' מעלים שלושה מומחים, בעלי עבר בטחוני ומדיני עשיר, הצעות אופרטיביות, שישיבו את הביטחון והשקט לגזרת עזה.

אם אין ברירה אלא להיכנס – אז עד הסוף

האלוף במילואים יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וכיום חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טוען כי על מדינת ישראל לנקוט בפעולה הדרגתית: יש להרוס ככל הניתן את תשתיות הטרור ללא הכנסת כוחות קרקע לרצועה, אך במידה ולא תישאר ברירה אחרת יש להיכנס בצורה אינטנסיבית וממושכת ולחסל באופן מוחלט את כל גורמי הטרור – הן את החמאס והן את ארגוני הג'יהאד. בשיחה שערכנו עמו, הוא מנתח את המצב הקיים ופורש את האפשרויות העומדות בפנינו:

"עזה הפכה לקן צרעות בשני היבטים: ראשית, היא חלק ממערך הכוחות של טרור בין-לאומי וקיצוני שיש לו מאחז חזק בסיני. אמנם השלטון המצרי החדש פועל נגדם באינטנסיביות, אך כוחותיו מוגבלים; שנית, עזה עצמה הפכה להיות מבצרם של הג'יהאד האסלאמי ועוד שלל ארגוני טרור קטנים נוספים. עתה, בשל השנים הרבות שבהם ההברחות התאפשרו בחופשיות, חמאס הגיע למצב שבו קיימות בידו היכולות לייצר נשק בעצמו".

לאור המבצעים שנערכו בעבר והסבבים החוזרים ונשנים, האם אינך חושב שיש לזרז את המהלך הקרקעי?

אלוף במיל. יעקב עמידרור. צילום: קובי גדעון, פלאש90
אלוף במיל. יעקב עמידרור. צילום: קובי גדעון, פלאש90

"אמנם, ניתן להיכנס היום לעזה ולכבוש אותה בימים ספורים. בנוסף, איני חושב שפעולה זו תגבה קורבנות רבים, כל עוד לא יהיה אסון. אך כמובן שכדי למגר לחלוטין את התקפות על ישראל יש לכבוש את כל הרצועה ולא להותיר שטח בשליטת גורמי הטרור, שממנו הם בוודאי ימשיכו לירות. ופעולה מן הסוג הזה, של מיגור הטרור מרצועת עזה, תארך חודשים ארוכים. כאן המקום להזכיר כי מדובר במקום הכי צפוף בעולם, ובו כמיליון וחצי איש, הכולל אזורים רחבים שבהם חפירות מתחת לקרקע, כלקח מעימותי העבר. לכן, אם המדינה אינה מתכננת שהות ממושכת של כחצי שנה לפחות, אין טעם לכניסה קרקעית. לא מדובר על מהלך בלתי-אפשרי, אלא שצריך להבין מהו המחיר".

"מסיבה זו איני תומך בכניסה קרקעית כל עוד המצב מאפשר, אך יכול להיות שבסוף לא תהיה ברירה. ואם כבר נכנסים – אז עד הסוף. אם נעשה את הטעות שעשינו במבצע 'עופרת יצוקה', משמעות הדבר היא שנשלם את כל המחיר ולא נרוויח דבר".

בהנחה שלא נותרה ברירה והתבצעה כניסה קרקעית. האם לדעתך ניתן למגר לחלוטין את הטרור מרצועת עזה, ולהגיע למצב שבו תושבי הדרום לא יסבלו מירי טילים כל כמה שנים?

"התשובה היא כן. אם נכבוש את עזה ונפעל בה ביסודיות במשך כחצי שנה, כפי שהסברתי, בסופו של דבר עזה תוותר בלי יכולת לירות על ישראל. הראיה לכך היא יהודה ושומרון, שם הייתה תקופה שהתמודדנו עם אותו המצב. בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. לא רבים זוכרים כיום, אך במשך שנה וחצי עמד מספר ההרוגים הישראלים על מעל ל-100 בחודש. ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, הגיע למצב שבו הוא התנצל בפני אזרחי ישראל על כך שהמדינה אינה יכולה לספק להם ביטחון. אין בכלל מקום להשוואה למצב הנוכחי ביהודה ושומרון. ומה הוביל לכך? מבצע כיבוש השטח [חומת מגן, א.ג] באפריל 2002. כך, תוך שנתיים של פעילות ירד מספר ההרוגים לבין 5 ל-0 בשנה. לאחר מכן נבנתה גם הגדר, אך הסיבה העיקרית להצלחה היא השליטה בשטח, המודיעין והיכולת המבצעית החופשית. חשוב להדגיש: לפעול בעזה, גם כשאתה שולט בה, זה מסובך. אך זהו יעד אפשרי".

ומה בנוגע לשלטון בעזה? האם למדינת ישראל יש אינטרס להחזיר את הרשות הפלסטינית לאזור?

"זו אכן שאלה מעניינת. יש כאלו שאומרים ששלטון חמאס בעזה מוציא את הרצועה מהמשוואה של מדינה פלסטינית, אבל לדעתי זה לא יעבוד. המדינה הפלסטינית, אם תקום, תקום עם עזה. הניסיון לכונן מדיניות של "הפרד ומשול" הוא לא ריאלי, כי למרות שיש לנו שליטה חלקית על תהליכים מן הסוג הזה, בסופו של דבר לא אנחנו נהיה אלו שנקבע זאת".

להיכנס בכל הכח, רק אחרי שמוצו שאר האפשרויות; תקיפה אווירית בעזה. צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90
להיכנס בכל הכח, רק אחרי שמוצו שאר האפשרויות; תקיפה אווירית בעזה. צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90

הגיע הזמן "לחתוך"

לדברי האלוף עמידרור, האינטרס הישראלי הוא לבודד את הרצועה במידת האפשר:

"ישנה הנחה לפיה אם נתנתק לחלוטין מרצועת עזה, אזי נוכל לפעול מולה בצורה חופשית. לדעתי זו תפיסה שגויה. מדינת ישראל תעמוד בפני ביקורת בין-לאומית חריפה בין אם תבצע פעולה צבאית חריפה נגד יעדים ברצועת עזה עצמאית, ובין אם תכבוש שכונה בדמשק לאחר התקפה סורית, למשל. לא נרוויח דבר ממהלך כזה; להפך – ארגוני הטרור יתחמשו עשרת מונים ואז נעמוד מול עוצמות גדולות יותר מאלו שאנו מתמודדים עמן היום. לכן, אסור בשום פנים ואופן לאפשר לארגוני הטרור לייבא נשק באופן חופשי לרצועה".

אך אלוף משנה במילואים יהודה וגמן, מומחה בתחום תורת הלחימה והיסטוריה צבאית, חולק על קביעה זו. "השקפתי היא שצריך להשלים את ההתנתקות, בכל התחומים, וליצור גבול כמו מול סוריה ולבנון", הוא אומר ל'מידה'. לדעתו "מדינת ישראל לא צריכה מבצע. היא צריכה להתייחס לחמאס כאויב, כמו שהיא מצהירה". דבר זה בא לידי ביטוי בכך "שהיא תנתק את כל האנרגיה ותסגור את כל המעברים". ולמקרה שתהיתם, עוד לפני שהספקנו לשאול הוסיף וגמן ואמר כי "אין מה לחשוש מדעת הקהל העולמית, כיוון שאנו נסמכים במקרה הזה על החוק הבין-לאומי. הם מודיעים שהם רוצים להשמיד אותנו, ולכן איננו מחויבים לספק להם דבר".

אבל התנתקות שביצע אריאל שרון מרצועת עזה לא הייתה מוחלטת.

אל"מ במיל. יהודה וגמן
אל"מ במיל. יהודה וגמן

"נכון, וזו בדיוק הנקודה. אנחנו לא מספקים חשמל למפקדה של החיזבאללה בביירות אבל משום מה, מתוקף איזה הגיון יהודי מעוות וחולני, מספקים חשמל לתעשיית הנשק של חמאס בעזה. זה מצב בלתי-נסבל שמעיד על כך שאמנם יצאנו מהגולה אבל היא עדיין לא יצאה כולה מאיתנו".

"לדעתי, כיום אנחנו מאפשרים להם להתבסס במצב שבו אנו לא יודעים מה ניתן ומה לא ניתן לעשות ברצועה. כרגע זו אינה ישות מדינית, ולכן אנו מרגישים לא בנוח לסגור להם את החשמל ואת המים. כשהצעה מסוג זה עולה, מיד נשמעות קריאות בדבר הפגיות בבתי החולים בעזה, ושהתינוקות ימותו כי אין חשמל… לכן אני אומר שצריך ללכת עם זה עד הסוף – יש לאפשר לחמאס להקים ישות מדינית וצבאית, שיקימו נמל, שדה תעופה וכו'. אך כל זמן שהם "מדינת אויב" אזי חל עליהם דין של מדינת אויב, כמו שחל על מצרים וירדן עד שהסכימו לחתום הסכמי שלום, והדברים השתנו".

ומה באשר לכניסה בלתי-מבוקרת של נשק? וגמן אינו חושש מכך: "גם לסורים, למצרים ולירדנים הייתה עוצמת אש מאוד גדולה, הרבה יותר ממה שיש לחמאס. אבל שלוש או ארבע מלחמות שכנעו אותם שלא כדאי להם להשתמש בה. הגענו איתם למצבי קיצון, והם הגיעו לבד למסקנה שזה לא משתלם להם".

האם הגישה שלך לא שומטת את הטיעון הביטחוניסטי, בדבר הבעייתיות של מדינה פלסטינית חמושה בשטחי יהודה ושומרון?

"זה לא אותו הדבר. ברצועת עזה יש קו הפרדה ברור בין היהודים והערבים, ואותו צריך לנצל עד הסוף – כמו בגבול עם לבנון ועם סוריה. אין שום תועלת ביטחונית בהחזקת השטח בעזה, כמו שיש בבקעת הירדן וברכסי יהודה ושומרון. לכן, את הקו הזה צריך להדגיש ולהפוך לקו ברור, כולל כל מה שקשור לאנרגיה ומזון. שינהלו לעצמם את החיים, בסיוע כל העולם, שכל כך אוהב לעזור להם. אבל ברגע שהם מתנכלים לנו, אז מבחינתנו יש אישור ל"אש חופשית", מה שנקרא. בצורה כזו הדברים יהיו יותר ברורים לשני הצדדים".

לאור הדברים הללו, מסביר וגמן, אין כיום צורך בשימוש בכוחות קרקע ברצועת עזה, זאת "בתנאי שאתה מתנהג אל עזה כישות אויב לכל דבר. לירדן, למשל, ואפילו לרשות הפלסטינית, אנו מספקים גז ואנרגיה, וזה מקובל. אך מי שמצהיר שהוא רוצה להשמיד אותך, אין לספק לו חשמל ומזון. רק המוח היהודי המעוות מסוגל לייצר מציאויות כאלו".

להחשיך את הרצועה; פלסטינים בעזה בזמן הפסקת חשמל. צילום: עמאד נאצר, פלאש90
להחשיך את הרצועה; פלסטינים בעזה בזמן הפסקת חשמל. צילום: עמאד נאצר, פלאש90

חמאס חלש: כל התנאים בשלים למבצע מקיף

בדצמבר 2013 ד"ר איתן שמיר, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, גם הוא חוקר במרכז בגין סאדאת ולשעבר בכיר במשרד לעניינים אסטרטגיים, לקח חלק כתב נייר עמדה בשם "כיסוח הדשא – האסטרטגיה של ישראל התמודדות עם סכסוכים מתמשכים ובלתי-פתירים". במסמך זה, שנכתב יחד עם פרופ' אפרים ענבר, מנהל המרכז ומרצה בכיר, טוענים השניים כי מכיוון שישראל נמצאת בסכסוך בלתי-פתיר ומתמשך עם ישויות לא-מדינתיות עוינות, האסטרטגיה שלה שונה מהותית ממצב של סכסוך בין-מדינתי. ממילא, הם מסבירים, השימוש בכוח "לא נועד להשיג יעדים פוליטיים בלתי-אפשריים, אלא לצמצם ככל האפשר את יכולתו של האויב להסב נזק לישראל". כל שניתן להשיג אפוא זו הרתעה זמנית, ולכן ישראל בחרה במדיניות סבלנית של התשת האויב.

גישה זו, מסביר ד"ר שמיר ל'מידה', נובעת מתוך ההנחה שאין אפשרות למגר את חמאס כתופעה פוליטית-חברתית. אולם ניתן בהחלט למגר את כוחו הצבאי, בהתאם לתנאים הקיימים בשטח.

האם מדינת ישראל בחנה בעבר אופציות אחרות, מעבר להחלשה זמנית של החמאס?

ד"ר איתן שמיר
ד"ר איתן שמיר

"בתוכניות של פיקוד דרום, לפני מבצע 'עופרת יצוקה', דובר על שלוש אפשרויות פעולה. לצורך העניין נכנה אותן 'קטנה', 'בינונית' ו'גדולה'.

האפשרות הראשונה אמרה שניכנס [לרצועה], ניתן "מכה" ונצא – בעצם כמו שעשו דה-פקטו במבצע 'עופרת יצוקה', ועוד פחות מכך ב'עמוד ענן'. הרעיון הוא לתקוף בצורה יחסית מפתיעה ו"לקצור את הדשא", במובן הזה שנפגע ביכולות ונכסים אסטרטגיים של החמאס, שלקח לו הרבה זמן לבנות ולצבור אותם. כשמדברים על "שחיקת הרתעה", לא חושבים שבחמאס שכחו לפתע מה קרה לפני שנה או שנתיים. אלא שהארגון בונה מחדש את יכולותיו, הוא שוב ערוך ליום פקודה, ואז משתנים תנאים כאלו ואחרים, כמו למשל לחץ פנימי לפעול, תחרות עם הארגונים הג'יהאדיסטיים ברצועה שלוחצים "מימין" וכד'. ואז מתרחשת הסלמה או הידרדרות. השקט שמתקבל בתקופת הבנייה מחדש, זו האופציה ה'קטנה'.

האופציה ה'בינונית', שדובר עליה בעבר, היא כיבוש ציר פילדלפי כדי מנת למנוע הברחות (יש לזכור שבאותה תקופה הממשלה המצרית לא עשתה דבר בנידון). שכן אחת הבעיות הקשות בעזה היא שיש לך טריטוריה שנשלטת על-ידי ארגון שאינו מדינה, והארגון הזה נתמך על-ידי מדינה, או מדינות, שמספקת לו ציוד, אימונים ואמל"ח. עכשיו, במידה ותצליח לבודד את האזור ו"לכסח את הדשא" אז הוא כמעט ולא יצמח חזרה. הוא צומח, אבל בדומה למה שאנחנו רואים ברשות הפלסטינית; וזה בטל בשישים לעומת מה שמתפתח ברצועה, ובטח שבלבנון. המשמעות של אפשרות זו הייתה לחימה הרבה יותר קשה וחזרה מסויימת לעזה, והיא לא יצאה לפועל.

האפשרות ה'גדולה' והשאפתנית ביותר הייתה לכבוש את הרצועה, להפיל את החמאס ו"להמליך" שם את הרשות הפלסטינית חזרה. חשוב להדגיש שאף אחד לא דיבר ולא מדבר גם כיום על נוכחות ישראלית קבועה בעזה".

אולם מאז שנכתב המסמך, מציין ד"ר שמיר, המציאות השתנתה. בינתיים, שלטון חדש ועוין לחמאס עלה במצרים, ומכיוון שהוא פועל באגרסיביות נגד ההברחות הרי שהאופציה ה'בינונית' כבר לא רלוונטית. עתה נוצר מצב אופטימלי, שבו החמאס מצוי במצב חולשה יוצא דופן, ללא גיבוי מצרי ותוך שהוא מסוכסך עם איראן והציר השיעי-עלאווי של סוריה. הבידוד הזה פותח בפנינו את האפשרות "לא רק "לכסח את הדשא", אלא לעשות טיפול שורש מלא, שאחריו יהיה להם מאוד-מאוד קשה לבנות את היכולות שלהם בחזרה". מעבר לכך, ההתפתחויות בגזרה של דאע"ש ועליית האסלאם הרדיקלי מאפשרות הזדמנות להציג את חמאס ושאר ארגוני הג'יהאד בעזה כחלק מאותה חזית. אם דבר זה ינוצל נכון, ניתן יהיה לגייס באמצעותו את דעת הקהל העולמית.

מבודדים בצורה חסרת תקדים; ח'אלד משעל (מימין) ואסמאעיל הנייה. צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90
מבודדים בצורה חסרת תקדים; ח'אלד משעל (מימין) ואסמאעיל הנייה. צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90

מהי לדעתך האופציה הטובה ביותר שתקנה לאזרחי ישראל שקט וביטחון?

"בהנחה שאנחנו לא מדברים על הפלת שלטון חמאס, יש לנקוט באפשרות ביניים, כמו למשל מבצע 'חומת מגן' בעזה – כלומר, כניסה מסיבית בסדר גודל של כשתי אוגדות, ש"תנקה" את הטרור מעזה ותיצור הרתעה לטווח ארוך. לצד זאת, צריך לזכור את הבעיות הנלוות שיתעוררו, כמו הביקורת הבין-לאומית, היחסים עם האמריקנים, שבימים אלה גם ככה לא ממש בשיאם, וכמובן כמות ההרוגים שלנו, שיכולה להגיע גם ל-300-200 איש. להערכתי, אגב, הציבור הישראלי מוכן למערכה כזו, אם הוא ידע שזו מערכה משמעותית ונחוצה. שום דבר אינו בטוח, כמובן, והרי שאסון אחד יכול להפוך הכל. אבל בסופו של דבר, אם היו שואלים אותי מה האופציה הכי טובה הייתי בוחר בזו".

"אופציה אחרת היא לחכות קצת ולהכין תוכנית נוסח 'עמוד ענן', שתפגע מהאוויר בנכסים של החמאס. אבל שיטה זו תביא, כאמור, להמשך אותה דינמיקה – תהיה שנה או שנה וחצי של שקט, והכל יחזור".

האם פעולה מהסוג הזה יכולה למנוע לחלוטין אפשרות עתידית של ירי לעבר ישראל?

"תאר לעצמך מה היה עונה אדם בשנות ה-50 וה-60, בתקופת חדירות הפדאאיון מרצועת עזה וירדן, לשאלה "מתי זה יגמר". אבל בשלב כלשהו זה נגמר. כולם שוכחים שהיו גם שנים ארוכות שחטפנו את הקטיושות של ערפאת על קריית שמונה; גם אז כולם שאלו – "מתי זה יגמר?". במציאות המזרח-תיכונית שלנו, כנראה שחלק מאיתנו תמיד יהיה מאויים, ואנו צריכים לנווט בתוך המציאות הזו. כנראה שבאמת אין פה פתרונות קסם".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. הדרך להוריד לכמעט אפס את איום הטילים, מסכי עם וגמן:

    הידעתם, ארגון החמאס קיים גם בלבנון, והוא הולך ומתחמש שם. עם זאת, כמעט לא נורים מלבנון רקטות על ישראל, בוודאי שבהשוואה למה שקורה ברצועה. מה ההבדל? האם חמאס שלוחת לבנון פחות שונא את ישראל? האם חיזבאללה שמחוייב להשמדת ישראל פחות קיצוני?

    ההבדל היחיד הוא שעל המרחב האווירי והימי של הרצועה ישראל שולטת באופן תמידי, מהשנייה הראשונה לכאילו-התנתקות. ולמרות השליטה הזו נשק רב זורם לרצועה. השליטה הזו בעיקר חונקת את הרצועה כלכלית כשכל העומס על מעבר רפיח הנתון לשרירות הלב המצרית. ואילו בלבנון הפסיקה ישראל לשלוט באמת, ומקץ מבצע צבאי אחד הושג שם שיווי משקל הרתעתי סביר בהחלט בין הצדדים. כשאתה לא חנוק ומושפל, יש לך יותר מה לפסיד, ולכן גם קל יותר להרתיע אותך.

    אז מה עדיף – המודל הלבנוני העכשווי של נסיגה מוחלטת והרתעה אפקטיבית? או שמא המודל העזתי של שליטה לא יעילה והרתעה לא מרתיעה?

    סימוכין:

    מזכ"ל הפת"ח בלבנון: חמאס בלבנון מתחמשת

    מזכיר תנועת הפת"ח בלבנון, סולטאן אבו אל- עינין, האשים את תנועת החמאס בלבנון בהתחמשות ובהסתה נגד תנועת הפת"ח. הוא הוסיף כי בעיני החמאס, אנשי הפת"ח הפכו לאויב העיקרי ואילו ישראל הפכה לאויב משני.

    אל-חיאת (לונדון), 10.2.09 [מתו ממ"רי]

    1. בלבנון היו כמה מאות פעילי חמאס, וגם הם היו בעיקר בטריפולי הצפונית שיחסית רחוקה מישראל. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה חיזבאללה גירש מלבנון גם אותם בעקבות התמיכה של חמאס באופוזיציה הסורית. זה אולי מסביר למה חמאס לא יורה משם רקטות.
      אגב, צה"ל שלט רק בכמה קילומטרים מדרום לבנון, וגם זה בעיקר באמצעות מיליציות מקומיות. ישראל מעולם לא כבשה את לבנון ולא התכוונה לעשות שום דבר כזה. חיזבאללה, שארגן את רוב ההתנגדות כלפי הצבא הישראלי, לא עשה את זה כדי לשחרר אדמה לבנונית אלא כדי למלא את ההוראות מטהראן לעשות ליהודים חיים כמה שיותר קשים. לא יאוש ולא בטיח.

  2. הרבה יותר פשוט מזה, כניסה לצפון רצועת עזה לטווח של ק״מ-שני ק״מ, ניקוי האזור מפח״ע והכרזה על סיפוח השטח. ככה החמאס מפסיד את הדבר שחשוב לו יותר מכל, והאינטרס שלו ליצור עוד סבבים ילך וירד. וגם (אולי הכי חשוב) אנחנו מוציאים את שדרות וקיבוצים רבים מטווח הפצמרים, שהם רוב החימוש שיש לחמאס ולשאר הארגונים והנשק שהכי קשה להתמודד מולו.

  3. ליריב-יש לנו בלבנון הרבה אויבים וביניהם גם סלפים.
    אך בדרום לבנון התשובה היא פשוטה, שים לב שחיזבאללה
    מונעת מהם להיכנס לדרום לבנון משום שהם שיעים והם לא רוצים
    סונים בסביבתם והטענות הללו נאמרו גם טרם המהפכות באזורנו{הכיוון ההפוך וכו'}
    כך שהטענה שלך היא לא נכונה.

  4. אגב, תיזת "כיסוח הדשא" לא הופכת לבעייתית כעת משהוכח שלחמאס יכולת ויידע לייצור עצמי יעיל של רקטות? האם הכוונה היא למצוא ולהרוס את כל המחרטות והכרסמות וכלים הנדסיים דומים ברצועת עזה?

  5. זווית קצת אחרת של הסתכלות:

    מיגור הטרור בפעולה צבאית מהסוג שהוצע כאן הוא בלתי אפשרי. כמות הרוגים גדולה בצד הפלסטיני ומיטוט שלטון החמאס יחזקו את האירגונים הקטנים והקיצוניים שברצועה, שימשכו את תושבי הרצועה למעורבות קשה ועמוקה יותר בטרור.
    חמאס, אע"פ שהוא מהווה אירגון טרור, מעצם היותו השולט ברצועת עזה, מהווה גוף ממלכתי מסויים. פעולות התקפיות קיצוניות אינן מנת חלקו, והוא לא מצליח לגרור את רצועת עזה ל"מלחמה כוללת" במדינת ישראל. בנוסף, החמאס מדכא בכוח עליית אירגונים קיצוניים ממנו, שעשויים להפוך את עזה למעוז דמוי אפגניסטן הנשלט ע"י כוחות ג'יהאד סלפי ואל קאעידה.
    הסתכלות על אירגונים נוספים, כדוגמת "צבאות הייחוד והג'יהאד בפלסטין" מראה שיש גרוע מהחמאס, ומיטוטו עלולה ליצור כר פורה לעליית אירגונים אלו. ההיסטוריה של השנים האחרונות מראה קו ברור של הקצנה של אירגונים בתוך רצועת עזה, ככל שהייאוש והעוני של התושבים מחמיר.

    לכן קיימים רק שני קווי מגמה שיאפשרו שקט ושלום בישראל וברצועה: האחד, פיתרון ההגירה מרצון של ח"כ משה פייגלין, והשני, שלום שיתבסס על פיתוח כלכלי של רצועת עזה.

    1. פייגלין כן, את הפיתרון השני כבר ניסינו בקונסטלציות אחרות. פיתוח כלכלי מביא מעמד ביניים שילדיו רק נחושים יותר מבחינה אידאולוגית.

  6. שלום לכולם!
    אני פונה לאלוף עמידרור מאחר ופניותיי למשרד רוה"מ לא נענו.
    בנושא הפסקת הטילים אחת ולתמיד.
    בארסנל התגובות ואפשרויות הביצוע הקיימים בצהל ואצל גופי המודיעין ישנה שרירה וקיימת אפשרות כיבוש מלא של הרצועה.
    הדבר כיום הוא הכרחי מהרבה סיבות, בניהן החולשה של החמס בעת הזו, מצב האוכלוסייה שם (שהם זקוקים לסיוע הומניטרי מערבי שוחר שלום ולא דיקטטורי) והכי חשוב מרחב התמרון ואורח הרוח של הציבור בישראל ואפילו בעולם, נוכח המצב הבלתי אפשרי שנקרא איום טילים על מדינה.
    בזירה המקומית נשמעים קולות של פוליטיקאים ואפילו אנשי צבא שאומרים "נכבוש את עזה ..ומה יהיה ביום שאחרי?" ..ואני שואל מה יהיה ביום שאחרי אם לא נכבוש?
    ואני גם עונה בצורה ברורה: אחרי שנכבוש … וזה יהיה מורכב וקשה אבל בסוף נכבוש.. מיד או אפילו תוך כדי תנועה ובזמן הכיבוש נכין את העולם ואת אבו מאזן להיכנס יחד עם ישראל לרצועה ולשלוט בה באופן שברבות הימים כוח בינלאומי ביחד או לחוד עם אבו מאזן והרשות הפלסטינית יקבלו את השליטה על הרצועה כאשר היא נקיה מטרור.
    לשם כך יש את צהל וזה תפקידו ומהותו ליצר ביטחון מוחלט בכל דרך ובאורח רוח ונחישות לכך אזרחי המדינה בעתות שלום ובעתות טרור ומלחמה.
    בזירה הבינלאומית נשמעים קולות שמבינים שישראל צריכה וחייבת להגן על עצמה אך בד בבד מבקשים שנרסן את התגובה וכו'.
    אז צריך לענות להם באופן הבא: פונים למנהיג מנהיג בעולם ושואלים: כיצד אתם מציעים להגיב במידה וישנה מתקפת טילים מצד ארגון טרור ששוכן לצידכם? לצורך העניין לדוגמא: כרגע נורה ולו טיל אחד בודד לכיוון ניו יורק, מה היה קורה? אולי טיל בודד לפריז? ומה עם טיל לכיוון ברצלונה? כיצד המנהיגים של מדינות אלו היו מגיבים??
    התשובה היתה בדיוק התגובה של ישראל כפי שהיא מוצעת פה: כיבוש מוחלט והשתלטות על הטרור באופן נחוש, חד, ברור ושאינו משתמע לשני פנים.
    אנשים נבהלים מכיבוש הרצועה.. אין מה להיבהל זה תפקידו של צבא.
    חשוב להבהיר כי המטרה בכיבוש הרצועה הינה מטרת שלום! ברגע שנשלוט שם ניתן יהיה בעזרה בינלאומית ובהסכם חכם להכניס לשם את הרשות הפלסטינאית ולאפשר בניית תשתיות, פיתוח הכלכלה, השקעה בחינוך וכל אלה באותם כספים שהיו מושקעים בטילים ובטרור ע"י החמס.
    רק אז ניתן יהיה לשקם את היחסים עם מצריים(ששמחים על ריסוק חמס..) לאפשר מו"מ שמח יותר עם הרשות הפלסטינית כאשר גם עזה בשליטתה וכך להפוך את המצב ליציב ובעל תשתית בריאה לעתיד טוב הרבה יותר.