שלושה ימים לבחירות: ההולנדים אומרים לא להשפעה המוסלמית

גם מול המהומות והאיומים, ממשלת הולנד מסרבת לאפשר לשרים טורקים לנאום במדינה לקראת המשאל בארצם, ובכך מאמצת את רעיונותיו של "טראמפ ההולנדי", מועמד הימין חירט וילדרס

מפגינים טורקים ברוטרדם. צילום מסך

בבוקר יום רביעי האחרון עצרה לימוזינה משוריינת בסמוך לשגרירות הטורקית בהאג, בירת הולנד. מהמכונית יצא מנהיג 'מפלגת החירות', חירט וילדרס. יחד עם אחד מעוזריו התייצב וילדרס מול מבנה הנציגות הדיפלומטית והניף כרזה שעליה נכתב בטורקית ובהולנדית: ״שִמרו מרחק, זו ארצנו״. לנציגי כלי התקשורת המקומיים, שקיבלו מראש התרעה על הפגנת הכמעט־יחיד הזו, הסביר וילדרס שפוליטיקאים טורקים אינם צריכים לנהל על אדמתה של הולנד מאבקים פוליטיים פנים־טורקיים. בדבריו התייחס וילדרס לכוונת שר החוץ הטורקי לשאת נאום בפני מהגרים טורקים בעיר רוטרדם, בנושא משאל העם שייערך בחודש הבא בנוגע לשינוי שיטת הממשל בטורקיה. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, המעוניין לכונן בארצו משטר נשיאותי שיחזק את אחיזתו במדינה, העניק לפני כמה שנים למהגרים טורקים החיים מחוץ לארצם את הזכות להצביע בבחירות ובמשאלי עם.

וילדרס תקף את ארדואן וגינה אותו כדיקטטור ואסלאמיסט, ודרש למנוע את קיומו של הכינוס הפוליטי הטורקי שהיה אמור להיערך ברוטרדם בסוף השבוע. בחושיו הפוליטיים החדים זיהה וילדרס הזדמנות פז פוליטית, שתאפשר לו לייצר כותרות שבוע ימים בלבד לפני הבחירות הכלליות בארצו שלו. ההפגנה של וילדרס לפני השגרירות הטורקית נמשכה דקות ספורות בלבד; הוא יצר אירוע בזק תקשורתי, דאג לכך שהמהלך הפרובוקטיבי יקבל תשומת לב מרבית, והמשיך בדרכו לכנסי בחירות משלו. וילדרס לא היה יכול לייחל להזדמנות טובה יותר כדי להניע מחדש את מערכת הבחירות המקרטעת שלו, שבוע לפני הבחירות לפרלמנט ההולנדי. נדמה היה שהוא שוב מצליח להכתיב את סדר היום הציבורי, ושהוא מוליך את הממסד הפוליטי לנקוט עמדה ומעשים.

הופעתו המתוכננת של שר החוץ הטורקי ברוטרדם יצרה בסוף השבוע עימות מדיני בין הולנד לטורקיה. ראש עיריית רוטרדם, אחמד אבו־טאלב, הולנדי ממוצא מרוקני, העריך שהופעת השר הטורקי טומנת בחובה סיכון ביטחוני. הרשויות ברוטרדם, עיר בעלת אוכלוסיית מהגרים מוסלמית גדולה, חששו מהתלקחות עימותים אלימים בין תומכי משטר ארדואן למתנגדיו, בעיקר בני העדה הכורדית. רוטרדם הצטרפה אמנם לשורה של ערים נוספות בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, שהחליטו למנוע מנציגי הממשל הטורקי לקיים בתחומן כינוסים פוליטיים על משאל העם הטורקי, אך החלטת עיריית רוטרדם הייתה קשורה ישירות למערכת הבחירות המתנהלת בימים אלו בהולנד ועומדת בפני סיומה. הממסד הפוליטי ההולנדי לא רצה להעניק מתנת חינם למפלגתו של וילדרס, שידעה לנצל היטב לצרכיה את הופעתו המתוכננת של שר החוץ הטורקי ימים ספורים לפני פתיחת הקלפיות בהולנד. את המסר ״שִמרו מרחק״, שהופיע על הכרזה שהניף וילדרס מול השגרירות הטורקית, ניתן היה לפרש גם אחרת, ברוח רצונם של וילדרס ותומכיו להרחיק את האסלאם ואת האסלאמיסטים מעל אדמת הולנד.

הממשלה הטורקית סירבה לקבל את החלטת רשויות רוטרדם, ושר החוץ הטורקי יצא בטיסה להולנד כדי לשאת את נאומו. הולנד סירבה לאפשר למטוס לנחות בשטחה. הממשלה באנקרה איימה בהטלת סנקציות על הולנד, ושיגרה במכונית את שרת המשפחה והרווחה, ששהתה בגרמניה, כדי לשאת נאום בקונסוליה הטורקית ברוטרדם במקום שר החוץ שכניסתו נמנעה. ההולנדים סירבו לאפשר לשרה להתקרב לנציגות הדיפלומטית, והחזירו אותה לגבול גרמניה. בתגובה יצא הנשיא ארדואן בהתקפה מילולית חסרת תקדים על ממשלת הולנד, וכינה את חבריה ״שרידי נאצים ופשיסטים״. הממשלה הטורקית הטילה מצור על שגרירות הולנד באנקרה ועל הקונסוליה ההולנדית באיסטנבול, לכאורה מסיבות ביטחוניות.

אמש (מוצאי שבת) פרצו עימותים אלימים בין טורקים־הולנדים תומכי ארדואן לכוחות משטרה מקומיים סביב הקונסוליה הטורקית ברוטרדם. חירט וילדרס היה יכול לחכך את ידיו בסיפוק רב ולצייץ בטוויטר שהלחץ מצדו הוא שהביא את ממשלת הולנד למנוע את הופעתם של השרים הטורקיים. ״אם זה היה תלוי בי, הייתי מכריז על כל הממשלה הטורקית כלא רצויה בהולנד עד קיום המשאל בטורקיה באפריל״, הוסיף בראיון לעיתון הולנדי. האם תגובתה הנוקשה של ממשלת הימין ההולנדית והמשבר הדיפלומטי החריף עם טורקיה יחזקו את סיכוייו של וילדרס לזכות בבחירות הכלליות, או דווקא יגבירו את סיכויי יריביו לדחוק אותו מניצחון כזה?

מופע של איש אחד

חירט וילדרס הוא מה שמכונה One man show – מופע של איש אחד. זה מקור כוחו הרב, וזו גם חולשתו העיקרית. מהיום שבו החליט, לפני כ־13 שנים, לעזוב את שורות המפלגה השמרנית־ליברלית – 'מפלגת העם לחופש ולדמוקרטיה' (VVD), ולצאת לדרך עצמאית בראשות מפלגה משלו שאותה הקים ב־2006, הוא הפך לגורם משמעותי ומשפיע בפוליטיקה ההולנדית. עם זאת, הוא לא הצליח לייצר מנגנון מפלגתי שיאפשר לו בבוא העת להקים ממשלה ולנהל מדינה. עד היום חירט וילדרס הוא החבר היחיד במפלגתו, מסיבות עקרוניות. וילדרס רוצה להנהיג את המפלגה כראות עיניו, ולא להיכנע לאילוצים ולפשרות.

להתעקשות הזו יש מחיר – פוליטי, וגם כלכלי: החוק ההולנדי מאפשר מימון ציבורי רק למפלגות שיש להן יותר מ־1,000 חברים רשומים. וילדרס מממן את פעילויותיו הפוליטיות בעזרת תרומות של תומכים הולנדים, וכפי שחשף לאחרונה ה'ניו יורק טיימס' גם רוסים ואמריקנים – כאלה שהיו רוצים לראות בהחלשתו של האיחוד האירופי. ה'נקזיט' – עזיבה של הולנד את האיחוד האירופי, הוא אחד מנושאי הדגל של וילדרס במערכת הבחירות שתסתיים ביום רביעי הקרוב.

ה'ברקזיט' הפיח רוח חדשה במפרשי מדיניותה האנטי־אירופית של מפלגת החירות. בהמשך, גם ניצחונו של דונאלד טראמפ בארה״ב חיזק את מעמדם של מתנגדי האיחוד והממסד הפוליטי בהולנד. הבלתי־תקין פוליטית הפך למותר ולאפשרי, בבחינת אם תרצו להוכיח שניתן לנצח את השיטה ואת המערכת – אין זו אגדה. עד לאחרונה, מפלגת החירות של וילדרס הובילה בסקרי דעת הקהל – לראשונה בתולדותיה. נראה היה כי אין דבר שעלול למנוע מווילדרס ומפלגתו לנצח בבחירות, גם אם ברור היה שמדובר יהיה בניצחון טקטי בלבד, שכן יתר המפלגות הממסדיות והאחרות אינן מתכוונות לאפשר לווילדרס להקים קואליציה שתפקיד בידיו את הנהגת המדינה.

בימים האחרונים הסקרים מראים על ירידה בכוחו של וילדרס ועל מרוץ צמוד למדי בין מפלגת החופש ל'מפלגת העם לחופש ולדמוקרטיה' השמרנית־ליברלית בהנהגתו של ראש הממשלה הנוכחי, מארק רוטה. חלק מהסקרים אף מעניקים יתרון למפלגת השלטון הנוכחית. האם הסקרים, שכשלו בחיזוי ניצחונם של בנימין נתניהו בישראל, של תומכי ה'ברקזיט' ושל דונלד טראמפ בארה"ב מנותקים שוב מהמציאות, או שמא גל האנטי־ממסדיות האירופי אכן נעצר, לפחות לעת עתה? הבוחרים ההולנדים הצטיירו בשנים האחרונות כחסרי נאמנות למפלגות כלשהן. רבים מהם מחליטים רק ברגע האחרון למי להצביע, ואם בכלל להצביע, ורבים עוברים ממפלגה אחת לאחרת. מפלגתו של וילדרס נהנתה בדרך כלל מתמיכה רבה יותר בסקרים מאשר בקלפיות.

גם מצרפת, שבה ייערכו בחודש הבא ובתחילת מאי הבחירות לנשיאות ואחריהן הבחירות לאסיפה הלאומית, מגיעים סימנים המצביעים על עצירת הסחף האנטי־אירופי. לצד היחלשות מסוימת של התמיכה במועמדותה לנשיאות של מנהיגת 'החזית הלאומית', מרין לה־פן, נראה כי התחזקותו של יריבה העיקרי, מועמד המרכז־שמאל העצמאי והפרו־אירופי עמנואל מקרון, מבוססת על כך שרוב מוצק למדי של האוכלוסייה הצרפתית איננו מעוניין ב'פרקזיט' – יציאה של צרפת מהאיחוד האירופי, וממשיך לראות את עתידה של ארצו בשורות האיחוד. זאת, אף שיציאת בריטניה מהאיחוד משנה את מאזן הכוחות הפנימי לטובת גרמניה ולרעת צרפת. מצבה הכלכלי הרעוע של צרפת, לעומת חוסנה הכלכלי של גרמניה, רק עלול להגביר את תלותה העתידית של פריז בברלין.

היסטוריה של עצמאות לאומית

משבר האיחוד האירופי לא החל עם הגעתם המסיבית ליבשת של פליטים ומהגרים לא חוקיים מהמזרח התיכון, מאפריקה ומאסיה. ראשיתו גם לא נעוצה במשבר הפיננסי ובקריסתה הכלכלית של יוון. ב־2005, זמן קצר לאחר הרחבתו של האיחוד למרכז ולמזרח אירופה וצירופן של עשר ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ביקשו מנהיגי האיחוד ליצור את ״ארצות הברית של אירופה״ באמצעות אימוץ חוקה כלל־אירופית וחיזוק מוסדות האיחוד על חשבון המוסדות הלאומיים.

למרות האופטימיות הרבה שנוצרה בעקבות הגדלת האיחוד וחיזוק מעמדו ככוח כלכלי עולמי, במדינות מערב אירופה המפותחות, שאוכלוסיותיהן חששו מפני עלויות צירופן של כלכלות המזרח החלשות, התעוררה אווירה אירו־סקפטית. היו ממשלות שחששו להביא את אישור החוקה האירופית להצבעת עמיהן, והעדיפו הליכי אשרור בפרלמנטים. שתי מדינות, שסמכו על שיקול הדעת של אזרחיהן, קברו את החוקה: צרפת והולנד. בשתיהן הצביעו רוב האזרחים נגד החוקה: 55% מהצרפתים התנגדו לה, ו־61% מההולנדים.

כך שלצרפת ולהולנד יש היסטוריה של בלימת תהליכים באיחוד, הנובעת מהתגברות האינסטינקט הלאומי על חישובים אחרים. צמרת האיחוד האירופי, בסיועה הפעיל ביותר של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, הצליחה למצוא פתרון שעקף חלקית את אמירת ה״לאו״ של הצרפתים וההולנדים. האיחוד אימץ את 'אמנת ליסבון', שהניחה את היסוד לחיזוק מוסדות האיחוד ולשבירת חובת קבלת ההחלטות בקונצנזוס של כל מדינות האיחוד. מדוע, אם כן, כשניתנת כעת לאזרחי שתי מדינות אלו ההזדמנות לעמוד על שלהם ולבחור בממשלות שיוציאו את ארצותיהם ממסגרת האיחוד, נראה שהם מפנים את גבם לאופציה זו?

אם אכן יתממשו התחזיות של עצירת הסחף הימני־לאומני לכיוון מפלגות המבקשות לנתץ את מסגרות האיחוד האירופי בבחירות הקרובות בהולנד ובצרפת, ייתכן שהסיבה לכך נעוצה דווקא בהשלכות הצלחותיהם של תומכי ה'ברקזיט' וטראמפ. ההתפתחויות הפוליטיות בגוש האנגלו־סקסי אינן מעוררות קנאה מיוחדת אצל האירופים. נהפוך הוא: הבריטים מגלים עד כמה קשה ויקר יהיה להם לעזוב את האיחוד האירופי. באיחוד האירופי עדיין לא החליטו סופית אם ברצונם ללחוץ על גירושים מוחלטים מבריטניה או ללכת על ״היפרדות חלקית״, שתאפשר לשמר מסגרות מסוימות של שיתוף פעולה כלכלי. הביורוקרטיה האירופית יצרה סבך טכני שהופך את עזיבת האיחוד לסיוט. מה גם שהבריטים גילו שיוזמי ה'ברקזיט' כלל לא הכינו תוכניות מעשיות ליום העזיבה אלא מכרו למצביעים ססמאות, שאותן צריך להתאים עתה למציאות החדשה. חשיפתם של מתנגדי האיחוד האירופי בבריטניה כפופוליסטים חסרי אחריות ונטולי תכניות השליכה כנראה גם על מעמדם של מתנגדי האיחוד בהולנד ובצרפת, הנמצאים ממילא תחת מתקפה פוליטית ותקשורתית של הממסדים הפרו־אירופיים.

גם הקשיים המשפטיים שהוערמו על בליץ הצווים הנשיאותיים שיזם דונלד טראמפ הוכיחו מה הן מגבלות הכוח של הבטחות לשינויים מרחיקי לכת. וילדרס, המכונה ״טראמפ ההולנדי״ ולא רק בגלל רעמת שערו השופעת, הבטיח – כמו נשיא ארה״ב – לסגור את גבולות ארצו בפני מהגרים ופליטים ולהתחיל לגרש מהגרים מוסלמים לארצות מוצאם. אך אם המנהיג החזק ביותר בעולם איננו יכול לממש מדיניות כזו, מה יוכל ליישם מנהיג מפלגה שלא ממש קיימת? לו הבחירות בהולנד ובצרפת היו נערכות מיד לאחר ההצבעות בבריטניה ובארה״ב, ייתכן שאפקט כדור השלג היה עושה את שלו והסחף האנטי־ממסדי באירופה היה מתחזק. אך כיום, לא בריטניה ולא ארה״ב יכולות להציג שינויים חיוביים משמעותיים בעקבות הצבעות עמיהן. אזרחי הולנד וצרפת מבינים שיש להם מה להפסיד מהצבעה למפלגות הימין האנטי־אירופיות.

"מנצלים לרעה את החופש שלנו"

עניין נוסף שמשפיע על הלכי הרוח של הבוחרים הוא העובדה שבכל הנוגע לסוגיה המרכזית השנייה של מפלגות הימין – עצירת ההגירה ומניעת ה'אסלאמיזציה' של החברה האירופית – נראה שהממסד הפוליטי החל להגיב לרחשי לבו של הציבור. לפני כחודשיים פרסם ראש ממשלת הולנד, מרק רוטה, פנייה לתושבי המדינה תחת הכותרת "מכתב לכל ההולנדים". בטקסט, שפורסם בעיתונים הגדולים בהולנד, קרא ראש הממשלה לאזרחי ארצו לחזור לדפוסי התנהגות ״נורמליים״.

״משהו לא טוב קורה בארצנו״, כתב רוטה, במה שנראה כביקורת ברורה על התגברות הנטיות האלימות והבדלניות בקרב מהגרים ופליטים. ״מדוע, בעוד הולנד משגשגת, אנשים מסוימים מתנהגים באופן כה גרוע? אנו חשים אי־נחת גוברת כשאנשים מסוימים מנצלים לרעה את החופש שלנו כדי להרוס את הכול, אף שהם באו לארצנו כדי ליהנות מהחופש הזה; אנשים שלא רוצים להתאים את עצמם (לאורח החיים ההולנדי), שתוקפים הומוסקסואלים, שצועקים על נשים שלובשות חצאיות קצרות ושמכנים הולנדים ׳גזענים׳״.

בראיונות שהעניק לאחר פרסום המכתב, הצהיר ראש הממשלה השמרני־ליברלי: ״אלה שאינם מרוצים מהחיים כאן ומהדרך שבה אנו מתייחסים לאחר, יכולים לעזוב״. חירט וילדרס לא יכול היה לנסח את הדברים בצורה חדה מזו, אולי רק בלשון בוטה יותר. כעת, ימים ספורים לפני ההצבעה, נוקטת הממשלה מול טורקיה מדיניות שווילדרס מציג כתוצאה של הלחץ הציבורי שהוא הפעיל.

הממסד הפוליטי האירופי, מימין ומשמאל, מגלה שוב שהדרך הבטוחה ביותר לחסום את התקדמותן של מפלגות הימין החדש היא לאמץ את רעיונותיהן. זו אינה טקטיקה חדשה, וניתן היה לצפות מאזרחי מדינות אירופה שהם כבר חשפו את התרגיל הקבוע הזה – שבדיעבד אינו מוליך לשינוי מהותי בתנאי חייהם. אך נראה כי תחושת אי־הוודאות וחוסר הביטחון לנוכח התנודות הפוליטיות החזקות בעולם אינה מחזקת בקרב המצביעים ההולנדים והצרפתים את הרצון להמר על מפלגות שישברו את כללי הפוליטיקה, אלא לקוות שמנהיגים חדשים של הממסד הישן ידעו לייצר שינוי פנימי של המערכת המקולקלת.

מפלגת המהגרים הראשונה

מנגד, ספק רב אם המצביעים אכן יעניקו לפוליטיקאים אלו את הכוח הנדרש לביצוע שינויים. שכן, גם אם מפלגות הימין החדש אכן ייחלשו, מגמת ״המפץ הפוליטי״ נמשכת. במדינות אירופיות רבות כמעט לא קיימות עוד מפלגות גדולות שיכולות לנווט קואליציות שלטוניות כרצונן, אלא ערב רב של מפלגות בינוניות, הנאלצות להקים שותפויות קואליציוניות המבוססות על פשרות רעיוניות ועל אי־יציבות פוליטית – מציאות שרק מעצימה את רגשות התסכול והטינה בקרב הבוחרים כלפי הממסד הפוליטי.

גם בהולנד, הבחירות הקרובות עלולות ליצור כאוס פוליטי. מפלגת השלטון של רוטה כבר הבהירה שאין בכוונתה להקים קואליציה עם מפלגתו של וילדרס. בהנחה שרוטה יזכה ב־25 ואולי אף ב־30 מתוך 150 המושבים בפרלמנט, הוא יצטרך למצוא לפחות עוד שלוש שותפות קואליציוניות, שחלקן עשויות להימצא במרחק רעיוני רב ממנו. מלאכת הרכבת ממשלה חדשה בהולנד עלולה להימשך זמן רב, עניין שלא יתרום להגברת האימון הציבורי במערכת הפוליטית. הדרתו של וילדרס מהשלטון בנסיבות כאלו רק תחזק לאורך זמן את כוחו הפוליטי.

לימין המסורתי ההולנדי יש אפוא אינטרס ברור 'למסד' את וילדרס באמצעות צירופו לקואליציה. אחרי הבחירות הכלליות ב־2010 הסכים וילדרס לתמוך בממשלת מיעוט בראשותו של רוטה, מבלי להצטרף לקואליציה. שנתיים לאחר מכן הוא הסיר את תמיכתו בממשלה וגרם לנפילתה. רוטה למד את הלקח, והצהיר שהסיכויים שמפלגתו תמשול יחד עם מפלגת החירות אפסיים. ״זה לא יקרה״, הוא הבהיר באופן חד־משמעי. וילדרס הגיב באומרו שהדברים הללו מבטאים את ״יהירותו״ של ראש הממשלה, אך ספק רב אם וילדרס עצמו מעוניין להצטרף לממשלה.

לאחר שהואשם על ידי יריביו הפוליטיים בהיותו ״סוכן ישראלי״ בשל קשריו ההדוקים עם ישראל, הקפיד וילדרס במערכת הבחירות הנוכחית לשמור על פרופיל נמוך למדי בנושא. אך ישראל אינה נעדרת ממערכת הבחירות ההולנדית, גם בהקשר של טורקיה. אחת המפלגות המתמודדות על קולות הבוחרים ההולנדיים, בעיקר מקהילות מוסלמיות וטורקיות, מפגינה עמדות אנטי־ישראליות חריפות ותומכת בהטלת חרם גורף על מוצרים ישראליים וחברות ישראליות הקשורות באופן כלשהו ליישובים מעבר לקו הירוק. מפלגת 'Denk' ('חֲשוֹב') הוקמה לפני כשנתיים על ידי שני פוליטיקאים צעירים ממוצא טורקי, שנבחרו כצירים של 'מפלגת העבודה' לפרלמנט היוצא, פרשו משורותיה והקימו סיעה עצמאית. אחד מהם סירב באופן הפגנתי ללחוץ את ידו של ראש הממשלה נתניהו בעת ביקורו הרשמי בהולנד לפני כמה שבועות.

מפלגה זו, הנתפסת כשלוחה של משטר ארדואן בפוליטיקה ההולנדית, ניסתה להציג עצמה כקולם של המהגרים בהולנד וגייסה לשורותיה דמויות ציבוריות מקהילות שונות, אך עיקר פנייתה היא לציבור המוסלמי. לפי הנתונים הרשמיים, כמליון מתוך 17 מיליון אזרחי הולנד הם בעלי ״רקע הגירתי״. כ־10% מההולנדים הם מוסלמים – 4.4% מהם מרוקנים, ו־3.5% טורקים. הבחירות בהולנד ביום רביעי השבוע יהוו גם מבחן ראשוני ליכולת הגיוס של מפלגת המהגרים הראשונה באירופה, וליכולתה של טורקיה להשפיע באמצעות קהילות המהגרים שלה על הפוליטיקה האירופית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. למרבה הצער, שלושה ניסים בשורה זה כבר יותר מידי. אחרי הברקזיט וטראמפ, נס שלניצחון של ווילדרס כבר לא יקרה. ההולנדים ימשיכו בכיוון של התאבדות זוחלת.

    לא רק שלווילדרס אין סיכוי לנצח, הכוח העולה זה האבטיחים GreenLeft מפלגה שמאלנית המטעתפת במעטה ירוק אופנתי ומנהיג חתיך פוטוגני א-לה ג'סטין טרודו. ההולנדים שותים בצמא את השקר הירוק והאי-שיוויון. הדרך להתאבדות בשם ילדיהם או נכדיהם רצופה תקינות פוליטית

    1. שני דברים מדהימים כאן:מדהים איך ההיסטוריה נוקמת באירופאים ומדהים גם איך רה"מ שלנו השפיל את כולנו והתנצל בפני ארדואן. בינתיים המוסלמים תופסים עוד ועוד שטחים.
      מעניין מאוד יהיה לראות איך אירופה תיראה בשנת 2041 מאה שנה לאחר ועידת ואנזה. יכול להיות משהו שיהיה פשוט נקמה שמיימית.

  2. נו, באמת. כל אחד מבין שמדובר בסה"כ בתעמולת בחירות של ממשלת רוטה שנועדה לחסום את התמיכה של וילדרס בקלפי. התעמולה הזו כנראהמאוד אפקטיבית אם היא הצליחה לבלבל אפילו את כותבי אתר מידה. יום לאחר הבחירות היחסים יחזרו לקדמותם והולנד תשוב להיות מוצפת במהגרי רווחה המוסלמים.

  3. המוסלמים מנצלים את כל הדמוקרטיות שבעולם ….

  4. דיקטטורה פיאודלית של מיעוט אקדמאי איננה דמוקרטיה.
    הדיקטטורה הזו לא מבוססת על החירות והיא לחלוטין
    בלתי תלויה בהן.
    בלי השמדה פיזית של שכבת הפיאודלים הזו,לא תיתכן דמוקרטיה.
    או שהלבנים יעשו את זה,או שהכושים המוסלמים
    וההיספנים (שעומדים להחליף את האדם הלבן
    כשם שהקרו מניון מחק את הניאנדרטל שגר באירופה)
    יעשו את זה בעוד מספר עשורים.

    כך או כך גורלה של שכבת הבוגדים הפיאודלית עם
    הניירות מהאקדמיה,נחרץ.