כשצרפתים ואנגלים שיחקו בציונות

הספר 'קו בחול' שיצא לאחרונה במלאות 100 שנה להסכם סייקס-פיקו, עשיר בתובנות היסטוריות ואנקדוטות משעשעות על מאבקי השליטה האימפריאליסטיים באזור; ועל המפעל הציוני, המחתרות והבגידה הבריטית

המפה לא מסגירה את המאבקים; גבולות ההסכם בין בריטניה לצרפת. מתוך עטיפת הספר

ביקורת ספר: 'קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון'. ג'יימס באר, 365 עמודים. הוצאת אופוס.

ב-2 בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור. בישראל מקובל להתייחס אליה כצירוף של אמונה דתית בריטית, אינטרסים, והכרת-תודה לחיים וייצמן על תרומתו המדעית הקריטית למאמצי המלחמה הבריטיים.

אולם יש דרכים נוספות להביט על העניין. כך טוען ג'יימס באר בספרו 'קו בחול'. לטענתו, עניין מרכזי (אולי המרכזי) בתמיכתה של בריטניה בציונות היה ניסיונה לחסום את דרכה של בעלת בריתה ויריבתה, צרפת, שאף היא החזיקה בשאיפות מרחיקות לכת לגבי המזרח התיכון. רק מאוחר יותר התהפכו היוצרות.

באר, המסתמך על הארכיונים הבריטיים והצרפתיים לצד ספרות נרחבת בנושא, מתאר את מאבק האיתנים שבין הבריטים והצרפתים על ההשפעה במזרח התיכון, מאבק שתוצאותיו משפיעות על האזור עד היום; דיינו להזכיר שכאשר כבשו אנשי דאע"ש תחנת גבול בין סוריה לעיראק, אי שם במלחמת האזרחים, טרחו להצהיר למצלמות כי הם "מבטלים את תוצאות סייקס-פיקו", אותו הסכם מ-1916 בין בריטניה לצרפת, על שם שני החותמים עליו, אשר היווה בסיס לקביעת גבולות המדינות במזרח התיכון. המאבק היה מלוכלך, ציני וכלל לא מעט אלימות גלויה וסמויה, שקרים ובוגדנות. במילים אחרות, דיפלומטיה מקיוואליסטית במירעה.

באר מתאר בצבעוניות מרובה את המבוך הפוליטי האימפריאלי באותם זמנים. ללויד ג'ורג' "לא אכפת מהיהודים" אולם הוא לא רוצה ש"צרפת האגנוסטית האתאיסטית" תשלוט במקומות הקדושים לנצרות (עמ' 52-53); אורד ווינגייט היה "קצין צבא צעיר, בעל קשרים טובים וקצת לא מאוזן" (עמ' 198); את כרסו של גנרל מייטלנד ג'ונסון "הקיפה בקושי חגורה צבאית רחבה המאיימת להתפקע", והוא הכריז "עוד צרות, רבותי, אני חושש!" בעודו "מחייך כמו חתול צ'שייר" (עמ' 225).

לפי תיאורו של באר, בתוך המבוך האימפריאלי הזה – של בעלי הברית במלחמת העולם הראשונה אשר הפכו יריבים מיד אחריה – מצאו את עצמם הציונים (שחוסר אהדתו להם ניכר בקטעים שונים בספר), הערבים (שבאר אוהד אותם כנראה יותר מאשר את הציונים), ואוסף שלם של פקידים, גורמי ממשל והרפתקנים ממדינות שונות. החל בסר מארק סייקס, שהיה "פחות בקיא" בנושא המזרח התיכון "מכפי שגרם לקבינט להאמין" (עמ' 26), וכלה בקולונל ו"פ סטירלינג, דיפלומט לשעבר וכתב ה'טיימס' בדמשק, שלאחר ששרד נסיון התנקשות ב-1949 תמהו שני ערבים בבית קפה בעיר: "הם באמת חשבו שיוכלו להרוג את קולונל סטירלינג באמצעות שש יריות בלבד"? (עמ' 369).

כל צד במאבק ניסה לפגוע ביריבו ולקדם את האינטרסים שלו. הבריטים נתנו את עיראק (מסופוטמיה) להאשמים כדי להתמודד עם מרד שיצא מכלל שליטה, תמכו בציונים ולאחר מכן התנגדו להם בשל אינטרסים שונים (נפט ויחסים עם מדינות ערב, למשל), ובאופן כללי עשו כמיטב יכולתם לערער את היציבות בשטחים הנשלטים בידי הצרפתים; הצרפתים מצידם לא טמנו יד בצלחת, ובמסגרת מאמציהם סייעו גם למחתרות הציוניות במאבקן נגד הבריטים.

עניין אחרון זה לבדו מצדיק לקורא הישראלי את קריאת הספר. בעוד שרוב המידע המופיע בו מוכר (בוודאי להיסטוריונים) מימים ימימה, נושא הצרפתים ובחישתם במתרחש בארץ ישראל כמעט ואיננו מוכר. באר מראה כיצד סייעו הצרפתים למאבק המחתרות היהודיות בבריטים, לא תמיד מאהבת מרדכי כי אם משנאת ג'ון בול: מקלט לכמה אנשי לח"י נרדפים; מעורבות, לטענתו, ברצח הלורד מוין בידי אנשי לח"י; העברת חימוש ללח"י, ובשלבים האחרונים לפני קום המדינה – אפילו מחסה בצרפת עצמה לאנשי אצ"ל ולח"י שתכננו פיגועים בבריטניה-גופא, כולל מעטפות נפץ שנשלחו לבכירי שלטון ומזוודות נפץ ליד משרד המושבות. רק תכנית מופרעת למעלה מן המידה, להטלת כרוזים ולאחר מכן פצצות ממטוס קל על לונדון, סוכלה בידי הצרפתים.

האחרונים גם לא הפריעו לעולים דרך צרפת, אפשרו לספינות מעפילים (כולל 'אקסודוס') לצאת מנמלי צרפת, ובאופן כללי העלימו עין בכל פעם נדרשת. בייחוד כשהדבר הכעיס את הבריטים. כך למשל מספר באר כי שוטר צרפתי בדק דרכונים של קבוצת יהודים שהצהירו שמטרתם היא בוליביה, ולאחר מכן החזיר את הדרכונים ללא בעיות ואמר להם "ארץ נחמדה. אני מכיר אותה היטב. שירתתי שלוש שנים בסוריה" (עמ'  345).

נקודת החוזק של הספר, מלבד אוסף האנקדוטות הבלתי-נדלה של באר, היא העיון שלו במקורות ארכיוניים בריטים וצרפתיים, שמהם הוא דולה מסמכים לא מוכרים היוצרים תמונה נרחבת יותר של האינטרסים של המעצמות במזרח התיכון, ומזכירים שלפעמים מה שנראה מישראל כמו שותפות אידאלים או עוינות, יכול להיות רק חלק ממארג אינטרסים רחב הרבה יותר. לפעמים מסמכים אלה שופכים אור חדש גם על פרשיות הנתפסות כפנים-יהודיות:

כך למשל העובדה שהבריטים סברו, ובמידה רבה של צדק, שב'סזון' של 1944 סיפקה הסוכנות היהודית (באמצעות קצין הקישור שלה למשטרה הבריטית, טדי קולק) שמות של 'חשודים' בטרור, אולם למעשה "מסרה לרשויות שמות של אנשים שהיוו מטרד עבורה הרבה יותר מאשר עבורנו" (עמ' 296). כלומר, הסוכנות  ניצלה את הבריטים כדי לחסל חשבונות עם מתנגדים פוליטיים, בין אם היה להם קשר לפעולות המחתרות ובין אם לאו, והבריטים סברו כי היא פועלת "למען האינטרסים שלה ולא שלנו" (עמ' 297). גם התמונה הרחבה – המרידות בעיראק בשנות העשרים, ההתפתחויות הפוליטיות בלבנון ובסוריה, וכן הלאה – יוצאת נשכרת.

בריטניה הפנתה עורף לציונות; אדריכל ההסכם, מארק סייקס
בריטניה הפנתה עורף לציונות; אדריכל ההסכם, מארק סייקס

הטיה נגד הציונות

אך הספר גם לוקה במספר חסרונות ניכרים. מהזווית של הקורא הישראלי, ברור שהספר מוטה נגד התנועה הציונית והמדינה היהודית בארץ ישראל, לפעמים עד כדי אבסורד. צבאות ערב שתכננו לפלוש לארץ ישראל "נראו מרשימים מאוד, רושם שהציונים עודדו כדי לזכות בתרומות של נשק וכספים", משל היו הויכוחים בצמרת היישוב והחששות האמיתיים בקרב בכירי היישוב ומדינאים זרים, רק כסות למגבית של הסוכנות.

מבחינת באר, פקיד יהודי אלמוני המצוטט אצל קצין לגיון ירדני כאומר ש"כמה מעשי טבח מחושבים יבריחו אותם [את הערבים] במהרה", הוא הוכחה לכך ש"הטבח" בדיר-יאסין, שבאר משתמש בטענה הישנה כי היו בו 250 הרוגים למרות שאפילו מקורות ערביים מעידים שהמספר היה פחות מחצי, "תוכנן מראש" (עמ' 365). חלק מהדבר הוא כנראה גם רשלנות; באר איננו מכיר היטב את המקורות הישראליים (או הערבים) הזמינים, התיאורים שלו סובלים מאי-דיוקים והסטטיסטיקות שלו לפעמים מצוצות מהאצבע. כך למשל, עמוד קודם לכן, הוא מתאר כיצד "הרגו" הערבים (היהודים בדיר יאסין "רצחו") את חמישים השבויים שנפלו בידיהם לאחר כיבוש הקסטל – מספר מוגזם שגדול יותר מכלל ההרוגים של היהודים בקרב. גם שם, גם בדיר יאסין יש בסיס עובדתי – אך המספרים מוגזמים, ונראה שבאר לא עשה מאמץ לברר את ההתרחשויות לאמיתן.

באר נוטה להגזמה ודרמטיזציה גם במקרים אחרים; כך למשל, הוא טוען ש"ראיות מאותו הזמן" מצביעות על כך שהצרפתים למעשה גרמו ללח"י לרצוח ב-1944 את הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, על-ידי העברת מידע ואולי סיוע נוסף, בגלל "תמיכתו [של מוין] ברעיון סוריה הגדולה". אולם כשמחפשים את הראיות מסתבר שהן מסתכמות בכך ש"סביר להניח" שמידע על החלטה לחימוש ממשלת סוריה הגיע למחתרות דרך הצרפתים, ובכך ש"נראה" שקצין מודיעין צרפתי בעל קשרים נרחבים עם לח"י שהה בקהיר (עמ' 294-295). בעוד שהספקולציה של באר איננה מחוסרת הגיון, קשה לומר שהראיות הללו מכריעות.

בסוף הספר הוא אפילו מפליג בדמיונו וטוען שהווטו של דה-גול ב-1958 על צירופה של בריטניה לשוק האירופי המשותף, נבע מ"תכסיסיהם של הבריטים בשתי ערים אלה", ביירות ודמשק, בזמן מלחמת העולם; לא די שבאר אינו מביא ראיות לטיעון הזה, הוא גם לא סביר כלל. טינתו של דה-גול לבריטים התבטאה היטב כבר בימי מלחמת העולם השנייה, ולא בגלל המתרחש בלבאנט – אלא בשל היחס מבעלות הברית, והפער בין תפיסתן אותו כשותף זוטר הנתון למרותן לבין תפיסתו את עצמו כמייצג צרפת, שותפה שוות ערך; סביר שגם אכזבתו מההתנהגות הבריטית בימי משבר סואץ של 1956 השפיעה על מעשיו ב-1958 לא פחות ממה שהשפיעו עליהם סכסוכים משניים בביירות בשנות הארבעים.

ולבסוף, באר אמנם מראה שבמקרים רבים מה שנראה כמעשה אידאולוגי הוא למעשה תוצר של אינטרסים, אולם נראה שהוא לא מוכן להכיר בכך שלעתים גם לאידיאולוגיה יש תפקיד. כך למשל, הצהרת בלפור אצלו היא אך ורק  תוצר של אינטרסים: "כדי להדוף את התביעה הצרפתית הבלתי נמנעת לממשל בין לאומי לאחר כיבוש פלשתינה" (עמ' 72). ולמעט הרברט סמואל ("שהיה יהודי וציוני", עמ' 50), הרי ששאר התומכים עשו זאת "כאמצעי לבלימת הצרפתים" ובשל "הדעה הקדומה הנפוצה, שהיהודים הם כוח פוליטי עולה רב עוצמה" (עמ' 51), וכדי לגייס תמיכה בכניסת ארצות הברית למלחמה (הגם שבסופו של דבר ניתנה הצהרת בלפור חצי שנה אחרי שהדבר קרה).

סיבות דתיות ואידאולוגיות שנלוו לאינטרסים אצל רבים מהתומכים, פשוט אינן קיימות אצל באר; וכנראה כדי להתאים לתיזת העימות, הוא מדגיש שהצרפתים חשבו שתמיכה ב"ממלכת ישראל" היא "נלעגת ולא תשרת שום מטרה", ומתעלם מראיות אחרות, כגון מכתבו מיוני 1917 של ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי, שהבטיח לנחום סוקולוב סיוע, "בעזרת\בהגנת המעצמות, בהחייאתו של הלאום היהודי על אותה ארץ ממנה גורש לפני מאות בשנים".

למרות כשלים אלו, ספרו של באר ראוי לקריאה בשל מעלותיו, הרלוונטיות במיוחד בעידן שבו מדיניות המזרח התיכון של המעצמות, שנראתה כקבועה ובלתי-משתנה, עוברת שינויים דרסטיים. כשם שבזמנו אינטרסים שימשו לא פעם כסיבות האמיתיות מאחורי הצהרות אידאולוגיות, וכשם ששיקולים שלא נראים ממין העניין כלל שיחקו אז תפקידים משמעותיים בגורלו של המזרח התיכון – סביר להניח שכך גם כיום; וספרו של באר, לכל הפחות פותח צוהר לכך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. אגב, יש כמה זכרונות של ותיקי המחתרות על הסיוע הצרפתי, והנושא מוכר להיסטוריונים של התקופה; אבל מחוצה להם הוא כמעט לא מוכר, וגם להם באר מחדש כמה דברים.

    1. בהמשך להנ"ל:

      שמואל כץ (יום האש) מספר כי מרבית הנשק שעל ספינת האצ"ל אלטלנה מקורו במחסני צבא צרפת.
      הצרפתים קיימו קשרים מסועפים עם אצ"ל, אפשרו לו לפעול כמעט בגלוי בפריז, והתייחסו אליו באהדה. אפשר והיה בכך רצון לאזן את כוחה של "הגנה" שגם בשנים 46-47 עדיין נתפס כארגון פרו-בריטי בעיקרו.

  2. למעשה,
    ניסיון בינלאומי למנוע ממדינה היהודית להיות הרבה יותר גדולה ממה שאמורה להיות.

    כולנו תקווה שהמציאות הגיאו פוליטית המזרח תיכונית תמשיך להשתנות לטובת מציאות ביטחונית אסטרדגית לטובת מצב טוב יותר ויותר שטח למדינה היהודית!

  3. יגיל הנקין שלום,

    סקירת הספר שלך מובילה למסקנה – למי שמעט בקיא בנושא – שלספר אין ערך מוסף שכדאי לקראו.

    התיזה של באר ביחס לסיבה שהניעה את בריטניה לתמוך בציונות הופיעה במאמר מרשים בעומקו המחקרי של מאיר ורטה עוד בשנות השבעים:

    Mayir Verete ('The Balfour Declaration and its Makers', Middle Eastern Studies, 6 (1), January 1970)

    ההבדל הגדול, שוורטה לא מזלזל כלל גם במימד האידיאולוגי, דתי, בקרב חברי הממשלה הבריטית וגורמי השפעה בבריטניה על יזימת התמיכה בציונים (סקוט, למשל, עורך המנצ'סטר גארדיאן, ש"הפך עורו" לגארדיאן הידוע לנו כיום), וסייקס, אשר רצה לשנות את ההסכם הראשוני , ניצל קונסטלציה זו, יחד עם הכיבוש הצפוי הבריטי של ארץ-ישראל כדי להבטיח שליטה בריטית בארץ-ישראל, שאגב לא כוונה רק כנגד הסכנה הצרפתית מצפון אלא גם כנגד כוונותיה הצפויות של רוסיה כפי שהעריכו אז.

    באר, נראה ככותב באותה רוח צער של אינטלקטואלים בריטים על הציונות והקמת מדינת ישראל שכבר מופיעה בספרו הנושן של בנו של סייקס, מרק, על המעורבות הבריטית במזרח – התיכון.

    לפי מה שקורה לא אתפלא אם BDS יחד עם אגודת המזרחנים באקדמיה האמריקנית יעלו את מכתבי מק-מהון מן האוב כדי לקדם שלילת קיומה של ישראל.

    בברכה

    בברכה

    1. הספר של באר לא עוצר שם, אלא מכסה שלושים שנה של תככים אימפריאליים. אמת שלמומחים הוא יחדש מעט; אבל לציבור הרחב לא היה זמין כמדומני ספר מקביל בעברית. אשר לרוח השוררת עליו, גם לי יש רושם כזה.

    2. עיקר "חידושיו" של באר בתיאור עומר הקשר בין צרפת לארגוני הפורשים. יש אומנם משהו קצת מוזר ושטחי באופן כתיבתו של באר שנראה לפעמים כאלו הוא לא מבין את משמעות הדברים עליהם הוא כותב, אבל למי שהתרגל לקרוא את ההיסטוריוגרפיה הציונית מהזווית הישראלית-בריטית יש משהו מעניין בקריאת זוית אחרת.

  4. ספר אחר מומלץ מאוד על כל מה שקרה במזרח התיכון ואצל העותומנים מתחילת המלחמה ועד 1922 הוא
    A peace to end all peace של דיויד פרומקין