חוק ההסדרה – כתב הגנה

למה צריך לחוקק את חוק ההסדרה? האם זה חוקי להפקיע קרקעות בבעלות פרטית? ומה יגידו על כך בהאג? כל התשובות ועוד במאמר שלפניכם

פלונטר משפטי פתיר. מאחז אש קודש ביו"ש (אילוסטרציה). צילום: גרט מילס, פלאש90

בימים אלה, עם חילופי השלטון בארה"ב וכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, שבה ועולה על שולחן הכנסת הצעת 'חוק ההסדרה', או בשמה המלא: 'הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון'.  זהו זמן טוב למדריך מקוצר לבעיות שהחוק נועד לפתור, ולפתרונות שהוא מספק.

בנושא ההסדרה בכלל, ובסוגיית היישוב עמונה שהציפה את הנושא לתודעה הציבורית בפרט, מתקיימים כל המאפיינים הרגילים של ויכוח ציבורי במדינת ישראל. הסתרה של העובדות, שיח משפטני המתנהל בססמאות וללא ביסוס, וחלקים גדולים בציבור שקובעים עמדה נחרצת על בסיס השתייכות פוליטית, משפחתית או קהילתית, תוך הסתמכות על נימוק הפלא: "אבל אפילו X אמר".

מטרת מאמר זה היא להציג בדרך של שאלות ותשובות את הרקע העובדתי והמשפטי ואת עיקרי הטיעונים בעד־ונגד החוק, ולסייע לקוראים לגבש עמדה מושכלת שאולי תהיה שונה במקצת מזו שהביאו מהבית.

מדוע צריך בכלל חוק הסדרה?

יישובים רבים ביהודה ושומרון הוקמו בגלוי, באופן רשמי ובשם המדינה. אולם במהלך השנים, בשל קשיים מדיניים (כמו למשל החשש שנסיגות נוספות במסגרת תהליך אוסלו יגיעו עד גדרות הישובים הוותיקים, או הרצון להימנע מביקורת בינלאומית), הוקמו יישובים רבים כאשר יד אחת של המדינה בונה, ויד שנייה מדביקה צו־הריסה. עין אחת קורצת, ועין שנייה זועמת. הסיבות לנקיטת דרך זו על ידי רשויות המדינה מגוונות, אולם על עצם קיומה אין חולק. די לצטט לעניין זה את הדו"ח שהוגש על ידי עו"ד טליה ששון לראש הממשלה דאז אריאל שרון:

למעשה, תופעת המאחזים הבלתי־מורשים היא המשך מפעל ההתנחלות בשטחים. אך בעוד שבעבר הרחוק יותר זכה מפעל ההתנחלות בחלק מהשנים להכרה ועידוד פורמליים של ממשלות ישראל, הרי שבמחצית שנות התשעים הוא שינה פנים. ממשלות ישראל לא היו עוד מעורבות פורמלית בהקמת המאחזים, ככל הנראה מחמת מצבה הבינלאומי של ישראל ועמדתן השלילית של רוב מדינות העולם נגד מפעל ההתנחלות. לא כך הוא המצב לגבי רשויות ציבוריות וגופים מטעם המדינה, שנטלו חלק מרכזי בהקמתם יחד עם אחרים, בחלקן בהשראת הדרג המדיני, מי בעצימת עין, ומי בעידוד ותמיכה, אך ללא החלטה של הדרג המדיני המוסמך מטעם המדינה.

בשאלה זו אין הבדל בין דו"ח ששון לדו"ח הוועדה בראשות השופט המנוח אדמונד לוי, שגם הוא התייחס לתופעה זו וקבע כי האזרחים שבנו את ביתם ביישובים אלה, שהוקמו תוך התנהלות דואלית של מדינת ישראל, הפכו למעשה ל"עבריינים בעל כרחם", "בקרקע שאת תמורת הזכויות בה מימנו מכיסם, ובאמצעות הלוואות שנטלו מבנקים לאחר שהתקבל אישור מהמדינה לכך".

כיצד בעצם קרה שיישובים ובתים רבים נבנו על "קרקע פרטית", ומדוע מקימי היישובים לא פעלו על פי החוק?

התופעה של יישובים ובתים הבנויים על קרקע פרטית, או שהסדרה תכנונית שלהם היא בעייתית, מקיפה כ־4,000 מבנים והיא נובעת משלל סיבות, שכולן קשורות למצב המסובך השורר ביהודה ושומרון.

כל הקמת יישוב, הן בישראל הקטנה הן בתחומי יהודה ושומרון, דורשת התייחסות לבעלות על הקרקע ולדיני התכנון והבנייה. גם בתחומי מדינת ישראל סוגיות אלו מהוות חסם מרכזי לבנייה ולפיתוח יישובים, אולם בהשוואה ליהודה ושומרון המצב בתוך הקו־הירוק פשוט יחסית. מרבית האדמות רשומות על שם המדינה, ובמקרה שלא – הן ניתנות להפקעה או לרכישה בקלות יחסית. המרשם ובו פרטי הבעלים מתוחזק וניתן לעיון חופשי. הליכי התכנון נשלטים על ידי חוק התכנון והבנייה, וההליכים מוסדרים יחסית.

ביהודה ושומרון מרבית המאפיינים הללו אינם מתקיימים. החוקים בדבר קרקע ורכישת הזכויות בה הן תערובת של חקיקה טורקית, בריטית, ירדנית וצבאית־ישראלית. אזורים רבים כלל אינם מוסדרים, כלומר אין בהם סימון של חלקות וגושים כמו בישראל. גם במקומות שבהן הקרקע עברה תהליך של הסדר, הרי שפעמים רבות המרשם הוא חלקי או חסר, ואין זיהוי ברור של הבעלים.

כדי להוסיף לבלבול ולקושי, המרשם ביהודה ושומרון הוא חסוי ולא ניתן לעיין בו. ומעל כל זה מרחף עונש המוות המופיע בספר החוקים של הרשות הפלסטינית למי שיעז למכור קרקע ליהודי.

גם בתחום התכנון והבנייה, החל משנות התשעים ובשורה של החלטות ממשלה, סורבלו ולמעשה שותקו כל הליכי התכנון, והותנו בהסכמת הדרג המדיני לכל שלב ושלב. הדברים הגיעו לעתים לידי כך שנדרשה הסכמתו של שר הביטחון לכל סגירת מרפסת או הוספת ממ"ד.

על כל אלה נוספה תופעה בעייתית במיוחד, יציר כפיו של המנהל האזרחי, שהחליט לפני כעשר שנים לשרטט מחדש את "הקו הכחול" של כל היישובים ביהודה ושומרון. הקו הכחול קובע את גבול אדמות המדינה שבתוכן מתאפשרת הקמת יישובים ישראליים. שרטוטו מחדש, שנים לאחר שהקרקעות בתחומו הוקצו ליישובים, הביא להוצאת מאות ואלפי בתים, שכונות שונות שכבר נבנו – אל מחוץ לאדמות המדינה. חלק גדול ממבנים אלה נבנו על ידי המדינה בתוך תוכנית בניין עיר (תב"ע) בתוקף וחלק אחר נבנו ללא תב"ע, שכן שנים של הקפאה ו/או האטת תכנון ביהודה ושומרון (מסיבות מדיניות) הביאו לתופעה של בנייה רחבת היקף בתוך תחומי הקו־הכחול אך ללא תב"ע בתוקף.

את המצב הבלתי־סביר הזה נועד חוק ההסדרה לפתור באמצעות הפעלת מנגנונים המקובלים הן בישראל והן בעולם: התליית צווי ההריסה, הפקעת הקרקעות או בעצם זכות השימוש בהן מידי הבעלים, תוך פיצוי ראוי בקרקע או בכסף והקצאתן ליישובים הישראליים תוך מתן היתרי תכנון ובנייה כנדרש.

הצעת החוק הותקפה מחזיתות רבות, אולם כשמפרקים את הטיעונים נגד החוק מגלים שאין בו דבר שלא קיים כבר בחוקים אחרים או במקומות אחרים בעולם.

האם ומדוע מותר להפקיע קרקע במקרים כאלה? ומה עם זכות הקניין?

הפקעת קרקעות לצורך הקמת יישובים ושכונות היא הליך נורמטיבי ושכיח. במהלך שנות קיומה עשתה מדינת ישראל שימוש נרחב בהפקעת קרקעות, של יהודים ושל ערבים, לצורך הקמה והרחבה של יישובים. כך, למשל, בשנות השבעים הופקעו קרקעות בגליל (20 אלף דונם, מתוכם כשליש בבעלות ערבית) לטובת הקמת העיר כרמיאל, וקרקעות נוספות לטובת יישובים בגוש משגב. בין השנים 1991-1968 הופקעו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 23.3 אלף דונם בחלקה המזרחי של ירושלים, חלקן בבעלות יהודית וחלקן בבעלות ערבית, לצורך הקמת שכונות הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, נווה יעקב, ארמון הנציב, גילה ועוד. למותר לציין שהפקעות אלה עברו פעם אחר פעם את מבחן בג"ץ, אשר קבע כי הקמת יישובים ושכונות הנה צורך ציבורי המצדיק את הפגיעה בזכות הקניין של הפרט.

אותו דין אמור היה לחול גם ביהודה ושומרון, שכן מבחינה משפטית חוק ההפקעות הירדני החל ביו"ש מתיר להפקיע אדמות לכל צורך ציבורי שהממשלה תגדיר. פקודת ההפקעות הישראלית, הדומה לו מבחינות רבות (שתיהן תולדות של פקודת ההפקעות המנדטוריות), קובעת במפורש כי אחת המטרות שייחשבו צורך ציבורי היא "הקמה, הרחבה או פיתוח של יישוב".

"עבריינים בעל כרחם"; השופט המנוח אדמונד לוי מגיש את הדו"ח לראש הממשלה נתניהו. צילום: פלאש 90

האם הפקעת הקרקע המוצעת בחוק היא חוקתית ומידתית?

מתנגדי החוק טוענים שהוא פוגע בזכויות הקניין של הבעלים, וכי הפגיעה הזו מנוגדת לחוקי היסוד של מדינת ישראל, ובראשם חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' וזכות הקניין המנויה בו. למעשה נטען שהפקעת קרקע לצורך הקמת יישוב מהווה פגיעה בזכות הקניין באופן לא־מידתי, ושאינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אמירות שכאלה מתעלמות מכמה וכמה חוקים והסדרים שקיימים בדין הישראלי ומהפקעות שבוצעו בעבר, הן בתחומי ישראל הקטנה הן ביהודה ושומרון (כמו למשל אלפי דונמים שהופקעו במעלה אדומים).

מתנגדי החוק מתמודדים עם ההפקעות שבוצעו בעבר בשתי טענות נגדיות:

1. הפקעה לצורך ציבורי איננה כמו הפקעה לצורך אדם אחר.

2. הפקעה מראש איננה כמו הפקעה בדיעבד, לאחר שיישוב נבנה בניגוד לחוק.

טענות הנגד האלה מתעלמות מסעיף מפורש בחוק הישראלי (ס' 23 לחוק המקרקעין), הקובע שאפילו במקרה שבו אדם פרטי בנה בתום לב על קרקע ששייכת לאדם אחר, אם ההשקעה שלו עולה על ערך הקרקע, הוא יכול לכפות על בעל הקרקע למכור לו אותה, ולמעשה לבצע הפקעה מאדם פרטי אחד לאדם פרטי שני.

אגב, עיקרון זה קיים בחוקים מקבילים ברחבי העולם, המתירים הפקעת קרקע לצרכי ציבור והעברת קרקע מאדם אחד לאחר, במקרים של תום לב ו/או השבחת הקרקע על ידי ה"פולש".

במקרה של חוק ההסדרה הדברים ברורים הרבה יותר, משום שהסדרת ההתיישבות יכולה להיחשב בקלות לצורך ציבורי שבשבילו ניתן להפקיע קרקעות, בייחוד כאשר:

  • מדובר ביישובים ושכונות שהוקמו בשותפות ועידוד המדינה, כלומר המדינה ראתה בהם צורך ציבורי.
  • השתתפות ועידוד המדינה יצרו הסתמכות של המתיישבים.
  • מדובר בהשקעות כלכליות – פרטיות וציבוריות – בהיקף עצום.
  • גם אם הבעלים רוצים למכור הם אינם יכולים לעשות זאת, כי לפי חוקי הרשות הפלסטינית דינם יהיה מוות (כשל שוק).
  • אם הקרקע לא תוסדר והבנייה הישראלית תיהרס, לא תופק ממנה כל הנאה לבעלים.
  • ישנו אינטרס ציבורי ומדיני למנוע הרס של יישובים ושכונות.

הכי חשוב: כשמדברים על פגיעה בקניין של בעלי הקרקע, לא ניתן לדון בשאלה באופן תיאורטי ומופשט, וצריך לבדוק את מצב זכות הקניין שלהם לפני החוק ואחרי החוק.

כך, בעלי קרקע פרטית שעליה הוקם יישוב, במצב שבו חוק ההסדרה לא עובר:

  • נשארים עם קרקע שוממה שבדרך כלל אינם יכולים לגשת אליה ולעבדה או לבנות עליה מסיבות ביטחוניות.
  • אינם יכולים למכור אותה ליהודים כדי שיעשו בה שימוש, שכן הם חושפים עצמם למוות בעינויים על פי חוקי הרשות הפלסטינית.
  • אינם מקבלים קרקע חלופית או דמי שימוש בגין הקרקע.

לעומת זאת, אם חוק ההסדרה עובר, בעלי הקרקע:

  • מקבלים פיצויים מוגדלים או קרקע חלופית.
  • נרכשת על ידי המדינה זכות השימוש בלבד ולא זכות הבעלות, כך שאם הבעלים יבחרו בעתיד למכור את הקרקע, הם יוכלו לעשות זאת.
  • אינם נחשפים לסכנת מוות בגין העברת הקרקע ליהודים.

בנוסף, כאשר טוענים בדבר פגיעה בקניין, צריך לאזן בין זכות הקניין של בעל הקרקע ובין זכות הקניין של מי שהשקיע בבנייה כספים בתום לב או על סמך התנהלותה של המדינה. פתרון המספק הגנה מקסימלית על זכות קניין של אחד הצדדים ומתעלם לחלוטין מזכות הקניין של אחרים, איננו פתרון מידתי שעולה בקנה אחד עם חוקי היסוד.

האם החוק מפלה בין יהודים לערבים, כשהוא מאפשר הפקעה רק לטובת התיישבות יהודית?

החוק נועד להסדיר התיישבות שנעשתה בעידוד והסכמת המדינה. אכן, המדינה הקימה ביו"ש התיישבות ישראלית, וחוק זה הוא המשך יישום מדיניות זו. אגב, מדינת ישראל אפשרה לרשות הפלסטינית להקים התיישבות ערבית, דוגמת רוואבי. החוק איננו מייצר אפליה אלא פותר אפליה. כיום מתבצעות הפקעות לטובת התיישבות ערבית, ואין זה עניין חריג. כאשר נדרשת רכישת קרקע על ידי ערבים לצורכי בנייה והתיישבות אין איומי רצח על המוכרים, ולכן ניתן להותיר את העניין לשוק החופשי.

בכל מקרה, העיקרון המופיע בחוק, של בנייה בתום לב ובהסכמת המדינה, חל ויחול גם על בנייה של ערבים.

האם הדין הבינלאומי איננו אוסר על הכובש להפקיע את רכוש האוכלוסייה הנכבשת?

ראשית, מדינת ישראל מעולם לא הסכימה להגדיר את יהודה ושומרון כשטח כבוש, אלא כשטח השנוי במחלוקת.

נכון, הממשלה הודיעה לבית המשפט העליון כבר לאחר מלחמת ששת הימים כי היא פועלת בשטח כאילו חלות לגביו אמנות האג, וכי היא מוכנה להחיל על עצמה באופן וולונטרי את ההוראות ההומניטריות שבאמנת ז'נבה הרביעית ביחס לתושבי השטח. אבל גם לפי כללים אלה, הדין הבינלאומי מתיר הפקעת קרקעות לטובת האוכלוסייה המקומית.

חשוב להבחין בין המונח 'אוכלוסייה מקומית' למונח 'אוכלוסייה מוגנת'. 'אוכלוסיה מוגנת' הוא מונח ששייך לאמנת ז'נבה הרביעית שאיננה עוסקת בהגנה על קניין, ואכן אזרחי הכוח השולט אינם יכולים להיחשב 'אוכלוסיה מוגנת'. אולם תקנות האג, שעוסקות בין היתר בהגנה על הקניין הפרטי בשטח כבוש, אינן מכירות את המונח הזה. כאמור, הדעה הרווחת במדריכים הצבאיים ובספרות המשפטית המתייחסים להוראות תקנות האג בעניין, וכן בפסיקת בג"ץ, היא שהפקעות צריכות להיות לטובת האוכלוסייה המקומית.

כיום, חמישים שנה אחרי שההתיישבות היהודית ביו"ש חודשה (לאחר הפסקה של 19 שנה), ודור שלישי ורביעי של ילדי המקום גדל בה, טענה כי המתיישבים הישראלים אינם 'אוכלוסייה מקומית' איננה מתקבלת על הדעת, מעבר להיותה מקוממת ובעלת ניחוח גזעני. לפיכך ברור שניתן עקרונית להפקיע קרקעות לטובת צורכי הציבור של ההתיישבות הישראלית המקומית, כפי שניתן להפקיע קרקעות לצורכי ציבור לטובת התושבים הפלסטיניים.

התמודדות מדינית בעיקר, לא משפטית; בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. צילום: Hypergio CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons

מנין לכנסת סמכות לחוקק ביהודה ושומרון, במקום המפקד הצבאי?

משמעות הטענה הזו היא שכאשר מפקד כוחות צה"ל פועל ביהודה ושומרון, הוא איננו כפוף לחוקי מדינת ישראל הדמוקרטית שבה הריבון הוא הכנסת. אלא שמפקד כוחות צה"ל ביו"ש כפוף לשר הביטחון, הפועל לפי החלטות הממשלה. הממשלה פועלת מכוחה של הכנסת ולפי החוקים שהיא קובעת. כך שכפיפותו של המפקד הצבאי, אורגן של רשויות הממשלה, היא קודם כול לחוק הישראלי הנקבע בכנסת.

בנוסף, אם חוקי הכנסת אינם מחייבים את רשויות הצבא ביהודה ושומרון, מדוע דווקא חוק יסוד 'השפיטה', המעניק סמכות לבג"ץ, מחייב אותן? בדין הבינלאומי, כמו גם בדין המקומי ביהודה ושומרון, אין הוראות המעניקות סמכות לבג"ץ. כך שאם חוק הכנסת אינו מחייב את המפקד הצבאי, גם צווי בית המשפט העליון אינם אמורים לחייב אותו.

אם מניחים שהכנסת איננה יכולה לחוקק בשטח כבוש בגלל המשפט הבינלאומי, הרי שגם חוקי הכנסת בירושלים או בגולן, שהם שטח כבוש על פי אותה הגדרה, הם חסרי תוקף. המפקד הצבאי כפוף לחוקי הכנסת בדיוק כמו שרשויות ישראליות פועלות ברמת הגולן ובמזרח ירושלים לאור הוראות הכנסת.

כיצד יכולה הכנסת לחוקק ביהודה ושומרון בלי לספח את השטח?

זו יכולה להיות טענה ציבורית או פוליטית, אבל איננה טענה משפטית. אין חובה לספח את השטח כדי לחוקק חוק שיחול בו, גם לא כאשר מדובר בחקיקה שעוסקת בקרקעות. באופן אבסורדי, דווקא חוק ההתנתקות הוא הדוגמה לכך, שכן סעיף 28 בו קובע הפקעה של כל הזכויות בקרקע שבשטחי רצועת עזה וצפון השומרון. החוק נחקק על ידי הכנסת, והוחל באופן ישיר. כמובן, השטח המדובר לא סופח לישראל.

קיימים תקדימים רבים בעולם לחקיקה של מדינה כובשת בארצות שכבשה. גם אצלנו זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה הכנסת מחוקקת חוקים החלים ביהודה ושומרון. גם לפי פסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 123/83), לכנסת סמכות לחוקק חוקים שיחולו גם מחוץ לגבולות ישראל הריבונית, ובלבד שלא תהיה בכך פגיעה בריבונות אחרת, ושהחקיקה תהיה אפקטיבית. שני הכללים הללו מתקיימים בענייננו. כמובן, אם יוצאים מתוך נקודת ההנחה של כל ממשלות ישראל לדורותיהן, שלפיה ישראל איננה כובשת והשטחים שנויים במחלוקת, הבעיה הזו הופכת להיות שולית הרבה יותר.

מנין לישראל הסמכות, ככובשת, לשנות את המצב החוקי בשטח הנכבש?

חוק ההסדרה איננו משנה את המצב החוקי בשטח. קודם כל, הוא איננו קובע כיצד יוקמו יישובים בעתיד, אלא מרפא את הבעיות הקיימות כיום בשטח.

אבל מעבר לכך, גם אילו היה החוק צופה פני עתיד, הוא לא היה נוגד את החובה להשאיר את המצב החוקי הקיים. כפי שהסברנו קודם, החוק מממש סמכות של הפקעה שנתונה כבר למדינת ישראל מכוח החוק הירדני המקומי. הצורך בחקיקת החוק הוא בשל ההיסוס לעשות שימוש בסמכויות שהחוק המקומי מקנה ממילא, ובגלל פרשנות מחמירה ומצמצמת של מרווח הפעולה שיש לישראל. החוק משקף למעשה את התפיסה שגם ההתיישבות הישראלית היא 'אוכלוסייה מקומית', ושהצורך להסדיר אותה הוא צורך ציבורי.

האם החוק איננו נוגד את האיסור על העברת אוכלוסייה של הכובש לשטח הכבוש?

הטענה הזו מושמעת נגד כל מפעל ההתיישבות הישראלית ביו"ש ובירושלים. ישראל דוחה אותה באופן שיטתי, גם בשל עמדתה העקבית שלא מדובר בשטח כבוש ואמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה, ובוודאי שלא הסעיף הזה (49(6)).

אולם, הטענה כאילו בהתנחלויות יש סתירה לאמנת ז'נבה היא עיוות וצביעות יוצאי דופן. הסעיף הזה נועד למנוע העברות אוכלוסייה כפויות, מהסוג שהעולם חזה במלחמת העולם השנייה לצורכי עבודות כפייה, ריכוז והשמדה, או "היפטרות" מאוכלוסייה בלתי רצויה. אין כל הצדקה להעלות את הטענה הזו כלפי אוכלוסייה החוזרת לשטח שממנו גורשה, כפי שקרה להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון במלחמת השחרור. מדובר בציניות לשמה.

ולבסוף, המציאות מוכיחה כי הקהילה הבינלאומית איננה מחילה את הסעיף הזה כלפי מוקדי כיבוש אחרים בעולם שבהם נעשתה פעילות התיישבות מטעם המדינה המחזיקה, ובוודאי שלא כלפי הדור השני והשלישי של המתיישבים. רוב אוכלוסיית ההתיישבות ביו"ש היום מורכבת מדור שני ושלישי.

האם חוק ההסדרה יוביל אותנו להאג?

חשוב לזכור שההשלכות בזירה הבינלאומית הן עניין פוליטי ודיפלומטי, ומעט מאוד מהן תלוי בהיבט המשפטי.

אם התובעת בבית הדין בהאג תרצה לחקור את עניין ההתנחלויות, לא יחסרו לה לפי שיטתה סיבות והצדקות לעשות כן. יש לזכור שמבחינת ההשקפה המשפטית הרווחת בקהילה הבינלאומית, גם אישור לסגירת מרפסת בשכונת ארמון־הנציב הוא סיבה להאשים את ישראל בהפרת דיני הכיבוש.

יכולתה של ישראל להתגונן בזירה הבינלאומית מבחינה משפטית היא מוצקה, בייחוד אם ישראל תתחיל להשמיע טענות יסודיות בדבר זכויותיה המשפטיות ולא תיכנע לכללי משחק שפועלים לרעתה. יכולתה של ישראל להתגונן בזירה הדיפלומטית היא עניין מדיני, לא משפטי. כדאי לזכור כי הקהילה הבינלאומית נוהגת להתייחס לכל הכרזה על אדמות מדינה או אישור תכנית בהתנחלויות – ואפילו בירושלים – כ'סיפוח' במקרה הטוב, ו'גזל קרקעות פלסטיניות פרטיות' במקרה המצוי.

עוד בעניין בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כמה נקודות עובדתיות שנשכחו בלהט הוויכוח:

  • ישראל איננה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
  • כמו ישראל, גם מדינות רבות אחרות אינן חברות בו, ובראשן ארצות־הברית.
  • בתקופה האחרונה פרשו מבית הדין מספר לא מבוטל של מדינות בשל טענות על הטיה ואי־שוויון מצדו.
  • בית הדין מוסמך לעסוק בהפרות חמורות של דיני המלחמה. הטענה כי הפקעה תמורת פיצוי היא בגדר הפרה חמורה, היא טענה קלושה.
  • תביעות בגין פשעי מלחמה דורשות התקיימות של סכסוך בינלאומי מזוין, שלא קיים בענייננו.
  • ארצות־הברית חוקקה בשנת 2002 חוק שזכה לשם הפופולרי "חוק הפלישה להאג", ובו נאסר על שיתוף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי. בחוק נקבע כי הנשיא רשאי להשתמש בכל אמצעי הנדרש כדי לשחרר אזרחי ארצות־הברית או בני־ברית שלה שיוסגרו לבית הדין הפלילי הבינלאומי, וכן להפסיק סיוע מכל סוג שהוא למדינה שתשתף פעולה או תסגיר לבית הדין הבינלאומי אזרחים של ארצות־הברית או של בני־בריתה.

כל הפרטים האלה אינם אומרים שבית הדין הפלילי הבינלאומי לא ינקוט צעדים נגד בכירים ישראלים. אדרבה, הוא צפוי לפתוח בחקירה בעניין ההתנחלויות ממילא. אבל הם בהחלט מסבירים מדוע החלטה כזו תהיה צעד פוליטי שתלוי בגורמים רבים, אך לא בשאלות משפטיות שמתעוררות באותה מידה בכל סגירת מרפסת בגילה.

בשורה התחתונה:

הטענות נגד חוק ההסדרה מתעלמות מכך שהסדרים דומים לו קיימים בישראל ובכל מדינה מתוקנת. העובדה שמעמדם של שטחי יהודה ושומרון טרם הוכרע איננה אמורה להשפיע על שאלות מתחומי הקניין או המשפט החוקתי. שאלות של משפט בינלאומי הן חשובות, אולם הם שאלות פוליטיות בעיקרן, ולא משפטיות.

אנו אמורים לדרוש מנבחרינו הכרעות פוליטיות, כאשר בשאלות המשפטיות והטכניות יעסקו המשפטנים, בעלי התפקידים במשרד היועץ המשפטי לממשלה ובייעוץ המשפטי למשרדים. ערבוב לא בריא בין משפט, פוליטיקה, דעה אישית או דעה קדומה, פוגע ביכולת לנהל שיח רגוע ומהותי על החוק.

________

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. אפשר ממש היום להעלות שוב את דו"ח ההתישבות של השופפט אדמונגד לוי ז"ל ולהצביע בממשלה על כך שהדו"ח מתקבל ועל פיו מדינת ישראל תפעל.

  2. הבעיה של עמונה שיקפה בפנינו את הקרקע הנשמטת מתחת לרגלינו. עצם העובדה שהחוק שלנו מתבסס על טאבו ירדני זה פגם חמור בבסיס החוק. מדובר במלך ירדן שכבש באופן לא חוקי את שטחי יהודה ושומרון, סילק מהשטחים האלה את כל היהודים, וחילק קרקעות לא שלו במתנה. סליחה, אבל את הדבר הזה צריך לזרוק כאן ועכשיו לפח.
    צריך לקבוע דבר פשוט בחוק. כל קרקע בשטח פתוח היא קרקע מדינה באופן דיפולטי עד שיוכח אחרת. קרקע פרטית היא אך ורק קרקע שנקנתה בכסף על ידי אדם פרטי, והוא יכול להציג ראיות של חוזה רכישה אותנטי. לא יכול להיות תיוג של קרקע פרטית אם הקרקע לא נקנתה. אחרת מה ההבדל בין הפולש אחמד לפולש מוחמד? מי אמר שהקרקע היא של אחמד, ולא של מוחמד. קניין, בעלות, זה רק על ידי קנייה בכסף.
    שם הכשל, שם השקר שאין לו רגליים. לא יכול להיות שמערכת החוק שלנו מבוססת על השקר הזה. לכן חוק ההסדרה חייב לבוא רק אחרי שנזרוק לפח את הטאבו הירדני. וכמובן, הקו הכחול שמבוסס עליו. המנהל האזרחי חייב להיסגר. אפשר לקרוא לו המנהל הפלשתיני.

  3. סתם לוליינות משפטית בשקל. אי אפשר ללכת בלי סיפוח ולהרגיש בלי. זה נוחמאוד להחזיק "שטח שנוי במחלוקת" במשך 50 שנים מבלי לספח או להודות שהוא כבוש ולפעול בהתאם.

    1. התשובה שלך מגוחכת. לא טרחת לקרוא את הנכתב או קראת ברפרוף תוך כדי מלמולי ״בגץ הוא הריבון״ ״בגץ הוא הריבון״.
      למרות זאת אטרח להבהיר לך. השטח לא כבוש כי הוא לא נכבש מעולם משום מדינה שהבעלית שלה עליו הוכרה. זאת מעבר לקשר ההיסטורי הבלתי מוטל בספק בין העם היהודי לשטח הזה על כל המשתמע מכך. הכובש כאן מבחינה היסטורית הוא דווקא העם הערבי שפלש למזרח התיכון.
      נספח כשיתחשק לנו בקצב שיתחשק לנו וכשנרוויח מכך את המקסימום. אין בזה שום בעיה חוקית או מוסרית. יותר מזה, בכל מקום אחר בעולם האוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון הייתה נטבחת או מגורשת שנים רבות קודם לכן כך שלא הייתה שום בעיה לספח את השטח. הסיבה היחידה שזה לא קרה כאן היא מוסריות של העם היהודי ונכונות לשלוס. הפתרון הוא סבלנות והדרגה ובטח מתוך עמדה בטוחה שמודעת לצדק המוסרי והחוקי שלנו.

  4. ההבדל בין אריאל לכרמיאל הוא החלת החוק הישראלי. אם החוק הישראלי לא מוחל ביהודה ושומרון, אין בסיס חוקי לביסוס פעילות במסגרת חוקית. על כנסת ישראל להחיל את החוק הישראלי, לפחות על גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון כדי לתת נופח חוקי לכל פעולת משילות (כמו גביית ארנונה ודוחות חניה או קיום מכרזים).

    1. למה חייבת להיות החלה גורפת של החוק הישראלי כדי לחוקק ולהחיל את חוק ההסדרה? מה הקשר?

  5. כשמגדירים את יו"ש כשטח כבוש, ממי הוא נכבש? א. כבושה של ירדן ביו"ש לא הוכרה ע"י הקהילה הבינלאומית . ה. ירגן ויתרה על שטחי יו"ש ב-1988 ג. נניח שישראל רוצה להפטר מהשטח הכבוש למי עליה להחזיר אותו? (מעניין מדוע חוסיין ועכשו עבדאללה לא דורשים כביכול את השטח ומקימים שם מדינה פלשתינית האם יכול להיות שהם מפחדים ממדינה כזאת?)

  6. שטויות במיץ, עלק רכישת קרקע בישראל לא מסובך ? סיוט שאורך שנים. תנסה לקנות דירה בתל אביב ואז תפתח את הפה שלך! ככ בסיסי. אבל ביהודה ושומרון חוק שונה….. בחוק ההסדרה הקרקע מועברת "תוך 60 יום" לפי דעתו של "יור הועדה" שהוא כמובן "נציג האזור" (יהודה ושמרון). לא צריך עורך דין אין בירוקרטיה אין סחבת אין ועדת בניה אין טאבו אין מקרקעי ישראל אין היטל בניה או מס רכישה … נאדה !!
    ;
    פשוט לא להאמין. בזמן שכולנו עוברים מסכת ייסורים אפילו על השכרת דירה (לרובנו אין יכולת לרכוש אותה) הם מקבלים מסלול מהיר. מדהים.

    1. או, יש לי בדיחה ממש בשבילך:
      שלוימה נפגש במלאך. אומר לו המלאך: אעניק לך כל משאלה, אך דע- מה שתבקש, אתן פי שתיים ליענקל.
      חשב שלוימה וחשב. חשב וחשב. אם כן, ענה למלאך, ברצוני שתוציא לי עין אחת!

  7. טוב ויפה, אבל זה אולי מסביר למה המדינה יכולה לתכנן ולהפקיע בהתאם ואחר כך להוציא למכרז ליזמים שיבנו.
    לא מסביר הכשרה בדיעבד של לקיחה על ידי פרטיים שעלו על קרקע ומתן של הקרקע במתנה.

  8. כתבה ממצה, מעולה, ששופכת אור על סוגיה חשובה ביותר בנוגע להתישבות כולה בשומרון וברחבי הארץ (שם פונו יישובים ערבים ויושבו ביהודים (חלסה, אסקלון, רמת גן ועוד), לעומת יו"ש שם לא פונה אף כפר כדי לבנות התישבות חדשה. ובנוסף הכתבה מספקת הבנה כדי שאנשים שמביעים דעה נחרצת מבלי שהם מבינים דבר בעניין יוכלו קצת להשכיל.