הדרך הבלתי נמנעת אל אסון הקרב על הסום

זה קרה לפני מאה שנה: בשורה של מתקפות חזיתיות עקובות מדם, הסתערו חיילי בעלות הברית על עמדות הגרמנים בחזית הסום. בניגוד למה שמקובל לחשוב לא הייתה זו איוולת או "מחדל" חסר תכלית. ד"ר יגיל הנקין מנתח ומפרט. חלק שני בסדרה

לצאת מהחפירות: חיילים בריטים מתכוננים להסתערות בקרב הסום.

לפניכם המאמר השני מתוך שלושה מאמרים מאת ד"ר יגיל הנקין לציון 100 שנים לקרבות מלחמת העולם הראשונה. המאמר הקודם בסדרה: "קלחת של דם ואש: 100 שנה לקרבות ורדן".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בתוך חודשים ספורים קפא המצב והתפתח קו חפירות רציף מחופי בלגיה ועד שווייץ. כל המאמצים של שני הצדדים לפרוץ אותו נכשלו. בפברואר 1916 ניסו הגרמנים שיטה חדשה, במובלעת ורדן: הם רצו לגרום לצרפתים לשלוח את כוחותיהם אל תוך המובלעת, ושם להשמיד אותם באמצעות ארטילריה עד שהצבא הצרפתי לא יוכל לעמוד יותר. הם תכננו לעשות זאת באמצעות מתקפות מוגבלות וריכוז אדיר של תותחים. בפועל, התכנית נכשלה. הצרפתים שחקו את הגרמנים לא פחות משהגרמנים שחקו את הצרפתים. במהלך תשעת החודשים של מערכת ורדן ספג כל אחד מהצדדים יותר מ־300 אלף נפגעים – והקיפאון בחזית לא נשבר.

הגרמנים לא היו היחידים שתכננו לשבור ב־1916 את הקיפאון בחזית. גם 'מעצמות ההסכמה' – בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה – תכננו זאת, ומאותה סיבה: אי־הצלחתן של כל המתקפות לפרוץ את הקווים הגרמניים, ובייחוד המערכה המשולבת בשמפיין־לוס (loos) – ארטואה בספטמבר־נובמבר 1915, שעלתה לבריטים ולצרפתים בכרבע מיליון נפגעים ולגרמנים במחצית מכך. הכוחות הצרפתיים במתקפה הנזכרת הצליחו לכבוש את קו ההגנה הגרמני הראשון, אך נעצרו בקו ההגנה השני. הרעיון המבצעי שהנחה את בעלות הברית בתחילת המלחמה – תפיסת שטחי מפתח וצמתי רכבות החיוניים להתקדמות הגרמנית – כבר לא היה מעשי במלחמת החפירות (התכנית הצרפתית בפתיחת המלחמה שיקפה את הגותו של אנטואן ז'ומיני, שסבר כי עיקר המאמץ צריך להיות מופנה כלפי שטחי מפתח ונתיבי תעבורה; התכנית הגרמנית בפתיחת המלחמה שיקפה את הגותו של קרל פון קלאוזביץ, שסבר כי עיקר המאמץ צריך להיות מופנה נגד צבא האויב. לאחרונה פרסם ד"ר שגיא טורגן מהמכללה לפיקוד ומטה בצה"ל מאמר הסוקר את ההשפעות וההשלכות של 'מעבר הוגה' כזה בצה"ל – מלידל הארט לקלאוזביץ).

בדומה למקבילו הגרמני, גם הרמטכ"ל הצרפתי ז'וז'ף ז'ופר אבחן את כוח האדם של האויב כנקודת התורפה שעל ידי פגיעה בה אפשר להכריע את האויב; אך בניגוד לפאלקנהיין הוא לא תכנן לגרום לאויב 'לדמם למוות' בקרב ארטילריה בגזרה מצומצמת, אלא להתיש אותו על ידי מתקפה בכמה חזיתות. לגרמנים היה פחות כוח אדם מאשר ל'מעצמות ההסכמה'. התקפות בו־זמניות בכמה חזיתות, כדברי הביטוי הצבאי, ישפדו את הגרמנים על קרני הדילמה: אם יתגברו את כוחם מול התקפה אחת – יחלישו אותה מול התקפה אחרת; ואם לא יתגברו את כוחותיהם – היתרון בכוח האדם יוביל לבסוף לכניעת הגרמנים בשל מחסור בכוח אדם, או לפחות להחלשתם עד לרמה שבה יהיה סיכוי להבקיע את קוויהם לעומק.

"האספסוף של קיצ'נר"

מפקד הכוחות הבריטיים במערכה, פילדמרשל דאגלס הייג.
מפקד הכוחות הבריטיים במערכה, פילדמרשל דאגלס הייג

מעצמות ההסכמה קיבלו בדצמבר 1915 את הרעיון של מתקפות רב־חזיתיות, אולם היה ברור שלא ניתן יהיה לבצען לפני הקיץ; כל הצבאות נדרשו לזמן הכנה, ובמקרה של הבריטים – נדרשו לצבא.

הצבא הבריטי של לפני המלחמה היה צבא אימפריאלי קטן ומיומן; חייליו היו הקלעים הטובים ביותר באירופה, ואחד התרגילים המפורסמים שלהם  – "הדקה המשוגעת" – דרש מחיילים לפגוע 15 פעם בתוך דקה במטרת דמות בטווח 300 יארד (כ־275 מטרים; השיא, שהושג ב־1913, היה 38 פגיעות בתוך דקה). מהירות ועוצמת האש שלהם גרמה לגרמנים לחשוב לעתים שלפניהם גדודי מקלענים, בעוד שלאמתו של דבר היה מדובר בגדודי רגלים 'רגילים' עם רובה לא אוטומטי. אולם הצבא הבריטי הזה היה קטן. חלקים נרחבים ממנו פוזרו ברחבי האימפריה, והוא מנה רבע מיליון חיילים סדירים ועוד כחצי מיליון אחרים ('צבא טריטוריאלי' שאנשיו גויסו לטובת הגנה ולא היו מחויבים לשרת מעבר לים, ועתודות); באוגוסט 1914 יכלו הבריטים לשלוח רק 150 אלף חיילים לצרפת. להשוואה, לגרמניה לבדה היו ארבע או ארבע וחצי מיליון חיילים, ולצרפת מספר דומה.

מטבע הדברים, בקרבות הנסיגה בתחילת המלחמה ובמלחמת החפירות שאחריה סבל צבא מתנדבים זה אבדות כבדות. שר המלחמה הבריטי קיצ'נר תמך בלהט ביצירת גדודי מתנדבים (ביניהם 'גדודי החברים' הידועים – יחידות צבאיות שגויסו מאותן ערים ומאותם אזורים, לפעמים מאותו מפעל או מקום עבודה, ושירתו יחד), אך הוא סבר שהם יהיו מאומנים ומוכנים רק ב־1917. נוסף על כך, למרות הלהט הראשוני (כחצי מיליון איש התנדבו כמעט מיד לאחר פרוץ המלחמה), התברר כי אין מספיק מתנדבים. בסדרת צעדים ב-1915 חויבו כל הגברים להירשם לצורך גיוס עתידי, ובינואר 1916 הכריזו הבריטים על גיוס חובה (אך לא באירלנד, בינתיים). בהתאם לכך היה הצבא הבריטי גדול כמה וכמה מונים מאשר בפתיחת המלחמה, אך רוב חייליו 'טריים' וחסרי ניסיון, ועם אימון מצומצם בהרבה מאשר המקצוענים של טרם הלחימה; למעשה, ב־1915 אפילו לא היו לצבא הבריטי די רובים ומדים כדי לצייד את כל המתנדבים, לא כל שכן לאמנם. בנוסף, חסרו קצינים. הכשרת קצינים דרשה זמן רב יותר מאשר הכשרת חיילים.

הבריטים האמינו, לא בצדק כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, כי אין להם יכולת להכשיר בזמן הנדרש חיילים מיומנים ממש. לא לחינם כונו המגויסים אחרי פריצת המלחמה, תחילה כמתנדבים ואחר כך בגיוס חובה, לא רק "צבאו של קיצ'נר" על שם שר המלחמה הבריטי, כי אם גם "האספסוף של קיצ'נר". הבריטים האמינו כי המגויסים החדשים יוכלו לבצע פקודות, רצוי פשוטות ככל האפשר, אך לא לנקוט יוזמה; ניסיונות 'לחזק' את הדיביזיות באמצעות גדודים מיומנים היו בעייתיים, לאור העובדה שפשוט לא היו מספיק גדודים כאלה. הצבא הבריטי של טרום המלחמה מנה כתריסר דיביזיות, מחציתן בבריטניה; הצבא הבריטי לפני מערכת הסום מנה 58 דיביזיות. הרוב המוחלט, כמובן, היו חסרות ניסיון ונותרו כך עד לקרב.

בהתאם לכך, ההכנות הבריטיות למתקפה היו מפורטות להדהים, אולי מפורטות מדי, על מנת לאפשר לחיילים לפעול בהתאם לתכנית שתהיה מאוד מורכבת לניהול, אך פשוטה לביצוע.

להכריע את העתודות

האזור שבו תכננו הבריטים לתקוף היה עמק הסום, במערבה של החזית, כמה עשרות קילומטרים מחופי תעלת למאנש והים הצפוני. מיקום זה התאים גם לבריטים וגם לצרפתים.

המטרה העיקרית של המתקפה, בעיני הבריטים, הייתה הכרעת העתודות הגרמניות. במילותיו של הגנרל הבריטי ויליאם רוברטסון, ראש המטה של כוח המשלוח הבריטי בצרפת, המתקפות הקודמות שבהן היו "הישגים טקטיים חדשים" אולם הבריטים "נכשלו בפריצת החזית", הוכיחו שבהינתן "הכנה ארטילרית מספקת או צורה של הפתעה כמו מתקפת גז", ניתן לפרוץ דרך קו החפירות הגרמני – אולם "הקושי הגדול ביותר הוא להביס את עתודות האויב שלא היו תחת הלחץ של הפגזה ארוכה ומגיעות בצורה מסודרת, טריות מהמחנות שלהן, כדי לפגוש בכוחותינו [המתקדמים] כאשר הם שחוקים  במידה מסוימת ובתוך הבלבול הבלתי־נמנע של קרב מודרני […] [במתקפה הבאה] יש להפעיל כוח משמעותי כדי להתיש את האויב ולהכריח אותו להשתמש בעתודותיו, ואז ורק אז, התקפה מכרעת המיועדת להשיג ניצחון" (William Robertson, Soldiers and Statesmen 1914-1918). במילים פשוטות: היעד של הבריטים היה לבצע מתקפה חזקה שתגרום לגרמנים להטיל לקרב את העתודות, הכוחות הנשמרים לצורך תגבור, ואז לתקוף אותן בעזרת כוחות העתודה הבריטיים. שחיקת הכוחות הגרמניים תוביל לכך שהבריטים יוכלו לבצע מתקפה מכריעה.

ההיגיון הצרפתי היה שונה במקצת. הרמטכ"ל הצרפתי ז'ופר רצה לתקוף במקום שבו יופתעו הגרמנים, וכיוון שמבחינתו הרעיון היה ניצול עודף כוח האדם של בעלות הברית להתשה כללית של גרמניה, לא באמת משנה היה איפה תתבצע המתקפה, בתנאי שתושג הפתעה. המטרה שלו לא הייתה לתפוס שטחים בעלי משמעות, אלא לגרום לכך שהגרמנים יספגו מתקפה איטלקית, רוסית, בריטית וצרפתית בו־זמנית, ולא יעמדו בלחץ. באזור עמק הסום היה גבול גזרה בין הכוחות הבריטיים לצרפתיים; כשכוחותיו של ז'ופר ישתתפו גם הם בלחימה, הוא יוכל להשפיע גם על התכנון הבריטי וגם על המתרחש בשטח. העובדה שהמפקד הבריטי החדש באירופה, הגנרל דאגלס הייג, שהחליף בדצמבר את קודמו פרנץ', נצטווה על ידי ממשלתו להתאים את תכניותיו לצורכי הצרפתים אך לשמור את הפיקוד בידיו, סייעה גם היא לז'ופר. הבריטים אמנם העדיפו לתקוף בבלגיה וכך גם לחסל את בסיסי הצוללות בבלגיה שבאותה עת היוו איום כבד על הספנות הבריטית, אך מתקפה בסום, שתגרום לגרמנים להוציא את העתודות שלהם מאזור פלנדריה שבבלגיה, הסמוך למדי, תוכל לאפשר לבריטים לפתח לשם את המתקפה. העובדה שאזור הסום היה שקט יחסית מאז פרוץ המלחמה, ולפיכך פחות ממוגן, גם היא הועילה.

גזרת הפעולה. לחץ להגדלה
מפת הגזרה. לחץ להגדלה

אסטרטגיה טובה, טקטיקה גרועה

מטבע הדברים, המתקפה בוורדן שיבשה את ההכנות. הצרפתים נאלצו לשלוח את עתודותיהם לחזית ורדן (וכך הפכה המתקפה בסום לעניין בריטי בעיקרו, ולא למתקפה משולבת צרפתית־בריטית); הלחץ על הצרפתים הוביל לדרישה מהבריטים והרוסים לזרז את לוח הזמנים (בחזית המזרחית יצאו הרוסים במרץ 1916 למתקפת אגם נארוץ' הרת האסון, שנועדה גם להוריד לחץ מעל צרפת ונכשלה כליל במחיר יקר; הגרמנים אפילו לא נאלצו לדלל את גזרת ורדן). ז'ופר לחץ עתה על הבריטים למהר ולתקוף. לפי יומנו של הייג, בפגישה במאי 1916, לאחר שהייג הסביר מדוע הוא רוצה לתקוף באמצע אוגוסט 1916, התפרץ ז'ופר ואמר כי אם ימתין עד אז צבא צרפת כבר לא יהיה קיים. המתקפה בסום הפכה ממאמץ להכרעת גרמניה, למאמץ להצלת הצבא הצרפתי. המשמעות הייתה שבניגוד לתכנית שלפיה המתקפה בסום תהיה מתקפה מקדימה למתקפה הגדולה, שתונחת רק אחרי שהגרמנים יבזבזו את עתודותיהם – עכשיו דובר במתקפה הגדולה בעצמה, עם ריכוז המאמץ כבר בתחילה וכמה שבועות לפני הזמן המתוכנן מראש.

הלחץ לפעול מהר רק גבר כאשר הצבא הרוסי הנחית, מתחילת יוני ועד ספטמבר, את "מתקפת ברוסילוב" המרשימה, כמענה למצוקה איטלקית דווקא. המתקפה, שתוכננה היטב, הסתייעה בחידושים טקטיים בדמות הפעלת יחידות קטנות בהסתננות דרך שטח ההפקר; שימוש בסיורים אוויריים כדי לאתר ריכוזי כוחות הרחק בעורף; מתקפה בכוחות קטנים ומפוזרים בחזית רחבה מאוד כדי שהגרמנים לא יצליחו לאתר את מרכז הכובד שלה; הרעשה ארטילרית קצרה שמטרתה רק לחפות על המתקדמים, שהחלו בהסתערות עוד לפני שההרעשה נגמרה; והפגזה יעילה כלפי מרכזי פיקוד ושליטה, צמתי תעבורה ונקודות קריטיות אחרות. הצבא הרוסי התקדם לעומק עשרות קילומטרים, הישג מדהים בקנה המידה של מלחמת העולם הראשונה, והמתקפה הובילה לשבירתו של הצבא האוסטרו־הונגרי, להחלטתה של רומניה להצטרף למלחמה לצד מעצמות ההסכמה ונגד גרמניה ובעלות בריתה, וכן להסטת 17 דיביזיות מהחזית המערבית על מנת לתגבר את החזית המזרחית (ארבע מהן הוסטו מגזרת ורדן, דבר שאפשר לצרפתים מתקפת נגד מוצלחת ב־23 ביוני).

אילולא הליקויים בביצוע מצד מפקד קבוצת ארמיות רוסי שנועדה לתקוף את הגרמנים בזמן שברוסילוב תקף את האוסטרו־הונגרים, סביר שהשפעתה של המתקפה הייתה גדולה בהרבה. אך לבסוף הצליחו הגרמנים להניע כוחות לחזית ולשלוח לשם בזמן את הגנרל הגרמני המבריק אריך לודנדורף, שבלם את ההתמוטטות. כתוצאה מכך ומשחיקה רבה (ההישגים נקנו בדמם של מאות אלפי נפגעים), מתקפת ברוסילוב לא השיגה את מלוא יעדיה. בספטמבר נאלץ ברוסילוב לעצור את המתקפה כדי לתגבר את בעלי הברית החדשים, הרומנים, שעתה סבלו קשות מידי האוסטרו־הונגרים. לטווח הרחוק, האבדות העצומות שספגו הרוסים בכלל הגזרות בקיץ 1916 – עד כמיליון הרוגים; אף שבמתקפת ברוסילוב עצמה, שבה ספגו הרוסים כחצי מיליון נפגעים, הם  הסבו אבדות כבדות הרבה יותר משספגו –  פגעו ביכולתם להמשיך את המלחמה. אולם כל זה לא היה ידוע כמובן ביוני, כאשר המתקפה הייתה בחיתוליה והלחץ על הצבא הגרמני גבר.

מתקפת ברוסילוב האיצה את הלחץ על הצבא הבריטי לפעול כדי ללחוץ את הגרמנים בכל הגזרות. ההתקפה בסום עתידה הייתה לצאת לדרך כמתקפה מרכזית ב־1 ביולי 1916, והתכנון הבריטי התמודד עתה עם בעיה טקטית: איך חוצים את שטח ההפקר וכובשים את קווי החפירות?

כפי שאמר הגנרל פטון אי־אלו שנים אחר כך: "טקטיקות טובות יכולות להציל אפילו את האסטרטגיה הגרועה ביותר. טקטיקות גרועות יהרסו אפילו את האסטרטגיה הטובה ביותר". קל מאוד לדבר על אסטרטגיה ועל קבלת החלטות (לאמתו של דבר, כלל זה יהיה נקוט בידך: כשהיסטוריון מתקשה לתאר מה התרחש הוא בורח לתיאור קבלת ההחלטות), אבל בשטח תוצאות הלחימה נקבעות בידי חיילים שהורגים ונהרגים ומנצחים ומפסידים ומצליחים ונכשלים, ובמעשיהם הם קובעים את תוצאת הלחימה. אולי לא כל קרב מוכרע "בגלל מסמר", אבל התכנית המבריקה ביותר לא תצליח בלי טקטיקה טובה. וב־1916 היה מחסור חמור בטקטיקות טובות, והרבה יותר מדי מכשולים.

בוץ, אש וערפל

לו הייתם חיילים בריטים בגזרת הסום, כדי להצליח להבקיע את הקו הגרמני כולו הייתם צריכים לבצע את הפעולות הבאות. כולן, כזכור, בהסתערות חזיתית, שכן אין אגף וקו החזית נמשך מן הים ועד שווייץ.

  1. לצאת, עם כל ציוד הלחימה הכבד, מהחפירות הבריטיות. כלומר לטפס, מפני שהחפירות עמוקות יותר מקומת אדם מחשש צלפים, חשש שלא נעלם ברגע שיוצאים מהחפירות. בנקודה הזו, מהרגע שהחיילים והקצינים יוצאים מהחפירות, הם לא יכולים להעביר פקודות באמצעות טלפון או טלגרף, אלא רק באמצעים הוותיקים והאיטיים – דגלים או רצים. דגלים בדרך כלל לא מועילים אם יש ראות גרועה או הרבה עשן, והם גם מושכים אש.
  2. לעבור את שטח ההפקר. רוחבו של שטח ההפקר משתנה, אבל בממוצע מדובר בכמה מאות מטרים. צריך לעבור דרך פרצות (מוכנות מראש) בגדרות התיל הבריטיות שנועדו להאט תוקפים ופושטים, ולמצוא את הדרך בין מכתשי פגזים ושרידי עצים שגרמו לשטח ההפקר להיראות כמו מחזה מעולם אחר. לעתים קרובות היה שטח ההפקר כולו בוץ, צירוף של גשם אירופאי עם רסק אדמה ארטילרי. כל זה תחת אש רובים ומקלעים שמכסה ביעילות את כל הגזרה, ועם פגזים מתפוצצים מימין ומשמאל ומרגמות שוחה מדויקות להפליא המוסיפות לתופת. בחלק ניכר מגזרת הסום הסתערו החיילים בעלייה מתונה, ובכל מקום עשו זאת עם ציוד במשקל של כשלושים קילו ויותר מכך (למה כל כך הרבה? התשובה היא שזה לא כל כך הרבה. חייל צה"ל כיום, עם ציוד מתוחכם הרבה יותר אבל יותר ציוד, סוחב לא פחות משקל, ולעתים הרבה יותר). אי אפשר לרוץ כך לטווח רחוק או ללכת מהר. ההתקדמות תהיה, בסופו של דבר, בקצב הליכה, כאשר כל הזמן הזה חשופים לאש, ואילו האויב מוסתר בשוחותיו. הסיבה לכל המשקל הזה הייתה שהלקחים מהקרבות הקודמים לימדו את הבריטים שקשה מאוד להעביר אספקה ותחמושת את שטח ההפקר תוך כדי הקרב. הפתרון היה להעמיס על החייל את כל מה שיצטרך למספר ימי לחימה, אולם פתרון זה סרבל את החיילים ומנע הסתערות מהירה.
    כמו כן, חשוב מאוד לא לאבד בדרך את היחידה, אחרת יהיה קשה מאוד לעשות משהו. כלומר, היחידות צריכות לנוע בצורה מסודרת. כמובן אי אפשר לקבל סיוע ארטילרי בהתאם להתקדמות, כי איך בדיוק תודיעו לארטילריה, הנמצאת הרחק מאחור, לאן לירות? מי שבתעלות מאחור עם טלפון לא רואה מה קורה מלפנים, ומי שמלפנים לא יכול לדווח אחורה בזמן אמת. אפשר לשלוח רצים, אבל גם אם יגיעו, סביר שעד שזה יקרה המצב כבר ישתנה. כיוון שכך קשה לקבל סיוע ארטילרי קרוב, שכן כל החטאה – ויהיו החטאות, ולא תהיה דרך לתקן אותן – עלולה לקצור בכוחותיכם דווקא.
  3. אחרי מעבר שטח ההפקר יש לפרוץ את התיל הגרמני. אפשר לעשות זאת באמצעות מטען צינור (בנגלור) או מגזרי תיל. אי אפשר לדלג מעל תיל (במקור נועדו גדרות התיל לבלום הסתערות פרשים), ולשכב עליו איננו רעיון פרקטי במיוחד – עומק התיל בגזרה הגיע לעתים ל־20-30 מטרים, וגובהו עד 2 מטרים. ארטילריה של מלחמת העולם הראשונה איננה יעילה במיוחד בפריצת תיל; הפיצוץ והרסיסים בדרך כלל היו מותירים אותו כמעט שלם.
  4. אם הצלחתם לעבור את כל זה, הרי שנכנסתם לתוך התעלה הראשונה הגרמנית. שם פגשתם כנראה בגרמנים עצבניים מאוד, מטווח קצר מאוד – חיילים שהסתתרו במחסים תת־קרקעיים עד שההפגזה תיגמר; כוחות עתודה מקומיים הזורמים אל התעלה הראשונה משתי תעלות נוספות הנמצאות מאחוריה במרחק של כ־100-200 מטר; וכוחות גרמניים המאיישים את אותן תעלות, יורים במרגמות אל תוך התעלה הראשונה ומחכים שמישהו רק יוציא את אפו מן התעלה או יתקדם בתעלות הקישור אל עבר התעלות השנייה והשלישית. אם כבשתם תעלה אחת, סביר שתספגו התקפת נגד כמעט מיידית בטרם תצליחו להתקדם אל התעלות הבאות – ושוב, האויב יכול לטווח עליכם ארטילריה ומקלעיו יורים בכל מי שמוציא את הראש מהתעלה, אבל לכם אין את האפשרות להחזיר לו באותה מטבע: אמנם המפקדה נמצאת בצד הבריטי, כמה מאות מטרים מכם, אבל מכל בחינה מעשית היא מעבר להרי החושך. ואם הצלחתם להתקדם, סביר שהיחידה לימינכם ולשמאלכם התקדמה פחות מכם או יותר מכם, והאגף שלה או שלכם נחשף להתקפת נגד. ואני אומר "סביר", כי אין לכם שום דרך לברר מה קורה כמה מאות מטרים ימינה או שמאלה. לא רואים הרבה, ובטח לא מבינים הרבה.
  5. נניח שעברתם את כל הנ"ל, יש קו חפירות נוסף. בגזרת הסום הוא היה מרוחק יחסית מהקו הראשון – כשני קילומטרים בחלק הצפוני של הגזרה, כארבעה קילומטרים בחלק הדרומי; ככל שהמרחק עולה קשה יותר לתוקף להתקדם, אולם קשה יותר למגן לשלוח כוחות מהקו השני לראשון (לרוחב כלל החזית, בדרך כלל המרחק היה חצי ק"מ עד קילומטר מהקו הראשון). בין התעלה האחרונה של הקו הראשון לתעלה הראשונה של הקו השני יהיו עמדות מבוצרות (פילבוקסים), שאינן נצפות מהקווים הבריטיים אולם יכולות לירות על כל מי שפורץ למערך ההגנה הראשון. שאר המרכיבים של קו ההגנה זהים לקו הראשון.
  6. נניח שעברתם את כל הנ"ל, במקומות מסוימים ישנו קו שלישי, אם כי בדרך כלל דליל יותר; מאחורי קו זה נמצאות עתודות גרמניות נוספות. בשלב זה, אם הגעתם לכאן אתם תשושים משעות או ימים של לחימה, וחיסלתם חלק נכבד מהתחמושת שלכם, ואילו העתודות הגרמניות רעננות, מצוידות היטב וממהרות לקרב. וכמובן, יש להן ארטילריה המטווחת מראש בדיוק לאן שצריך, ואילו הארטילריה שלכם, אם מישהו בכלל התחיל לקדם אותה, תקועה איפה שהוא מאחור ובוודאי לא יכולה לתת סיוע אש. אחד המושגים החשובים בהגותו של פון קלאוזביץ הוא "נמיגות המתקפה", האומר כי ככל שהתוקף מצליח יותר הוא יתקשה להמשיך באותו קצב, ובסוף מגיעים למצב שבו הוא פשוט לא מסוגל להתקדם ואז הוא פגיע להתקפת נגד. האמת ניתנת להיאמר שלא סביר שנמיגות ההתקפה תגיע בשלב זה – משום שהסיכויים שלכם ממש להגיע אליו במהלך אחד הם כמעט אפס, גם אם נשארתם בחיים; ההתקפה קרוב לוודאי תימוג הרבה קודם.
  7. לכל מי שנזכר בטנק: עוד אין טנק! הוא יופעל לראשונה בספטמבר 1916, ולא ישיג הרבה מדי. לא רק שאמצעי הלחימה הזה לא זמין בזמן תחילת מערכת הסום, גם אחרי שהוא הפך זמין נדרש זמן רב עד שבעלות הברית למדו להשתמש בו כראוי. הגרמנים כמעט לא ייצרו טנקים במלחמה זו, וזה לא הפריע להם לבצע הבקעה עמוקה ב־1918.

אפשר ללגלג על הגנרלים של מלחמת העולם הראשונה, אבל אלה היו האתגרים שלהם – וקשה להצביע על פתרונות קלים שהיו זמינים להם ב־1916.

מערך מבוצר עמוק. סירטוט בריטי של קווי ההגנה הגרמניים בחזית הסום
מערך מבוצר עמוק. שרטוט בריטי של קווי ההגנה הגרמניים בחזית הסום

עליונות על הנייר

כדי להתגבר על הקשיים פנו גם הבריטים אל האש – מלמעלה ומלמטה כאחד – ואל התכנון. בדומה לפלקנהיין בוורדן אם כי מתוך אסטרטגיה אחרת, צברו הבריטים כוחות עצומים וריכוזי ארטילריה שלא נראו כמותם, אם כי בניגוד לגרמנים הם לא הצליחו לשמור על סודיות מלאה ביחס להתקפה. 400 אלף איש ב־22 דיביזיות רגלים ושלוש דיביזיות פרשים נועדו לתקוף לרוחב גזרה בריטית של כ־22 קילומטרים. לרשותם עמדו 100 אלף סוסים (רובם לאספקה, אך גם פרשים לניצול הצלחה והתקדמות מהירה לעומק), ויותר מ־1,600 תותחים ומרגמות (מתוכם 467 תותחים כבדים), במילים אחרות: כתותח לכל 15 מטרים של חזית (הנתונים מוון-קרפלד, "פיקוד במלחמה", עמ' 133), ו־185 מטוסים.

המפקד הבריטי, הגנרל דאגלס הייג, החליט לכתוש את הקווים הגרמניים ב"הפגזה יסודית […] עד שהמפקדים האחראים על היחידות התוקפות יהיו משוכנעים שהמכשולים להתקדמותם הושמדו כיאות"; בניגוד לפקודיו, שראו את הלחימה בגרמנים כסוג מודרני של לוחמת מצור – התקדמות קטנה אחרי התקדמות קטנה עד שהחומות יקרסו – הוא עדיין קיווה להבקעת הקו הגרמני כולו, ושכפול ההצלחה הגרמנית במתקפת גורליצה־טארנוב של 1915, שבה ספג הצבא הרוסי מאות אלפי נפגעים וכרבע מיליון שבויים ונסוג מאות קילומטרים (ההבדל הלא זניח היה שקו ההגנה הגרמני היה הרבה יותר יסודי מהרוסי).

בהתאם לכך פקד הייג להכין תכנית להבקעת הקו הגרמני כולו בגזרה, ואז להעברת עתודות, הרחבת הפרצה בקו הגרמני וניצולה לפגיעה בעתודות הגרמניות. במילים אחרות, התכנון הבריטי בסום היה הפוך בדיוק מהתכנון הגרמני בוורדן: הגרמנים התכוונו להשתמש בהתקפה כדי לשחוק את הצרפתים באש, ואילו הבריטים תכננו לשחוק את הגרמנים באש כדי להצליח ולתקוף. האיש שאמור היה לעמוד בראש המתקפה, הגנרל האינטליגנטי מאוד הנרי רולינסון (שחלק מפקודיו ראו בו אופורטוניסט חסר מעצורים), מפקד ארמיה 4 הבריטית, דווקא העדיף תכנית מוגבלת הרבה יותר ודומה ברעיונותיה לאלה של פלקנהיין בוורדן. בהצעה שהגיש להייג באפריל 1916 (ונדחתה) אמר רולינסון כי "נראה שהיעד שלנו הוא להרוג כמה שיותר גרמנים עם פחות ככל האפשר אבדות לנו, והדרך שנראית לי הטובה ביותר לעשות זאת היא לתפוס נקודות חשובות טקטית אשר […] נוכל להיות בטוחים למדי שהגרמנים יתקפו־נגד […] במצב נחיתות שסביר שיגרום [להם] אבדות כבדות", ועל כן הנקודות צריכות להיות "לא רחוקות מדי מעמדות התותחים שלנו" (Andrew Macdonald, First Day of the Somme: The Complete Account of Britain's Worst-ever Military Disaster). הוא נאלץ לכפוף את רצונו בפני מפקדו, אם כי ככל הנראה הוא לא חשב אי־פעם שיידרש לבצע את התכנית במלואה, כולל שלב ההבקעה לעומק, אלא רק את החלק הראשון.

הצרפתים מצדם, שקיבלו אחריות על החלק הדרומי של גזרת הסום, כ־16 ק"מ, ראו כאמור את ההתקפה כאמצעי להוריד לחץ מ'בליטת' ורדן, אך גם הם ריכזו כוחות לא מבוטלים: 13 דיביזיות רגלים, בין 1,700 ל־1,800 תותחים ו־200 מטוסים – כשליש בערך מסדר הכוחות הצרפתי המקורי של המתקפה המשולבת שתוכננה לפני פרוץ מערכת ורדן. מול הכוחות הללו עמדו 11 דיביזיות גרמניות, מהן ארבע בעתודה, עם כאלף תותחים ו־125 מטוסים. על הנייר, לבריטים ולצרפתים הייתה עליונות בכל תחום.

מנהרות התופת

ההתקפה בסום נועדה להתחיל במטח ארטילרי שלא נראה כמותו – הפגזה מקדימה בת כמה ימים, כאשר יחידות התותחים השונות יורות בתורנות, שעתיים ירי ולאחריו שעתיים מנוחה. יומיים שלמים יוקדשו להפגזות שמטרתן חיתוך התיל הגרמני. בכל הימים יופגזו עמדות האויב, ובלילה יופגזו גם דרכים ומסילות רכבת כדי לפגוע בתגבורות ואספקה; בשלושת הימים האחרונים, התותחים הכבדים  יתמקדו בעמדות אויב וארטילריה גרמנית, ותותחי־שדה קלים יותר ימשיכו לירות בתיל. ייעשה שימוש בגז ועשן למטרות הונאה ובלבול הגרמנים בנוגע לכוונות הבריטים והצרפתים; וכל יום תהיה הפגזה מרוכזת במיוחד של שמונים דקות, שביום ההתקפה עצמו תקוצר ברבע שעה כדי לאפשר לחיילים להתקדם בעוד הגרמנים עדיין מסתתרים ומחכים לסיום ההתקפה. גנרל הנרי רולינסון, מפקד הארמיה הרביעית הבריטית, אמר לקציניו כי "שום דבר לא יוכל להתקיים לאחר סיום ההפצצה בשטח שיכוסה על ידה".

במקביל חפרו הבריטים מנהרות תופת; הביטוי Mine ל'מוקש' באנגלית נולד מכך שמנהרות תופת – 'מכרות' – היו אמצעי לחימה מקובל מזה דורות רבים כדי למוטט חומות. במלחמת העולם הראשונה השתכללה מאוד לוחמת המנהרות, וכל צד ניסה לפגוע בחופרי הצד השני ולמוטט את מנהרותיו. בהתקפה על הסום התכוונו הבריטים להשתמש ב־19 מנהרות תופת כאלה; הקטנה ביותר מולאה בכ־230 ק"ג חומר נפץ, והגדולה ביותר בלמעלה מ־18 טונות (אורך המנהרה היה כקילומטר ועומקה כ־25 מטרים). הרעיון היה שפיצוץ המנהרות, זמן קצר לפני תחילת ההתקפה, יפער – מילולית – חורים בקווים הגרמניים.

את החיילים המתקדמים אמור היה ללוות מסך אש מתגלגל – הפגזה שתאפשר לחיילים להתקדם מאחוריה ולהגיע לחפירות האויב זמן קצר לאחר שהפגזים יפסיקו להתפוצץ בהן, בטרם יוכלו הגרמנים להתאושש או לצאת מהמחסות. הבעיה הייתה שלמעשה לא הייתה כל דרך לשלוט במסך האש הזה מן החזית; במקרה הטוב ביותר יוכלו קציני תצפית להעביר מהחפירות הבריטיות אחורה בקשות טלפוניות לסיוע אל מפקדות הגייסות, 10-15 ק"מ מאחור, שיקצו להם עוד ארטילריה – אולם כל מי שייצא מהחפירות לא יוכל, כמובן, להשתמש בטלפון. קו החפירות הגרמני הראשון היה במדרון קדמי, כלומר בשיפוע לכיוון האויב, וכך נצפה איכשהו מהעמדות הבריטיות. אולם לאחר מכן, כבר לא. לכן נקבע טווח ההתקדמות המקסימלי ליום הראשון לסביבות 3-4 ק'"מ, שהוא המקסימלי שבו יכול היה קצין תצפית בריטי לצפות לראות משהו (טווח תותחי השדה היה גדול מעט יותר). עם זאת, גם הנוהל המסורבל לסיוע ארטילרי וגם העובדה שלא ניתן היה לשלוט בכל 1,537 התותחים מהקו הקדמי – המפקדות צריכות היו לתאם את הסיוע, אחרת היה נוצר בלגן בלתי־נשלט ובלי סדרי עדיפויות – הובילו לכך שלא היה מנוס מלהסתמך על תכנון. מסך האש המתגלגל יצטרך להתגלגל בקצב שנקבע מראש, והחיילים להתקדם באותו קצב בדיוק כדי שהסיוע לא 'יברח' להם ויותיר אותם חשופים. מכאן כמובן נבע שקצב 'גלגול' מסך האש יהיה אטי, לפי התכנון בסביבות 2-3 דקות להתקדמות של מאה מטרים, כלומר שההתקדמות דרך שטח ההפקר תתבצע בשלושה ק"מ לשעה במקרה הטוב.

המפקדים עצמם, מרמת הגדוד, אמורים היו לא להתקדם עם חייליהם כדי שיוכלו להעביר מידע טלפוני לאחור ולקבל פקודות ממפקדיהם עצמם. הדבר מנע כמובן כל יוזמה שהיא – ולכן נטו הבריטים עוד יותר להסתמך על תכנית קשיחה מאוד מאוד, שבה אמורים החיילים (שלדעת הבריטים לא היו מיומנים דיים לנקוט יוזמה או תחכום) להתקדם בצורה אחידה, בקצב אחיד ובלי לשנות את מבנה וקצב ההתקדמות (הם גם קיבלו אוסף שלם של אמצעי תקשורת, החל מיוני דואר חזרה אל העורף וכלה בצופר המותקן על מטוס כדי להעביר איתותים לכוחות הקרקע; כולם כאחד לא פתרו את הבעיה). ניצול הצלחה לא מתוכנן היה אסור באיסור חמור, ומסיבה הגיונית למדי; יחידה שתתקדם יותר מדי שקולה ליחידה שתתקדם פחות מדי. בשני המקרים היא תשבור את קו החזית ותאפשר לאויב לתקוף מהאגף. אבל התוצאה של שיקולי התכנון הללו הובילה גם לכך שבחלק ניכר מהגזרה עמדותיה הקדמיות של התגבורת הגרמנית כלל לא היו חלק מיעדי המתקפה של היום הראשון; הגרמנים יכולים היו לשלוח תגבורות בצורה כמעט בלתי מופרעת, מרגע שהחל הקרב.

סוללת תותחי 203 מ"מ בריטיים במהלך המערכה, אוגוסט 1916, מוזיאון המלחמה הבריטי
סוללת תותחי 203 מ"מ בריטיים במהלך המערכה, אוגוסט 1916. מוזיאון המלחמה הבריטי

"מלחמת גוג ומגוג החלה"

ההרעשה המכינה החלה ביום גשום וערפילי, 24 ביוני 1916, והתרכזה במיוחד בירי לפריצת התיל – שיטה שהבריטים, על סמך לקחי מערכת לוס (Loos) העריכו כי היא אפקטיבית; למחרת, כאשר מזג האוויר התבהר וניתן היה לטוס, דיווחו הטייסים הבריטים על פגיעות במצבורי תחמושת גרמניים; הגרמנים החלו לירות בחזרה עם יותר ממאה סוללות תותחים, והבריטים שלחו פשיטות כדי לברר מה מצב התיל וקווי ההגנה (באזורים מסוימים הפגיעות היו קשות, באחרים קווי ההגנה החזיקו מעמד). ההפגזה נמשכה בכל עוז, כולל ירי פגזי גז ועשן בגזרות מסוימות. עקב גשם כבד בימים 27־28 ביוני, וערפל שגרם לכך שהבריטים לא יוכלו כלל לראות מה תוצאות ההפגזה, הוארכה ההפגזה ביומיים תמימים. דווח שנוצרו פרצות בתיל, אולם לא בכל מקום; מדאיגים יותר היו הדיווחים של פטרולים בשטח ההפקר כי החפירות מאוישות. בסך הכל נורו בהפגזה המכינה כ־1.75 מיליוני פגזים לרוחב חזית של 22 ק"מ. הצופים הבריטים היו משוכנעים בהצלחת ההפגזה; קאת'ברט לאוסון, קצין תצפית בריטי, כתב ביומנו ביום פתיחת ההתקפה: "מלחמת גוג ומגוג החלה היום". חייל אחר זכר שקצין בכיר קרא לעברו ולעבר חייליו, זמן קצר לפני פתיחת המתקפה, "בהצלחה אנשים, אין אף גרמני בחפירות. התותחים שלנו פוצצו אותם לעזאזל" (Taylor Downing, Breakdown: The Crisis of Shell Shock on the Somme).

האמונה הבריטית הייתה הגיונית. אחרי הכול, בגזרה הצרה של הסום נורו הרבה יותר פגזים מאשר בכל מלחמות ישראל גם יחד; אם במלחמת יום כיפור נורו בממוצע כעשרים פגזים לקנה ארטילריה ליום, בגזרת הסום נורו כ־150 פגזים לקנה ארטילריה ליום בממוצע. אולם אמונה זו התבררה כמוטעית לגמרי, מכמה סיבות.

הראשונה הייתה שכמעט שליש מהפגזים הבריטיים היו נפלים ולא התפוצצו. שנה קודם לכן התרחש "משבר הארטילריה הגדול", כאשר בריטניה לא ייצרה מספיק פגזים. המשבר נפתר בין היתר בעקבות עבודתו של כימאי יהודי, חיים ויצמן (לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל), שפיתח שיטה לייצור האצטון החיוני לחומר הנפץ. לאחר המשבר עברה התעשייה הבריטית למצב מלחמה מלא, אולם התברר שהפיקוח על איכות הייצור לא היה מספק; עד היום מוסיפים פגזי נפל כאלה להתגלות בשדות הקרב של הסום. מעריכים שכמעט שליש מהפגזים לא התפוצצו. יתרה מכך, פגזי הרסס – "שרפנל" – שנועדו לפרוץ את גדרות התיל, לא היו אפקטיביים כמעט נגד החפירות הגרמניות. לצרפתים, שהשתמשו הרבה יותר בפגזים נפיצים והרבה פחות בפגזי רסס, לא היו את הבעיות האלה בגזרתם.

שנית, הגרמנים באותה עת כבר ביצרו את קווי החפירות – עמוק ועמוק יותר. מחסות מבוצרים, עשויי בטון, נבנו כמה מטרים מתחת לאדמה, כדי לאפשר לחיילים לשהות בהם בזמן הפגזה. לעתים הגיעו מחסות אלו לעומק עשרה מטרים; רק פגיעה ישירה של פגז כבד מאוד בכניסה למחסה יכולה הייתה לגרום להם נזק (כפי שאירע לבונקר שהתגלה לא מזמן בצרפת); בשאר המקרים, אפילו הפגז הכבד ביותר של הבריטים והצרפתים באותה עת התקשה לגרום נזק – אם כי כמובן שזעזועי מוח ולחץ נפשי נגרמו גם נגרמו, והפגיעה במורל של חיילים שנמצאו תחת הפגזה כזו הייתה ניכרת. אחת היחידות הגרמניות, רג'ימנט 119, איבדה במהלך שבוע של הפגזה 20 הרוגים ו־83 פצועים, מתוך סדר כוחות של למעלה מ־3,000 איש – תוצאה עלובה עבור מאמצי הארטילריה הבריטית. ושוב, הצלחת הצרפתים הייתה רבה יותר, עקב ריכוז גבוה יותר של תותחים כבדים ומרגמות כבדות.

שלישית, ולא פחות חשוב – הבריטים לא הצליחו להשמיד את סוללות התותחים הגרמניות, ולא לגמרי ברור כמה ניסו. מגבלות הראייה והטיווח וקשיי מזג האוויר, יחד עם התכנית הקשיחה מאוד, גרמו לכך שהאש רוכזה על המטרות המתוכננות מראש וקשה היה לאלתר ולהסיט את האש לסוללות תותחים שנחשפו.

A large dump of empty shell cases at Fricourt, a village captured by the British on the 2 July, during the opening phase of the Somme campaign. Date: September 1916
תרמילי פגזים ריקים בזירת הקרב. 1916

גורם ההפתעה אבד

מכל מקום, רוב הבריטים לא היו מודעים לכך, או שטעו בהערכת החשיבות של הדבר. חלק מהמפקדים הבריטים הזוטרים סברו כי התכנית לא תפעל, וצדקו. אחד מהם, אדווין סאנדיס, מפקד הגדוד השני הבריטי מרג'ימנט מידלסקס, היה משוכנע כי התיל לא נפרץ, ודיווחי הפטרולים שלו הובילו אותו להאמין כי הגרמנים נפגעו הרבה פחות משהבריטים האמינו; הוא מחה בכל תוקף כלפי מפקדיו, אולם חששותיו נדחו. רולינסון, מפקד הארמיה, הזהיר כי כל ביקורת על הוראות הבכירים "תחזור, בסוף, על ראש מותחי הביקורת" (Martin Middlebrook, First Day on the Some, 99). רולינסון עצמו היה אחד המפקדים הבריטים המועטים שצפו בתחילת מלחמת העולם הראשונה כי היא תהפוך למלחמת התשה ממושכת; אולם כאן הוא כנראה האמין יותר מדי בתכנית הבריטית (אחרי הכל, יותר ממיליון וחצי פגזים על שטח קטן למדי אינם כמות מבוטלת, והסיכויים לשרוד אותם נראו קטנים), וחשש יותר מדי כי כל סטייה מהתכנית תשבש אותה. ממילא, הוא חש, לא הייתה לו ברירה. בערבו של יום הקרב הוא כתב: "הרוסים בתנועה. הסיטואציה בוורדן קריטית ואי אפשר לחכות אם רוצים להציל אותה […] אני די בטוח בהצלחה בעצמי, אם כי לא נשיג אותה אלא אחרי לחימה קשה". מכל מקום, הוא לא היה שותף מלא לאופטימיות של הייג: "איני מאמין שהבּוֹש [גרמנים] יישבר, ושבריחה תבוא במפתיע. אבל אם זה יקרה, אני מוכן בהחלט לנצל את זה" (Taylor Downing, Breakdown: The Crisis of Shell Shock on the Somme).

המתקפה החלה באיחור של יומיים מהתכנית, ובלוויית צוות צילום שנועד להפיק סרט תעודה פטריוטי על  המתקפה. מה שלא היה לבריטים הייתה הפתעה. ההפגזה חשפה לגרמנים כי מועד ההתקפה קרוב, ושבויים מפטרולים סיפקו גם את התאריך המדויק; ביטחון המידע הבריטי לא היה דבר שיש להתפאר בו. בבוקר ההתקפה זיהו הגרמנים פעילות אווירית רבה ומספר חריג של בלוני תצפית בריטיים, וידעו כי ההתקפה אכן עתידה להגיע.

ב־1 ביולי 1916, בשעה 7:30 בבוקר, יצאו אפוא הבריטים והצרפתים למתקפה מול אויב שהיה הרבה פחות פגוע משסברו הבריטים, והתוצאות ידועות. נדון בהן בפרוטרוט במאמר הבא שיתפרסם בקרוב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. מדוע הצבא הבריטי, לא החדיר חיילים דרך המנהרות, אל תוך קווי האויב ?
    זה נראה דרך יותר בטיחותית, מאשר שהם ירוצו דרך השטח הפקר.

    1. רעיון יפה. בחן את מפת הביצורים- חדירה בנקודה אחת תיחסם בקלות ע"י מקלעים או אפילו חוליות רובאים שיוצבו בהתפצלות הקרובה. צריך להגיע להרבה נקודות ולתפוס כמה צמתים כדי לכבוש קטע חזית בעל ערך.

      לגבי התיאום הארטילרי- אני תוהה למה לא להקצות סוללות תותחים מסוימות לגדוד או לחטיבה, ולהקל על התיאום; למה מג"ד, למשל, לא יכול לשלוח ק. אג"מ שיתקדם בהליכה עם הפלוגות עם כבל טלפון שנגלל אחריו? או שיטה פשוטה של זיקוקים (נניח- ירוק= דלג אש קדימה, צהוב= המשך בהתקדמות בקצב הנוכחי, אדום= אנו נסוגים, אש על קוי האויב)?

    2. שלמה – מה שנתנייתי אמר. מנהרה גדולה מספיק כדי להוציא ממנה גדוד, או אפילו פלוגה, בבת אחת, פשוט לא הייתה קיימת; מנהרות קטנות היו קיימות, ושימשו באחת מגזרות הסום להסתננות קטנות (קוראים לזה Russian Sap – מנהרה שנחפרת בעומק רדוד לתוך שטח ההפקר, ופותחים אותה רק ברגע ההתקפה; יהיה פירוט בחלק השלישי), אבל זה לא היה ניתן טכנית כפיתרון רחב-היקף.
      נתנייתי – לגבי התיאום הארטילרי, התשובה היא שילוב של קשיחות-יתר של הדוקטרינה הבריטית (באותו זמן אפילו מפקד חטיבה היה מתקשה לקבל עצמאית), בעיות טכניות (גלילת תיל דרשה זמן), וניסיון לפתור בעיות אחרות (לכן מסך אש מתגלגל קבוע, כדי להבטיח שהחפירות הגרמניות יספגו אש באותו זמן). בסום ניסו דגלים, זיקוקים, ועוד חצי תריסר שיטות שונות; הבעיה הייתה שמעבר לטווח קצר, כמעט אף-אחת לא עבדה. בהמשך הצליחו לשכלל גם את זה, אבל עד סוף המלחמה, גם אצל הבריטים וגם אצל הגרמנים, בעיית מסך האש המתגלגל לא הגיעה לפתרון מלא.

  2. ועדיין השאלות היותר חשובות הן למה הם מראש יצאו למלחמה הזו, מה המנגנון שגרם להם לקבל את ההחלטה הזו ולמה הם לא היו מסוגלים להפסיק אותה כשהם ראו שהיא הסתבכה.

    1. שאלות חשובות אך חורגות מתחום העיסוק שלי, וידרשו מאמרים נפרדים.

  3. רצוי להימנע מאנאכרוניזם: השתרבב למאמר , כנראה בבלי משים, תוארו של קיצ'נר כ"שר ההגנה הבריטי". לא הייתה אז משרה כזו. קיצ'נר היה מזכיר המדינה לענייני מלחמה , או בקיצור "מזכיר המלחמה". זה היה התואר המסורתי של השר ברמת הקבינט האחראי לצבא היבשה הבריטי. (על הצי היה אחראי הלורד הראשון של האדמירליות, תיאום הצי והצבא – אם בכלל – נעשה על ידי שני השרים בינם לבין עצמם, ולא היה מיניסטריון ממשלתי האחראי על כ ל הזרועות). מצב זה נמשך עד 1946. ב-1940 לקח לעצמו צ'רצ'יל, עם מינויו כראש הממשלה, גם את תואר "שר ההגנה" כדי להדגיש את עליונותו הכללית על שלושת שרי הזרועות (בינתיים הצטרף, מאז מלחמת העולם הראשונה, גם שר לענייני חיל האוויר אל שני שרי הזרועות האחרים) ובהמשך הוציא אותם מקבינט המלחמה, אבל לא היה מיניסטריון הגנה ביצועי. מיניסטריון כזה נוצר רק ב-1946, תחת ממשלת הלייבור של אטלי, והוא היה אחראי על שלושת המיניסטריונים הזרועיים ששריהם יצאו מן הקבינט, כלומר ירדו בדרגת בכירותם לשרים זוטרים יותר. ב-1964 בוטו המיניסטריונים הזרועיים לחלוטין ומוזגו במיניסטריון הגנה מאוחד, הקיים עד היום.

    1. צודק לחלוטין. רגע של חוסר תשומת לב מצידי, יתוקן.

  4. אם כבר חוזרים אחורה,לעת זו, לא עדיף לנתח קרבות ביהודה והגליל מול הרומאים במאות 1-2?

    1. אפשר וכבודו מוזמן בהחלט לעשות את זה. את הסדרה הזו התחלתי לכתוב הרבה לפני שלושת השבועות, והזמן שהיא דרשה ממני מבטיח שאני לא אכתוב כלום על קרבות מול הרומאים השנה (אם כי אולי כן אספיק לסיים את מה שאני כותב על הסיבות שחז"ל נותנים לחורבן הבית).

  5. מה בנוגע למכשירי קשר ניידים? הם טרם פותחו, או שלא היו אמינים מבצעית?

    1. זהו מכשיר קשר נייד של 1916:
      http://www.gettyimages.com/detail/news-photo/russian-soldiers-operating-a-portable-marconi-wireless-news-photo/520634319
      וגם זה:
      https://twitter.com/punjabirooh/status/685943555152560129
      מטבע הדברים, התועלת שלהם הייתה מוגבלת למפקדות מדרג גבוה, ולא היה אפשר לנייד אותם קדימה בקרב או להשתמש בהם בצורה יעילה.

    2. ד"ר הנקין,
      מאמר מצוין. אבל עליי להזהיר אותך מלהשתמש בצילומי גטי. הם אוהבים לחפש מי השתמש בהם בלי לשלם להם ותובעים לדין. עכשיו תובעים אותם על השתלטות על מאגר צילומים חופשי לשימוש ודרישת כספים על שימוש במאגר. מקווה שיקבלו את המגיע להם.
      שוב, כתבה מרתקת המשאירה צפייה למאמר הבא!

    3. שלמה – כל הצילומים האלה הם של האימפריאל וור מוזיאום. זכויות היוצרים עליהם, למיטב ידיעתי, חופשיות לגמרי. אין לי מושג מה גטי עושים איתם.

    4. תודה, יגיל.
      תסתכל שוב בתמונה הראשונה שהבאת (במיוחד בשני החבר'ה ליצים מימין).
      לא הגיע הזמן שתכתוב איזו מונוגרפיה על 'כובעים וכומתות מונחים ברישול מכוון: מנפוליאון עד למג"ב'?