היסטוריה של חתרנות – השמאל הקיצוני וצמרת צה"ל

עוד מימי תש"ח מנהל השמאל הקיצוני מערכת יחסים מורכבת עם צה"ל. מכתבי סרבנים, חתרנות, ושאיפות השתלטות על המנגנון. אמנון לורד מתחקה אחר שורשי הפוליטיזציה של הצבא והעבריינות האידאולוגית בישראל

שורשי הסרבנות של השמאל עמוקים; הפגנת שלום עכשיו במלחמת לבנון הראשונה. צילום: סער יעקב, לע"מ

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'נתיב' בינואר 2004. אנחנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו שנית.

הסתיו האחרון היה עמוס בפעילות אינטנסיבית של חתימה: בלט בתוכה מה שכונה "מכתב הטייסים", עם כ-27 חתימות; אחר-כך נלוו לו עצומות תמיכה חתומות על-ידי סופרים ואָמנים, ולאחר מכן עצומות נוספות, למשל, של פורום הקולנוענים הדוקומנטריים, שהביעו בחתימת-ידם תמיכה בעצומות התמיכה הקודמות; עמי איילון עובד, כבר מאז תחילת קיץ 2003, על החתמה המונית למען הסכם השלום שהוא עצמו חתם עליו בינו לבין סרי נוסייבה; ב-10 באוקטובר נסעו בכירים במפלגת העבודה לרבת-עמון לחתום על "הסכם ז'נבה", שנחתם פעם נוספת בצורה חגיגית בז'נבה.

סטפן פוסוני המנוח, המומחה הגדול ביותר, כנראה, לחקר הלוחמה האידאולוגית הקומוניסטית, מגדיר פעילות החתמה מסוג זה כסוג של מחויבות פסיכולוגית בלתי-חוזרת:

ברגיל, אדם חוטא ותו לא, וחטאו ניתן למחילה. אך אצל מפיסטו זה אחרת. הוא דואג שפאוסט, בנוסף לחטאים שהוא חוטא, גם ימכור לו את נשמתו, והוא עושה זאת בכתב. כך מושגת שליטה אמיתית. מסעות של איסוף חתימות בתמיכה למה שמוצג כמדיניות השלום של ברית המועצות, לא נועדו מבחינת המטרה העיקרית שלהם לשכנע מישהו, אלא כדי לקבל את חתימתו של אדם על פיסת נייר, ובכך ליצור בתודעתו מחויבות למטרה שעליה חתם.

שורשי תופעת הסרבנות הישראלית

פעילות הסרבנות העכשווית, שעיקרה חתימה על "מכתבים" ועצומות, החלה לפני כשנה וחצי עם "מכתב הסרבנים", שהפך לארגון 'אומץ לסרב'. היא לא הופיעה כרעם ביום בהיר. היא מתקיימת בדפוסים שהחלו לפעול עוד בראשית שנותיה של המדינה. נוכל לפענח את הצופן הגנטי של הנטיות האנטי-דמוקרטיות החבויות בפעילות העכשווית, אם נתחקה אחר שורשי הפוליטיזציה העמוקה בצה"ל של שנות ה-50. בכנס על הסרבנות האידאולוגית שנערך באוניברסיטת תל-אביב, הגדיר מפקד חיל-האוויר האלוף דן חלוץ את האתגר החמור שמציבה התארגנות קצינים, המופיעים עם דרגותיהם ותוך הזדהות במקצועם הצבאי (במקרה זה טייסים) כאיום של "פיצול בצבא", וכ"אחת הסכנות הגדולות למדינה". נראה שהתגובות הנזעמות בציבור למהלך הזה של טייסי המילואים, מאשרות את קביעתו של האלוף חלוץ. רוב הציבור חש מותקף ומאוים על-ידי המעשה. לא פחות מכך חשובות תגובות התמיכה, שנמדדו בסקר של יוסי ודנה ל'קול ישראל' ב-18 אחוז – שיעור המתקרב לאחוז התמיכה הכולל במר"צ, חד"ש וחלקים גדולים במפלגת העבודה. כלומר, ההסכמה וההתנגדות למהלך נתפשות בקונטקסט פוליטי, שהטיעון המוסרי הוא רק כיסוי שלו.

מקור התופעה הוא בראשית ימיה של המדינה, במה שניתן לכנות "הקומוניזם הישראלי", שהגיע לשיאו בימי הסטליניזם והיה מאורגן במסגרת המפלגתית של מפ"ם החזקה, ובעיקר בחלק של השומר הצעיר שבתוכה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כשהחליט להתמודד חזיתית עם החתרנות הפוליטית בצה"ל בשנת 1953, הגדיר את השומר הצעיר כ"ציונים באוהלם וקומוניסטים בצאתם". לפי השם שבחר לאסופת מאמריו, נראה שזיהה את מפ"ם בתור הקומוניזם האותנטי בישראל, להבדיל ממק"י, שהזדהתה בגלוי כמפלגה קומוניסטית. אך מפ"ם, אף שהזדהתה עם "עולם המהפכה", עם ברית המועצות, וכל התבטאויותיה ופעולותיה היו כשל תנועה קומוניסטית – לא הזדהתה כמפלגה קומוניסטית. אם לשאול את ביטויו של אוסקר ויילד על ההומוסקסואליות בתקופה הוויקטוריאנית, זו הייתה, מבחינת הסטליניסטים של מפ"ם, "האהבה שאינה מעזה לקרוא לעצמה בשם".

"עולם המהפכה" נתפש באותה תקופה כתנועה עולמית הנמצאת בתנופה גדולה, לאחר המהפכה הקומוניסטית בסין ב-1949 ופרוץ מלחמת קוריאה כעבור שנה. מלחמת עולם שלישית נראתה בעיני אנשי מפ"ם כעומדת בפתח. חברי המפלגה, שהיתה אז השנייה בגודלה במדינה (עם 19 ח"כים), עמדו בפני דילמה של נאמנות: האם ישרתו את "עולם המחר" הקומוניסטי, או יעמדו לצד מדינת ישראל שממשלתה הכריעה לטובת אוריינטציה מערבית בעימות הבין-גושי שהיה בעיצומו. ראשיתו של הוויכוח בתוך ישראל היתה עם פירוק הפלמ"ח בנובמבר 1948: "עתה, כאשר חברו יחד [השומר הצעיר ואחדות העבודה], היה זה מובן שמפלגתם המאוחדת [מפ"ם] תטיל את משקלה המדיני וכוחה המעשי להכוונת הצבא וארגון העורף במלחמה".

"הפלמ"ח לא יקיים שליחות של ראש-ממשלה ושמו בייגין"

מפ"ם, ששלטה בפלמ"ח ולאחר פירוקו נשארה דומיננטית בצה"ל, תפשה את עצמה, כהגדרת גידי אילת, כ"מפלגת הביטחון". כחלק מהותי מהאידאולוגיה המהפכנית שלה, מפ"ם ראתה בצבא גורם מרכזי שיש לשלוט בו, ובמקרה הפחות קיצוני (מבחינתה) – לקיים בתוכו מרכזי השפעה חזקים. בסוף מלחמת העצמאות היו 8 מתוך 12 מפקדי החטיבות בצה"ל, ושלושת מפקדי זירות המלחמה העיקריות – חברי הנהגת מפ"ם. הם כונו "האקטיב הביטחוני", דהיינו פעילי המפלגה בצבא.

כותב גידי אילת:

היה לשיקול הרעיוני מעמד חשוב בין הגורמים שהשפיעו על החשיבה הביטחונית וניהול הפעילות. … [מפקדים ואישים במפלגה] לא חשו כל ניגוד בין תודעתם האידאית למשמעת הצבאית שלהם, כאשר מצד אחד ניצבו במוקדי הערכת המצב הצבאית ומצד שני נכחו במוסדות הארגון הפוליטי [מפ"ם].

לאחר פירוק הפלמ"ח, בדיון שנערך בצמרת מפ"ם, כולל יגאל אלון שבא לישיבה במדים, השתמש יעקב חזן בביטוי שמהדהד עד היום: "הפלמ"ח לא יקיים שליחות של ראש ממשלה ששמו בייגין, ולא אראה את זה כאסון". אחרי מלחמת העצמאות ועם החרפת המלחמה הקרה, עמדה הדילמה לגבי בן-גוריון עצמו. האפשרות "להביע אי-אמון בבן-גוריון כשר ביטחון" עלתה כבר תוך כדי המלחמה.

את התפישה האידאולוגית של ניצוּל הצבא כמנוף פוליטי מהפכני, ביטא, אחרי המלחמה, ישראל בֵּר. בֵּר, שנעצר כעבור עשר שנים באשמת ריגול לטובת ברית המועצות, שימש בתפקיד ראש מחלקת תכנון באג"ם. באותו זמן גם היה חבר בוועדה הצבאית של מפ"ם, בה היו חברים גם ברוך רבינוב, חבר קיבוץ בית-אלפא, ויצחק שדה. בֵּר, בשבתו כראש מחלקת תכנון, דחה את עמדת הרמטכ"ל לגבי ארגון צה"ל, ותבע ארגון טוטלי של צבא ועבודה, יצירת כוח שיתבסס על ארגון כל המשאבים הלאומיים לצורכי ההתגוננות. עמדה זו עולה בקנה אחד עם תפישת הקומוניזם הצבאי, והיתה מאפשרת למפ"ם, באמצעות שליטתה במוקדי כוח בצבא, לכוון את רוב הפעילות הכלכלית והביטחונית במדינה. בֵּר תבע "להעלות את הענין לדיון ציבורי" – זה המוטו החוזר תמיד – ופירושו לערער את סמכות מקבלי ההחלטות הדמוקרטיים.

"כעת נתפוס את השלטון"

לאחר שנחלשה האחיזה הדומיננטית של מפ"ם בצה"ל, בשנה הראשונה שלאחר מלחמת העצמאות, ארגנה מפ"ם את קציניה בתאים מחתרתיים. גידי אילת, שבעצמו נטל חלק באותה התארגנות, חולֵק במאמרו "מפלגת הביטחון" על התזה של פרופ' זאב צחור, וטוען שלא מדובר היה במחתרת:

בפגישות אזוריות, הסביר רבינוב לחברים המגויסים את תפקיד התאים [בתוך הצבא] שהוא, 'שמירה על הרכוש האנושי של המפלגה – גיבושו, שמירת ערנותו הרעיונית'. מטרת התאים היא 'לימוד וליווי התפתחותו של צה"ל וגיבוש עמדה של ביקורת קונסטרוקטיבית' – 'לא מחתרת כי אם סניף של מפלגה פוליטית מהפכנית'.

בדצמבר 1950 נקראו קציני קבע ומילואים להשתתף ב"סמינריון להשתלמות צבאית" שהוכן ואורגן על-ידי מחלקת הביטחון של מפ"ם. מנהלי הסמינריון היו ברוך רבינוב וישראל בר. הם הכינו תוכנית עבודה שהופצה בין קציני מפ"ם הבכירים בצה"ל. מכוּתָביה: סיני (ארנן עזריהו), א. יפה, מ. גורן, י. רבין, צ. גרמן, חיים כידוני (בר-לב), ודדו (דוד אלעזר).

משתתפי הסמינר והמרצים גיבשו הערכה, לפיה החרפת המלחמה הקרה והקרבות בקוריאה יקרבו את פתיחת מלחמת העולם בין שני הגושים. נושא זה ו"שאלת השתלבות מפ"ם במחנה המהפכה", היו ציר הדיונים בסמינר. כל המשתתפים הדגישו שמלחמת העולם בוא תבוא. הם ראו בחומרה את העובדה שממשלת ישראל בהנהגת בן-גוריון, הכריעה על עמידה בצד העולם הדמוקרטי החופשי. "אנחנו משתפים פעולה עם העולם הזה [עולם המהפכה], ואנחנו לא נבדלים ממנו בשום דבר פרט לבעיית הציונות", אמר יעקב חזן. מדברי ישראל גלילי עולה חשש שאנשי מפ"ם נוטים יותר מדי לפעולה מהפכנית. "הוא הזהיר את המפקדים מפני 'הופעות חמורות של חברים החוששים פן נאחר לקבל פני הצבא האדום'". כדי שלא יהיה ספק, אמר גלילי, כי לגבי "כיבוש השלטון – אין הדבר הזה בשל".

סא"ל דב ירמיה, ששימש אז כמפקד מחוז הגמ"ר, קבע:

[לאור זאת] אנחנו צריכים באמת ליהפך למפלגה מהפכנית. עלינו להבהיר כמה אמיתות יסוד ולהלן לחייב כל חבר – כולל ראשי המפלגה – להתכונן לקרב האחרון!… צריך לפעול כמו יחידה צבאית לפי סדר עדיפויות.

ירמיה תבע "לקיים מעתה את המרות המפלגתית" כאשר "מעתה נפסיק בהצבעות בכנסת – כעת נתפוס את השלטון".

שמעון אבידן הגדיר את הדילמה של מפ"ם במונחים מתונים יותר, אך הרבה יותר רלוונטיים לתפישת השירות הצבאי בשמאל הישראלי:

מדינת ישראל הולכת בדרך של השתלבות עם כוחות שאין ביכולתם לפתח דמות של לוחם, אלא של חייל שממלא את תפקידו במסגרת היחידה בהתאם לפקודות שהוא קיבל, בלי שהוא ינסה לעבור על המוטל עליו.

כלומר, אבידן חשש שהחייל בצה"ל של בן-גוריון יהיה ממושמע ומקצועי מדי, ולא יהיה כשיר לסרבנות אידיאולוגית.

אתגרו את השלטון; פגישת רה"מ רבין ואנשי מפ"ם, 1977. צילום: סער יעקב, פלאש 90
אתגרו את השלטון; פגישת רה"מ רבין ואנשי מפ"ם, 1977. צילום: סער יעקב, פלאש 90

חוג הקצינים של מפ"ם

בסמינר שנערך בגבעת חביבה, השתתפו קצינים ברמה של מג"דים ומח"טים, קציני מודיעין ומבצעים. ביניהם היתה אותה קבוצת מכותבים שקיבלו את תוכנית העבודה של הסמינר – אלה שהפכו תוך כעשור לבכירי צה"ל, ולאחר מכן לרמטכ"לים ושרים בכירים בממשלות ישראל. יעקב ריפתין, מבכירי ההנהגה של מפ"ם וחבר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, אמר להם כי יש למפלגה חובות "עד לתפיסת השלטון ממש בארץ ישראל". "חֶבר אנשים שעוסק בענייני לחימה הוא הכרחי בשביל מילוי המשימה הזאת".

בכירי "חוג הקצינים" של מפ"ם – יצחק רבין, מאיר זורע, דדו, אברהם יפה ובר-לב, המשיכו להיפגש כפורום מפלגתי עם מנהיגי המפלגה, עד אחרי מבצע קדש בדצמבר 1956. גידי אילת רומז במאמרו כי ל"חוג" היתה המשכיות בתוך הצבא עוד שנים רבות אחר כך.

בן-גוריון מול שאלת הנאמנות של הקומוניזם הישראלי

על רקע עמדתו של "הקומוניזם הישראלי", נוכח אפשרות של כיבוש הארץ והאזור על-ידי "כוחות המהפכה", צפה בן-גוריון כי הדילמה – האם להילחם נגד הפולש העתידי או לשתף איתו פעולה –– תביא את מפ"ם לחציית הקווים אל מחוזות הבגידה. בכלל, הקורא היום עשוי לתהות, האם סכנת פלישה סובייטית לארץ-ישראל בתחילת שנות החמישים היתה אפשרות ריאלית. קרוב לוודאי שלא. אך אנשי מפ"ם טיפחו בקרבם את הלהט הסטליניסטי המהפכני עד כדי פסיכוזה. הם טיפחו בתוכם מנטליות של צבא מפלגתי נצור מעֵבר לקווי האויב. דמות החברה הישראלית הישנה, ההומוגנית והקטנה, השתנתה במהירות. חברה שהגיעה למלחמת העצמאות תחת דומיננטיות סוציאליסטית קולקטיביסטית, הפכה, עם הגעת זרם הפליטים מהשואה ומארצות ערב, לחברת מהגרים פלורליסטית עם בסיס להתפתחות של דמוקרטיה בעלת חיוניות בלתי-רגילה, כפי שאנחנו מכירים את ישראל של 2003. טיפוח הנאמנות לכוח זר מ"עולם המהפכה", יצר דפוס של ניכור ועוינות כלפי החברה המתפתחת.

בן-גוריון בחר שלא לאכוף את החוק על ההתארגנויות המחתרתיות של מפ"ם בצה"ל ובשב"כ, וגם לא כלפי שירות הידיעות הפרטי שהפעילה מפ"ם. הוא בחר בדרך של התמודדות פוליטית אידאולוגית, כפי שהיה נהוג באותה תקופה בארצות הברית ובאנגליה. על דרך פעולה דומה, של מאבק ציבורי נגד גופים קומוניסטיים שמאיימים על המשטר הדמוקרטי, המליץ פול קצ'קמטי (Keckemeti) במאמרו "כיצד מגיעים שליטים טוטליטריים לכוח מוחלט". בן-גוריון ציטט את גלילי, שהאשים את חבריו באגף השמאלי של מפ"ם, על כי הם מחנכים את החברים לראות כל פעולה של צה"ל כפעולה בשירות האימפריאליזם, וכל כביש לנגב כ"עורק תחבורה של האימפריאליזם".

בן-גוריון העמיד את השאלה בחדות:

ואם תזדמן שעת-הכושר ויעלה הרצון מלפני שליטי מוסקבה 'לשחרר' את המוני העובדים היהודים מהדיכוי של נשיאי ישראל ולהסיר מעליהם את עול 'ההשתעבדות לאימפריאליזם האמריקני', ויחליטו להשליט בישראל משטר של 'דמוקרטיה עממית', כפי שעשה הצבא הסובייטי [בארצות מזרח-אירופה]… מה תהיה עמדתם של 'הציונים החלוצים' השומר הצעיר בהזדמנות כזו?… איך יתנהגו חברי השומר הצעיר בצה"ל? היעמדו עם מדינת ישראל 'המשועבדת לאימפריאליזם האמריקני' ויגנו עליה אף על פי שאין בה אלא דמוקרטיה פורמלית הנטולה 'עצמאות אמת', ואין בה משטר של דמוקרטיה עממית…או שהשומר הצעיר על מֶשקיו, מנהיגיו, חייליו בצה"ל… יהיו נאמנים למדיניות המוצהרת של מפ"ם – ויעמדו לימין 'המשחררים' מטעם 'עולם המהפכה' במלחמתו נגד אויביו מבחוץ?

בן-גוריון ריכז את ההתקפה שלו נגד השומר הצעיר, כדי להשלים את תהליך הפיצול בתוך מפ"ם. הוא ידע שאנשי אחדות העבודה – שגם הם היו סטליניסטים קנאים – נאמנים ללא סייג לערכי ארץ ישראל ולעצמאות מדינת ישראל, בעוד שאצל השומר הצעיר קיימת בעיה של נאמנות כפולה. הפעילות החתרנית בצבא, בש.ב, וקיום שירות ידיעות פרטי – היו בעיקר נחלתם של אנשי השומר הצעיר במפ"ם. בסופו של דבר, בעקבות פרשת מרדכי אורן ומשפטי פראג, החל תהליך פילוגה של מפ"ם (שהסתיים ב- 1954), כאשר טבנקין, גלילי ואלון מובילים את תנועתם החוצה ומקימים מחדש את אחדות העבודה כמפלגה נפרדת.

בן-גוריון הולך בדבריו שלב נוסף, וחוזה אפשרות שחזון ה"דמוקרטיה העממית" מתגשם בארץ ערבית שכנה:

אין זה כלל וכלל מן הנמנע ש'נס' זה יתרחש גם בעיראק, ו'החלקים הבלתי נפרדים של עולם המהפכה' בתוכֵנו, ממק"י ועד השומר הצעיר, ישמחו וישישו ואף יצהלו לקראת 'מהפכה' זו. ונניח שבעקבות עיראק הולכות סוריה ועבר הירדן [ב.ג. שכח משום-מה את מצרים], וכל ה'דמוקרטיות העממיות' הללו באות 'לשחרר' את המוני העובדים המשועבדים בישראל… – מה יעשו האבירים של 'הציונות' החלוצית והסוציאליזם המהפכני? – היילחמו יחד עם 'הרפורמיסטים והבורגנים' למען עצמאות ישראל כמו שהיא, או ייתנו ידם… לדמוקרטיות העממיות? … במילים אחרות במי יבגוד השומר הצעיר במקרה כזה? היבגוד 'במולדת הסוציאליזם המתגשם'… או יבגוד בעמו היהודי, במולדתו הישראלית…?

יחידה 101 – וסיירת מטכ"ל

שאלה זו נשארה כבושה בהוויה הישראלית במשך שנים רבות, אך מאז מלחמת של"ג היא צפה ועולה מחדש בצורות שונות. כבר בספטמבר 1952 הפיץ השומר הצעיר כרוז בעל אופי ממריד בנושא הארכת השירות הצבאי בחצי שנה. הכרוז פנה אל "הנוער, תלמידים, נערים עבריים וחיילים". בכרוז טען השומר הצעיר כי הארכת השירות על-ידי הכּנֶסת מכוּונת על-ידי האימפריאליזם האמריקני ותוכניות הפיקוד הים-תיכוני שלו: "חיילים, לִמדו מאחיכם בארצות תבל… המתנגדים למלחמה. התנגדו להארכת השירות, כי בשלום הוא פוגע".

ב-1953 הוקמה יחידה 101, ולאחר מכן הועבר הפיקוד על הצנחנים לידיו של אריאל שרון. בדפוסי החשיבה השגורים מימי טרום המדינה, נראו הצנחנים, בפעולות התגמול שביצעו, כעין "אצ"ל" – יחידה שנמצאת מחוץ לתחום ההשפעה של "חוג הקצינים". שני חברי הקיבוץ הארצי, חנן סמסון וצבי סדן, שהיו ביחידה 101 והשתתפו בפעולת קיביה, זומנו לבירור במחלקת הביטחון של מפ"ם. כשעמדו בני קיבוץ בית-אלפא להתגייס לצנחנים ב- 1954, הם זומנו לבירור אצל מזכיר הקיבוץ נתן שחם, שתבע מהם לא להתגייס ליחידה. הם התגייסו למרות הכל. הצנחנים גרמו לאובדן שליטה של ראשי מפ"ם על בני הקיבוצים.

ב-1958, מתוקף צרכים ביטחוניים ומודיעיניים, הוקמה יחידה חדשה שכונתה סיירת מטכ"ל. הקים אותה אברהם ארנן, יוצא הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שהיה בעברו חבר קיבוץ כברי. "היחידה", כפי שכונתה בפי לוחמיה, הפכה ברבות השנים ל"חוד החנית" של צה"ל והיתה אפופת סוד. היא היתה גם יחידה חברתית. אברהם ארנן יצר סביבה מעטפת חברתית של אישים ודמויות מעולם התרבות, שהיו מעורבים בהווי הפנימי של "היחידה". חבר קרוב של ארנן היה דדו. במסגרת תפקידו כקצין בכיר בחיל השריון (מח"ט 7), לא היתה לדדו כל נגיעה לסיירת מטכ"ל, שעל קיומה לא היה אמור לדעת. בכל זאת ידוע כי הוא היה מי שאיתר את אהוד ברק בגדוד החרמ"ש של חטיבה 7, ודאג להעבירו לסיירת תחת פיקודו של ארנן. פרט כזה, שנראה לכאורה שולי אבל התפרסם כעבור שנים, מעיד כי לא נשכח והיתה לו משמעות. משמעות של – "לא נותקה השלשלת" – וכך האליטה העתידית של צה"ל בראשית שנות ה-60, צומחת מתוך זיקה ל"חוג הקצינים". היו אלה אהוד ברק ודוביק תמרי, שהעידו כעבור שנים על האופי החוץ-צבאי, הפלמ"חי, שהטמיע ארנן ביחידה.

אומר דוביק תמרי, שהחליף את ארנן כמפקד היחידה בשנת 1964:

היה לו חזון מרחיק ראות, לכן הוא יצר יצוּר שקיבל בדור הראשון מאפיינים של הפלמ"ח ושל הצנחנים מהתקופה של טרום-קדש … הוא היה תוצר של הפלמ"ח, ואפשר לומר שנשאר נטוע עם רגל אחת בפלמ"ח, אפילו בגינונים. זה דור שמאז מלחמת העצמאות נאבק על קיומו הפוליטי – מאבק שבו הוא נכשל. הוא נאבק על זהותו החברתית כדור שהתגבש מתוך האתוס של התהוות המדינה על-ידי מלחמת העצמאות. אלה שנשארו בצבא הצליחו לשמור על מהות ועל תכנים – אנשים כמו רבין, דדו, שייקה גביש, נרקיס, בר-לב.

תמרי רומז כי כדי למשוך צעירים מוכשרים ליחידה, היה צורך להעניק לה מאפיינים חיצוניים של הצנחנים, אך להכניס לתוך הקליפה תוכן פלמ"חי. בין האישים שהכניס ארנן בסוד היחידה היה הסופר נתן שחם, שעשר שנים קודם לכן ניסה לאסור על בני בית-אלפא להתגייס לצנחנים. על ניסיונו של שחם לטוות את חוט השָׁני בין הפלמ"ח לסיירת מטכ"ל, העיד אהוד ברק:

ארנן שלח אינטלקטואל בשם נתן שחם, שהיה בפלמ"ח, לכתוב את ההיסטוריה של סיירת מטכ"ל. והוא פגש אותי, והוא התחיל לראיין אותי. הוא אמר לי שהוא עקב אחרי קורותיהם של צעירי הפלמ"ח: המעטים שעיצבו את היחידה המחתרתית שיותר מאוחר עיצבה את ביטחון האומה. והוא [שחם] אמר, 'אני מתעניין באופן שבו אליטות מעוצבות ובדרך שבה הן מובילות'. בשבילי זה היה מהמם, באותו רגע, לראות את עצמי כחלק מאליטה! אבל היתה תובנה מסוימת במה שהוא אמר. האם היתה זו היחידה שעיצבה את הפרטים בתוכה, או אולי משהו שונה?

מה ראה נתן שחם בסיירת מטכ"ל שלא ראה קודם בצנחנים? האם לא היה כאן מאמץ, בנוסף לנושאים הצבאיים הטהורים, ליצור מרכז כובד בתוך צה"ל, שבו תהיה ל"חוג הקצינים" הישן של מפ"ם השפעה? רוב מפקדיה של היחידה עד אמצע שנות ה-80 היו בני קיבוצים, כך גם רוב מגויסיה. בכירי "חוג הקצינים" שלחו לשם את בניהם. שניים מהם, גיורא זורע (בנו של מאיר זורע) ועומר בר-לב, הפכו למפקדי היחידה (דליה רבין היתה פקידה ביחידה). בזמן מלחמת של"ג ב-1982, שלחו אנשי מילואים ביחידה מכתב לראש הממשלה בגין, שבו הודיעו לו כי אין להם אמון בשר הביטחון (שרון), הד רחוק להתחבטויות של הפלמ"ח בעיצומה של מלחמת העצמאות. לוחמים מהיחידה תוכננו להשתתף במבצעי לחימה בתוך ביירות. צוות שלם של חיילים בסדיר, שמפקדם היה בן קיבוץ השומר הצעיר, קיבל החלטה שהוא מסרב לעלות לביירות ללחימה. מפקד היחידה הגיב במהירות, איים לסלק אותם מן הצבא, והמרד דוכא. (זוהי עדותו של חייל בסיירת מטכ"ל, בשיחה איתי).

"נתניהו… שכחת מה למדנו יחד"

הופעתה של הסיירת כיחידה חברתית-פוליטית, מצאה את ביטויה המוזר והבוטה ביותר באוקטובר 1997, כאשר יוצא היחידה בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלת ישראל. הלחישה המתוקשרת של נתניהו על אוזנו של הרב כדורי, כי "הם [השמאל] שכחו מה זה להיות יהודים", הניעה את יוצאי היחידה לפרסם מודעה על עמוד שלם בעיתונים בגנותו של ראש הממשלה: "אנחנו לא מאמינים שביבי היה בסיירת מטכ"ל", נאמר בכותרת ענק, ובכותרות המשנה:

"(כן, אנחנו יודעים שזה נכון), ובכל זאת קשה לנו להאמין שביבי היה פעם חלק מאיתנו. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך מ'היחידה' צמח אדם שמסוגל ומעז להתבטא כפי שעשה נתניהו…" והם עוברים לפנייה ישירה: "ביבי, ההתבטאות… שלך מנוגדת לחלוטין לרוח היחידה… שכחת את כל מה שלמדנו יחד, שכחת מה זה להיות ביחידה". יותר ממאה יוצאי היחידה השתמשו בשמה של סיירת מטכ"ל ובזהותם כלוחמי מילואים בה ככלי ניגוח אופוזיציוני, כאילו מדובר בסניף של הנוער העובד.

המודעה הזאת היתה כבר חלק בלתי-נפרד מתהליך הרגרסיה לדפוסי "הקומוניזם הישראלי" הישן, תהליך שניצניו הראשונים נראו בשלהי מלחמת ההתשה ב-1970, ולאחר מלחמת יום הכיפורים. את התאוצה הגדולה שלו קיבל התהליך בעקבות המהפך של שנת 77'. ב-1970 היו כמה חניכי השומר הצעיר, ביניהם בנו של אחד משרי מפ"ם, שמוליק שם-טוב, בין היוזמים של "מכתב השמיניסטים" המפורסם שזעזע את המדינה. המכתב בא מיד לאחר שראש הממשלה גולדה מאיר אסרה על נחום גולדמן לנסוע לקהיר לשיחות עם הראיס גמאל עבד אל-נאצר. דוברי הקבוצה, שמנתה 54 נערים, רובם ירושלמים, זכו, בעקבות החיבור שלהם לאליטה של השמאל באותה תקופה, לתגובה מהירה של התקשורת ולכיסוי נרחב. בנוסף לשמוליק שם-טוב, בלטו ביניהם גם ארן פטנקין, בנו של פרופסור פטנקין, וקובי תור.

דפוסי הסרבנות לא השתנו מאז

בנוסח, שהפך מאז לשגור אצל קבוצות נוער פוליטיות, כתבו "השמיניסטים":

אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין ברירה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש ברירה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת, אנו ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים…

זה היה המשך ישיר לאותו כרוז של מפ"ם שהופץ בשנת 1952, השנה שבה נולדו אותם שמיניסטים. בקונטקסט של לוחמה פסיכולוגית פוליטית, "מכתב השמיניסטים" היה הפצצה כירורגית מדויקת. זהותם של מובילי הקבוצה מצביעה על יד ארגונית פוליטית מכוונת.

צה"ל היה באותן שנים בשליטת בוגרי "חוג הקצינים" של מפ"ם, שיוקרתם נפגעה קשה כעבור שלוש שנים במלחמת יום הכיפורים. אברהם ארנן, שהיה אז תת-אלוף בצה"ל, עודד את מוטי אשכנזי בתנועת המחאה שארגן נגד שר הביטחון משה דיין. יצחק רבין, הבכיר מבין בוגרי החוג, הפך לראש ממשלה. בהיותו עדיין שר בממשלת גולדה, לפני התפטרותה, הוא תבע להחזיר את דו"ח אגרנט לוועדה, כיוון שהדו"ח פגע בדדו והשאיר את "הדרג המדיני", קרי – דיין, ללא פגע.

בעקבות השבר של יום הכיפורים והמהפך ב-1977, כשתנועת העבודה איבדה לראשונה בתולדות המדינה את השלטון, התחברו כל הפלגים האופוזיציוניים – מפלגת העבודה, מר"צ, חד"ש – תחת קורת גג אחת, שהפכה עכשיו למגדירת זהות: "השמאל". ארגון החזית המשותף היה תנועת שלום עכשיו, שהגיעה לשיא השפעתה כאשר איחדה את כל הפלגים בהפגנת הענק בספטמבר 1982, אחרי הטבח בסברה ושתילה. הפלמ"ח עבר לפיקודו של "ראש ממשלה ששמו בייגין", וההרגשה היתה, כפי שניבא יעקב חזן 30 שנה קודם, שהדבר בלתי-נסבל.

שלום עכשיו – ממשיכי מפ"ם?

ראיית העולם של המחנה החברתי-פוליטי שעמד מאחורי שלום עכשיו, חזרה להיות מקוטבת באותה עוצמה כפי שהיתה בראשית שנות החמישים. ביטא אותה הדובר הרהוט והאותנטי ביותר של השמאל הישראלי באותה תקופה, הסופר עמוס עוז, במאמר גדול שפרסם ב'ניו-יורק טיימס'. עוז ניתח כיצד הפכה החברה הישראלית מחֶברת מופת שוויונית לחברה שוביניסטית, לאומנית, קלריקלית, חשוכה, שהפלישה ללבנון היא חלק טבעי מעולמה. את מייסדי החברה הסוציאליסטית שנוצרה בארץ ישראל בחצי הראשון של המאה ה-20 הוא מתאר כמהפכנים, רומנטיקנים, אוטופיסטים, חולמים ומגשימים, שיצאו מבין דפי מיכה ועמוס בתנ"ך, והגיעו לארץ-ישראל דרך הרומנים של טולסטוי, דוסטויבסקי וטורגנייב. אלא שעם קום המדינה החלו להתגלות "סימנים ראשונים לקיומם של 'כיסי קפיטליזם' שזחל מתחת לפני השטח עם הגיעם של מהגרים יהודים אנטי-סוציאליסטים".

כותב עוז:

בקיצור, ישראל יכלה להיות חברה למופת, פתוחה, פולמוסנית, מעורבת, בעלת ערכים ייחודיים…מעבדה קטנה של סוציאליזם דמוקרטי – או כפי שהוותיקים היו אומרים, 'אור לגויים'. אבל בדיוק אז, כשהכל היה מוכן כבר לצמיחה של חברה כזאת, התחולל משבר.

מהו המשבר שהוריד את חברת המופת הישראלית המקורית מהפסים, דווקא עם הקמת המדינה היהודית?

"מדוע לא התפתחה ישראל להיות החברה השוויונית ביותר, היצירתית ביותר, הסוציאל-דמוקרטית ביותר בתבל?", שואל עוז, ומשיב: "הייתי אומר, שאחד הגורמים החשובים ביותר היה ההגירה ההמונית של ניצולי שואה, יהודי המזרח וסתם ציונים אנטי-סוציאליסטים… השואה שכנעה יהודים רבים…[בכיוון של] תפיסה פסימיסטית לגבי השימוש בכוח צבאי".

השיטות נשארו; הפגנת חד"ש. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
השיטות נשארו; הפגנת חד"ש. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"יש גבול": בין חד"ש לשמאל הישראלי

על רקע תחושת הניכור והעוינות של אנשי השמאל כלפי החברה הישראלית, שאותה ביטא היטב עמוס עוז, קמה תנועת 'יש גבול', שהיתה ארגון חזית שנועד לחבר בין חד"ש האנטי-ציונית והקומוניסטית במוצהר, לבין השמאל הציוני המתלבט. ניצניה של תופעת 'יש גבול' הופיעו כבר ב-1979, במה שנקרא אז "מכתב המאה". כמה ממארגני מכתב המאה היו כעבור שלוש שנים בין מייסדי "יש גבול". חלק גדול מהחתימות נאסף בגוש קיבוצֵי השומר הצעיר, כרם שלום ומגן ובאוניברסיטה העברית. המסר העיקרי היה: סירוב לשרת במילואים בשמירה על התנחלויות. אם במכתב הקצינים מ-7.3.1978, שהוא האירוע המכונן של שלום עכשיו, היה איום סמוי בסרבנות גיוס כמו במכתב השמיניסטים מ-1970, הרי 'יש גבול' כבר החתימה בפועל חיילים וקצינים במילואים על הודעת סירוב מפורשת לשרת בלבנון. הודעות סירוב אישיות באו מצד שני קצינים בכירים בתוך הצבא עצמו, אל"מ אלי גבע ותת-אלוף עמרם מצנע.

כתב תא"ל מצנע לממונים עליו:

בנסיבות שנוצרו בעקבות האירועים האחרונים (סברה ושתילה), הגעתי למסקנה שלא אוכל להמשיך במילוי תפקידי. אין לי יותר אמון בדרג האחראי על הצבא… ארגיש שאוכל לחזור לצבא אחרי ששר הביטחון יתפטר.

קל היה ל'יש גבול' לגייס סרבנים ללבנון, אך ב-1988, לאחר פרוץ האינתיפאדה בשטחי יש"ע, הם סברו שהתנאים בָּשלו להקצנה נוספת – "סירוב לשרת בשטחים". בקבוצה המובילה של התנועה בלטו צעירים בעלי רקע משפחתי קומוניסטי, כמו סיני פתר, אך גם חניכי השומר הצעיר כמו יואב הס. והיה גם מיכאל ורשבסקי (מיקדו), שהורשע בפרשת "דרך הניצוץ", שהיה קשור לארגון הטרור החזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה. את המסר שלהם העבירו אנשי 'יש גבול' באמצעות "מכתב המילואימניקים", שאמר:

ההתקוממות בשטחים ודיכויה הברוטלי בידי הצבא מוכיחים בעליל את המחיר הנורא של המשך הכיבוש… אנו מכריזים בזאת כי נסרב לקחת חלק בדיכוי ההתקוממות והמרי בשטחים הכבושים.

בין אנשי 'יש גבול' הצעירים בלטה דמותו של אדם מבוגר למדי, שליווה את פעילותם כמעין דמות אב, וממשיך להשתתף בהפגנותיהם עד היום, בגיל 85. זהו אותו דב ירמיה, שקרא בראשית שנות ה-50, בעודו במדים, לכבוש את השלטון בכוח. אז היתה המְתנה דרוכה למפגש עם "עולם המהפכה" בדמותם של כוחות השחרור של הצבא האדום; היום זהו "עולם מהפכה" אחר – "המהפיכה הפלסטינית" המנהלת "מלחמה עממית" נגד "הקולוניאליזם הציוני" ו"הכיבוש". נראה שהעימות המחודש בין המדינה היהודית לבין "עולם המהפכה", עתה בהתגלמותו הפלסטינית, שוב מעמיד חלקים חשובים בשמאל בפני דילמת הנאמנות שהציב בן-גוריון לפני 50 שנה.

עבריינות אידאולוגית

את "הנאמנות" צריך להבין בהקשר זה לא רק במובן הביטחוני הצר, אלא גם בממדים של קיום הדמוקרטיה ושלטון החוק.

אמר השופט העליון יצחק זמיר:

מדינת ישראל, יותר ממדינות אחרות, חייבת להתמודד עם תופעה רחבה של עבריינות אידאולוגית. בתנאים של ישראל זו סכנה גדולה במיוחד. האם יש הצדקה לחשוף את ישראל לסכנה כזו? לדעתי, אין הצדקה כזאת… אותם אנשים המסרבים לשרת בשטחים מטעמי מצפון, או מטעמי השקפה חברתית או מדינית… אם הם רוצים לקיים אותה [את מדינת ישראל] כמדינה דמוקרטית, אסור להם לחשוף אותה לסכנה נוספת, זו הכרוכה בעבריינות האידאולוגית.

ספק אם השופט זמיר וראש הממשלה הראשון העלו בדעתם שערעור הדמוקרטיה והפיכת מערכת החוק הישראלית לבלתי-אפקטיבית, הן בדיוק המטרות שאליהן חותרים חותמי המכתבים וההסכמים שמחוץ להסכמה הלאומית. על-פי סטפן פוסוני, המטרה העיקרית של אסטרטגיית "המלחמה העממית" היא להביא את היריב לפשיטת-רגל מדינית, מורלית וכלכלית. מבחינה מעשית הכוונה ליצור תנאים במדינת היעד, שישבשו את האפקטיביות והיעילות של הממשלה, לשבש ככל שרק ניתן את יכולתה למשול, לערער את סמכותה.

פעולתם של יוסי ביילין ואנשיו בז'נבה בראשית דצמבר 2003, היא דוגמא קלאסית לפעולה מסוג זה. היא מאתגרת את שלטון החוק במדינה, בידיעה שמערכת האכיפה בישראל איננה מספיק חזקה ובטוחה בעצמה כדי למצות איתם את הדין. הפגיעה הזו בשלטון החוק ובסמכות הממשלה החוקית מהווה, לכן, התנקשות בדמוקרטיה הישראלית, ויש לראות אותה כמתואמת עם אסטרטגיית המלחמה של אש"פ נגד מדינת ישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. משום מה המסר לא עובר. כל כך "ברור" שהימין הוא אלים ולא דמוקרטי והשמאל הוא הדמוקרטיה.
    כאילו שעשרה קבין של הפרופוגנדה ירדו לעולם. 9.8 נטל השמאל ורק 0.2 נטל הימין (מסכת שמאלנין, דף פ"ה עמוד א'). וגם את זה מנסים לקחת לו.

  2. ראו עוד בהרחבה בספרו של איסר הראל : "ריגול סובייטי – קומוניזם בארץ ישראל"

    תקציר הספר
    מתי עובר אדם את הגבול הדק בין נאמנות לאידיאולוגיה עויינת ובגידה במולדת ? מה גורם ל"חברך לדרך" שיעבור את הגשר הצר המוביל לריגול בשירות אינטרסים זרים ?
    על שאלות אלו ודומיהן נותן הספר שלפנינו – הכתוב מעמדת-תצפית בלתי-רגילה שרק בודדים זוכים להגיע אליה – תשובה מלאה ונחרצת, הפרשיות של אהרן כהן, מראשי מפ"ם לשעבר, של ישראל בר, ההרפתקן בקנה-מידה עולמי שהוליך שולל רבים וטובים בצמרת המדינה, של פרופ' קורט סיטה, שגילם בדמותו את הבעייתיות המורכבת של ריגול מקצועי הרותם לעגלתו את אהדת העולם האקדמי בסיסמת חופש המדע, פרשיות אלו הן ציוני דרך חשובים בתולדות השירותים החשאיים של מדינת ישראל.
    המחבר עוקב אחר החתרנות הנפשעת בארץ מראשיתה – עוד בשורות "השומר" ו"גדוד העבודה". ומתאר בהרחבה את המחיר האנושי הכבד ששילמו חלוצים ובונים אשר התכחשו למפעל התחיה הלאומי והלכו לבנות עולם לא להם, ובהקשר זה מעלה המחבר על שולחן-הניתוחים מפלגה שלמה בישראל – את המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה ומתחיה הפנימיים, שהפכה להיות שופרה של לאומנות ערבית בלתי-מתפשרת.
    עוד שתי דמויות ססגוניות בציבוריות הישראלית זוכות כאן לתיאור ממצה, העונה על שאלה שרבים הוטרדו ממנה שנים רבות – כלום היו משה סנה ונתן ילין-מור סוכנים סובייטיים ? ומעניין לעניין – האמנם זממו חוגים במפ"ם לתפוס בכוח את רסן השלטון במדינה בשחר נעוריה ?

  3. מאמר מנומק,ונוקב, כשמוצ'ניק לשעבר,שמכיר מקרוב חלק מהשמות המוזכרים. אמנון לורד כל הכבוד, מאמר מומלץ לקריאה.

  4. כמי שמכיר חלק מהדמויות, וחווה את התהליכים, נראה שאמנון ניתח ודי דייק בניסוחיו את התהליכים כפי שחוויתי. מרתק כמסמך היסטורי

  5. שמאל קיצוני זה ממפלגת העבודה ושמאלה, כך שכל השמאל הוא קיצוני והגיעה העת להפסיק לייצר מצג שווא כאילו יש שמאל ושמאל קיצוני. היום מה שמאפיין את השמאל זו שינאת יהודים וכל מה שיש בו יהדות. חבירה לערבים פלוס שינאת יהודים ויהדות יוקדת זה מהות השמאל כיום. מוזר שהשמאל נשאר בארץ וזה כנראה רק כדי לעזור לערבים להחריב את המדינה היהודית. אחרת אין שום הסבר להימצאותו פה.

    1. נו קם לו השמאל משום מקום ותמיד תמיד רוצה להרוס?
      או שאולי קם לו הימין מתישהו אחרי ששת הימים ורוצה רק לבנות!
      למי מיכם יש ספק לקיומינו כמדינה יהודית ללא גדודי העבודה, הקיבוצים, הפלמ"ח ?
      אבל יש כאלו בעלי ספק להמשך היותינו מדינה יהודית עם גוש אמונים, היתנחלות,אמונה!
      ככה סתם חומר למחשבה חברים , בואו ניתן כבוד לשמאל ולא נעקוף מימין