המרגל האיראני שחשף את אכזריות המשטר אך התאכזב מתמימות המערב

רזא כהלילי (שם בדוי) היה חייל נאמן בשירות המהפכה האסלאמית, עד שנחשף לאכזריות המשטר האיראני כלפי בני עמו והפך למרגל החשוב של האמריקנים בטהרן. ספרו חושף את עומק הטעות של המערב ביחסו לשלטון האייתוללות

אילוסטרציה, מתוך כריכת הספר

רזא כהלילי, עת לבגוד, הוצאת סלע מאיר, 238 עמ'. מאנגלית: אורי רדלר

כישראלים החיים במדינה דמוקרטית, אנו נוטים לחשוב כי מעשיהם והצהרותיהם של מנהיגי מדינות זרות משקפים בקירוב את תפיסת העולם של אזרחיהם. סיפורו האישי ויוצא הדופן של רזא כהלילי, הנפרס בספר החדש 'עת לבגוד', חושף עד כמה הנחה זו מוטעית, ועד כמה היכרותנו עם איראן – האיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל – חלקית ובלתי מספקת.

בעוד שבדמוקרטיה מנסים נבחרי הציבור להחניף ולקלוע לדעת הקהל כדי לשמר את שלטונם, במדינה טוטליטרית כמו איראן משתמשת הקבוצה השלטת בכוחה כדי להלך אימים על האזרחים, ומוציאה לפועל את תכניותיה ללא קשר לרצונם ותוך רמיסה שיטתית שלהם. גם הקורא הישראלי הרגיל לראות באיראן איום, ימצא עצמו נדהם מהיקף ועוצמת האכזריות והשטניות של מעשי המשטר המתוארים בספר.

רזא כהלילי – שם עט בדוי – נולד באיראן למשפחה מוסלמית ליברלית מהמעמד הבינוני־גבוה. מעמדה ועושרה היחסי של משפחתו אפשרו לו לגדול ברווחה, ללמוד תואר במדעי המחשב בקליפורניה, ולזכות בנקודת זינוק מצוינת לבורגנות האיראנית השבעה.

אלא שלשר ההיסטוריה היו תכניות אחרות. ב־1979, כאשר כהלילי היה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, התחוללה במולדתו מהפכה שלטונית. מה שהחל כמחאה עממית נרחבת הסתיים בהדחתו מהשלטון של השאה החילוני והפרו־מערבי, שכיהן כשליטה הבלתי נבחר של איראן.

ברקע המהפכה עמד המיאוס של האיראנים – חילוניים כדתיים, מסורתיים כאדוקים – בשחיתות ובסיאוב השלטוני הצומחים פרא במשטרים לא דמוקרטיים. הם רצו שינוי. רבים מהם, כמו כהלילי, היו בורגנים או בורגנים בפוטנציה, ששאפו לדמוקרטיה, לשקיפות שלטונית ולזכויות פרט כפי שאזרחי המדינות החופשיות נהנים מהן.

התאווה הנואשת לשינוי הכינה את הקרקע לעלייתו של חומייני, כהן דת קשיש וערמומי שנחת באיראן לאחר 15 שנות גלות, והשכיל לתעל את חוסר הנחת למהפכה עממית שהעלתה אותו ואת חבריו לשלטון. כהלילי מתאר באופן אמין ונוגע ללב את ההתרגשות, הציפייה והתקווה התמימה שנפח חומייני בלבו ובלב חבריו. האייתוללה הקשיש השכיל להבטיח הכול לכולם: ניקוי אורוות, דמוקרטיה, זכויות פרט וארומה אסלאמית לא ברורה.

אולם לאחר שהתברג לתפקיד במשמרות המהפכה – הזרוע הצבאית העצמאית שהקים השלטון החדש – נחשף כהלילי לכך שכבר מראשית ימיה עלתה הרפובליקה האסלאמית החדשה על נתיב מדמם ואכזרי כלפי אזרחי איראן עצמם. הנאמנות והמסירות של כהלילי למהפכה הלכו ופינו את מקומם לספקות שהלכו והתגברו מיום ליום. כאשר ביקש לעזור לחברי ילדות שמצאו עצמם בכלא אכזרי שהפעיל המשטר החדש, מצא עצמו כהלילי בסיטואציה בלתי אפשרית. המשטר שאותו שירת, התאכזר באופן בלתי נתפס לאנשים הקרובים לו ביותר.

כריכת הספר

רומן היסטורי שהופך למותחן ריגול

״השלטון באיראן הפך לדיקטטורה רצחנית, ומשמרות המהפכה היו הכוח הפנאטי שאפשר לו לשלוט", כותב כהלילי, ומתאר את הלבטים שהביאו אותו למסלול של בגידה במשטר: "התחלתי להבין את זה כשהחבר הטוב ביותר שלי וקרובי משפחתו נעצרו כיוון שהעזו לתמוך בשינוי פוליטי. התפכחתי כשראיתי קבוצת נערות צעירות מוצאות להורג בחצר הכלא. המוציאים להורג לא הסתפקו בזה ונהגו לאנוס אותן לפני, כיוון שבתולות מגיעות לגן עדן והם ביקשו למנוע זאת מהן. יכולתי לעזוב לארה"ב ולשים את כל זה מאחורי, אבל לא יכולתי, ידעתי שצריך לעשות משהו בשביל לשנות את זה".

השנאה היוקדת לארה"ב והתכסיסנות המרושעת שנקט חומייני הכו את כהלילי בתדהמה. כאשר שליחי הרפובליקה האסלאמית החלו לכלוא, לאנוס ולרצוח את מי שדעותיו או התנהלותו האישית לא תאמו את הדוקטרינה המוסלמית האדוקה, או ליתר דיוק את מי שהעז לפקפק בצדקת המשטר האכזרי, התדהמה של כהלילי הפכה לשנאה יוקדת למשטר ולכל מה שהוא מייצג.

חלקו הראשון של הספר, המסתיים בנקודת השבר של כהלילי, נקרא כרומן היסטורי מרתק וכואב, המתאר את איראן של שנות השישים והשבעים. כהלילי מפגיש אותנו עם כהן הדת הנבער הרוכב על חמור, מחזר על הפתחים ומקיים טקס דתי בבית משפחתו תמורת כמה גרושים, ועם פערי המעמדות והמנטליות בין העניים האדוקים באמונתם ובין המעמד המבוסס והליברלי; הוא מציג את השפעות התרבות האמריקנית שחלחלה ללא הפרעה, ואת המתירנות הזהירה והשמרנות היחסית של חברה המהססת על סף המודרניות.

המציאות המורכבת אך הפסטורלית שכהלילי מתאר באמינות ובגעגוע, היא הרקע לזעם העצום שהוביל אותו לבגידה המתוארת בחלקו השני של הספר. בשלב זה הפך כהלילי מאדם רגיל הממלא תפקיד בשירות המשטר השולט במדינתו, לבוגד ולמרגל שחי חיים כפולים. הרומן ההיסטורי הופך לספר ריגול משובח.

בעשור שבו היה כהלילי המרגל החשוב ביותר של האמריקנים באיראן, הוא חשף את ההסכמה השקטה בין השלטון האיראני לממשלות האירופיות שנתנו אור ירוק לחיסול מתנגדי משטר איראנים בשטחן; את המעורבות של משמרות המהפכה בפיגוע בביירות ב־1983 שהוביל למותם של 241 אמריקנים, את הקשרים וההכשרה שמשמרות המהפכה מעניקים לארגוני טרור ברחבי העולם, ועוד.

עם זאת, הדבר המרכזי והחשוב שנחשף בספר הוא הברבריות הבלתי נתפסת שבה נוהג המשטר האיראני כלפי אזרחיו שלו. החברה האיראנית מצטיירת כחברה קרועה, כלא עצום־ממדים הנשלט על ידי כנופיית סדיסטים חסרי מעצורים.

המדיניות השגויה של ממשל אובמה

'עת לבגוד' פותח צוהר למציאות החיים במדינה שהפכה לאיום הגדול ביותר על ישראל, וחושף פעם נוספת כי האויב של ישראל איננו העם האיראני כי אם משטר שנוא ואכזרי שניתן ורצוי להוביל להפלתו, לטובת ישראל ולטובת האיראנים עצמם.

ספרו של כהלילי כולל גם ביקורת על ממשלות המערב, שאינן מבינות את טיבו האמיתי של משטר האייתוללות ומנסות להגיע עמו להסדרים שונים, ובכך מכירות למעשה בלגיטימיות שלו. מי שקורא את הספר מבין את עומק הטעות של ממשל אובמה שניסה לבנות יחסי אמון עם שליטי הרפובליקה האסלאמית, נמנע מלהתערב בזמן 'המחאה הירוקה' של העם האיראני ב־2011, וחתם על הסכם הגרעין השערורייתי המקנה למנגנון הדיכוי של האייתוללות משאבים כלכליים ולגיטימציה בינלאומית.

המסקנה המתבקשת מן הספר היא כי לנוכח משטרי אימה מסוג זה יש לפעול בדרך אחת בלבד: להפעיל עליהם לחץ מסיבי וממושך עד שיקרסו לתוך עצמם, וישחררו את עמם מהעול הנורא.

כהלילי בתמימותו האמין שחשיפת האמת לעיני המערב באמצעות המידע שהעביר תועיל לבדה לשנות את המציאות מיסודה. למרבה הצער הוא טעה, אבל את הלקח החשוב שהוא מלמד, תוך סיכון מתמיד שלו ושל בני משפחתו, ראוי לשנן היטב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. ארה"ב יכלה עוד בזמן חומייני למנוע את הבזיון, אל נא נאשים רק את אובמה בכשלון.
    הראש האמריקאי מתקשה להפנים שערבי צריך משטר 'לא דמוקרטי' ודמוקרטיה איכותית תהיה בארצות ערב רק (אולי) עוד מאות שנים, כאשר יימאס טוטאלית לכל הנוגעים בדבר מההרג והרצח.
    ניתן לקחת דומגא מאירופה הביינימית, שם מדינות אירופה נלחמו זו בזו ללא הרף, ואנשים נתלו על זוטות מסיבות דתיות מגוחכות. לאט לאט בתהליך ארוך החבר'ה באירופה הפנימו כי מה שחשוב בחיים זה החיים עצמם.
    מן הסתם יום יבוא וגם המוסלמים יפנימו זאת. (נכון, האיראנים לא בדיוק מוסלמים, וכו)

  2. הכל נכון פרט לדבר אחד. מדיניותו הנוראה של אובמה לא נבעה מתמימות וודאי שלא מטיפשות. לו הוא היה סתם טיפש, אובמה לא יכול היה לחולל נזקים רבים כל כך בשמונה שנים, וגם לא בשמונים שנה. הכל, בעיקר הסכם הגרעין, היה פרי ביאושים של תכנון קפדני מראש של האיש הרע והמעוות הזה. כל זה נחשף בשנה-שנתיים האחרונות, כשיצאו לאור ניירות עמדה, שהוכיחו במפורש שאובמה ועוזריו תכננו מראש להגיע בדיוק להסכם שאליו הגיעו, עוד בתחילת כהונתו הראשונה כנשיא.

  3. כרגע יש לבצע תפנית.לא לתת למדינות סוררות לפעול במרחב.את צפון קוריאה להפיל ולאחדה עם הדרום תוך הפעלת מערכת שיקום.את איראן להפציץ עד הפלת המשטר וחיסול הטילים והגרעין.כל מדינה בעולם השלישי שהיא סובלת ממשטר גרוע יש להפילו.ולהפעיל מערכת התערבות בכל מדינה רעועה.לסייע נגד טרור.נגד העוני.נגד שחיתות ופשע.
    ולמנוע רצח עם.ולהחזיר את הפליטים לארצם.וכן ליצור איזורי ביטחון במקומות סכנה.העולם המערבי לא יכול להכיל את העולם השלישי בארצו.

  4. את המערב הצבוע מעניין אך ורק דבר אחד. אייך לעשות יותר כסף. זכויות אזרח. דמוקראטית הם רק כסות לערוותם.

  5. "המסקנה המתבקשת מן הספר היא כי לנוכח משטרי אימה מסוג זה יש לפעול בדרך אחת בלבד: להפעיל עליהם לחץ מסיבי וממושך עד שיקרסו לתוך עצמם, וישחררו את עמם מהעול הנורא."
    מסקנה מטומטמת לגמרי
    אין הבדל בין "עם" לבין שלטונו
    אובמה הנוצרי האמין בזה
    ואת תוצאת אמונתו הנוצרית הזו…