שקרים שגם טוביה טננבום מספר על אמריקה

ספרו החדש של טוביה טננבום הוא משעשע, חריף ותזזיתי. אך מבעד לטקסט מבצבצת נקודת המבט הליברלית, האליטיסטית והמנותקת הרגילה: הלבנים צבועים, אנטישמים ואשמים בכול

עטיפת הספר "שקרים שכולם מספרים"

טוביה טננבום, 'שקרים שכולם מספרים', הוצאת סלע מאיר, 395 עמודים

ספרו החדש של טוביה טננבום על אמריקה הוא מצחיק, שנון ומטורף לפרקים. המסע שהוא ערך ברחבי ארה"ב מרתק, והתובנות שלו מעניינות ומעוררות מחשבה לעתים – בעיקר בכל הנוגע לתרבות הפוליטיקלי־קורקט הפושה בכל מקום. הקריאה בספר מהנה, חווייתית וקולחת, והקורא נסחף בקלות.

טננבום מסתובב לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, ובכל מקום הוא מגלה עוני, גזענות, צביעות, אלימות ודו־פרצופיות. כמעט כל פרק שזור באיזו עקיצה צינית על "ארצם של האמיצים ובני החורין", שבפועל הם מפחדים, מדוכאים וכלואים בשכונות מצוקה. בהתחלה זה נחמד: אחרי הכול, מי לא רוצה לחשוף את המדינה הגאה והיהירה הזו במערומיה. אך ככל שהעלילה מתפתחת נוצרת תחושה מטרידה של חוסר נחת. כמעט בכל מקום שאליו הוא מגיע מזהה טננבום דברים רעים: אנטישמיות מוסווית, דעות קדומות, טעם רע במוזיקה, תרבות המונים רדודה, פטריוטיות מזויפת, וכך הלאה. למעשה, רק על נופי הארץ, שאותה הוא גומא ברכבו, הוא מצליח לומר דברים טובים באמת. בכל יתר הזמן הוא בעיקר רוטן ועוקץ בסרקזם אופייני.

בשורה התחתונה, עד כמה שהוא צבעוני ומרתק, מדובר בספר שנכתב מתוך עמדה אליטיסטית ביקורתית ונרגנת. כזו שאנו רגילים למצוא בקרב שמאלנים מתנשאים ושונאי עצמם. אף שהוא עטוף בחביבות, ולמרות שהמחבר רחוק מלהיות הטיפוס הברני־סנדרסי, התוצאה היא ספר רווי בהשמצה אנטיֺ־אמריקנית. "אמריקה שגיליתי אינה אמריקה שרציתי לגלות. היא גזענית, היא מלאת שנאה, ואזרחיה נחושים להרוס את עצמם", כותב טננבום בסיכום ספרו, וקובע: "האמריקנים הפטריוטים האלה… משכנעים את עצמם שהם השומרים האמיתיים של התרבות ושל המוסר ושלפיכך מחובתם לפלוש, להפציץ ולחסל מדינות זרות שאינן מצייתות לכללי המוסר והאתיקה שלהם".

ספרו החדש של טננבום שונה מאוד מספרו הקודם, 'תפוס ת'יהודי', שעסק בישראל וברשות הפלסטינית. שם הוא התחזה לעיתונאי גרמני והצליח להגיע קרוב מאוד לבכירים ברשות הפלסטינית – כולל למשל ג'יבריל רג'וב – ובארגוני השמאל הישראליים. הללו פתחו בפניו את לבם, והציטוטים מפיהם הוסיפו לספר אלמנט של חשיפה וניחוח מחתרתי של ריגול. הפעם הכל בנוי על האנשים הקטנים וה"רגילים", תושבים פשוטים של אמריקה שחיים את חייהם ונאנקים תחת עול הפרנסה ומשא החיים. להאזנה בסתר לשיחות בערבית של צלם 'בצלם' יש משמעות פוליטית. לדעות הקדומות של איש מקנזס עם טנדר ענק, אין.

כך ממגר הקפיטליזם את האנטישמיות

מבחינה מעשית, לרוב האנקדוטות שאוסף טננבום אין כל משמעות: הפעם האחרונה שבה קוֽ־קלוקס־קלאנים קיצוניים פגעו ביהודים הייתה הלינץ' בליאו פרנק, לפני למעלה ממאה שנה. באותם זמנים יהודים בשאר העולם גורשו, עונו ונטבחו באופן שיטתי למיליוניהם. יהודי ארה"ב הם הקיבוץ היחיד בעולם, למעט מדינת ישראל, שבו יהודים משגשגים ומגיעים לדרגות הגבוהות ביותר בחברה. אבל כל זה לא משנה, כי איזה קאובוי בעיירה זנוחה אי־שם אמר לטננבום ש"אין ליהודים מה לחפש פה".

בהקשר הזה, ביקורו של טנבום במוזיאון הרכב של מפעל 'פורד' בדטרויט אופייני למדי. מדובר במוזיאון המנציח את אחת הדוגמאות הבולטות ביותר של ההצלחה התעשייתית של הקפיטליזם האמריקני, אך מה שמטרידה את טננבום היא העובדה שבשום מקום במוזיאון אין אזכור לאנטישמיות של פורד. הוא מנדנד למדריכים במקום באופן כמעט אובססיבי, עד שמישהו מודה לבסוף שהם מתביישים בחלק הזה של מורשתו. אבל למה טננבום מצפה? שהמוזיאון יקדיש פינה מיוחדת למוצגים מתוך ה'דירבורן אינדיפנדט', ולעותקים באנגלית מהפרוטוקולים של זקני ציון? נכון, להכחיש אנטישמיות זה לא טוב, אבל מה רע בזה שהם מעדיפים שלא להבליט אותה? האמת היא שגם פורד עצמו התנצל והפסיק לפרסם את עיתון הבלע שלו, כאשר בעקבות תביעה משפטית הוא הבין שהעמדות הללו פוגעות בו. זה מה שעושה הדמוקרטיה באמריקה לאנטישמים; זהו כוחו המאגי של הקפיטליזם.

נוטים לשכוח זאת, אבל בשנות ה־20 של המאה הקודמת ארצות הברית הייתה רוויה אנטישמיות עד כדי כך שבאוניברסיטאות נהגה מכסה לסטודנטים יהודים. במובן הזה האמריקנים לא היו שונים משאר העמים בעולם. אך בעוד שמדינות אחרות השמידו את יהודיהן, גירשו אותם או בוללו אותם בכפייה, בארצות הברית הם הפכו לאחת הקבוצות החזקות בחברה, עד שצריך שתיים־שלוש בירות ב'מיד ווסט' כדי לחלץ מעובר אורח אומלל איזו הערה יודופובית.

כך גם לגבי הגזענות והפערים. ארצות הברית הייתה תמיד והיא עודנה כיום המדינה בעלת המוביליות החברתית הגבוהה ביותר, שבה הסיכוי של אדם בתחתית לעלות למעלה גבוה יותר מכמעט בכל מקום אחר בעולם. נכון, יש בה גם עוני ופערים, אבל ביחס לעולם הממשי היא עדיין המקום הטוב ביותר להיות בו עני, ואפילו הומלס. אבל כל זה לא מעניין את טננבום, שלראשונה בחייו מגלה ששחורים יורים בשחורים ושלאנשים אין עבודה, ולפתע כל הפרויקט האמריקני נראה בעיניו בזוי וחסר ערך.

לא מקור לגאווה, ובצדק. שער העיתון האנטישמי 'דירבורן אינדיפנדנט' שהוציא הנרי פורד
לא מקור לגאווה, ובצדק. שער העיתון האנטישמי 'דירבורן אינדיפנדנט' שהוציא הנרי פורד

בין טוקוויל לטננבום

לפני כ־200 שנה סייר אלכסיס דה־טוקוויל באמריקה. גם הוא פרסם ספר המתעד את רשמיו ושהפך לקלאסיקה מודרנית, אך זהו ספר שונה לחלוטין. טוקוויל, שהיה צרפתי והכיר היטב אלטרנטיבות לחיים האמריקנים, התפעם ממראה עיניו וכתב את אחד מספרי ההלל הנלהבים ביותר על 'הדמוקרטיה באמריקה', כשמו של הספר. נכון שאמריקה השתנתה מאז, והרבה מהחירויות שהיו בה בראשית המאה הֽ־19 נבלעו במוסדות ממשלתיים וברגולציה מקיפה. אבל האם השינוי הוא רק לרעה? האם מצבם של השחורים שראה טוקוויל היה טוב יותר ממצבם של אלו שראה טננבום? האם מצבם של היהודים רע היום?

האמת היא שטננבום לא מסוגל לכתוב ספר טוקווילי, מסיבה פשוטה: בניגוד לטוקוויל, נקודת הייחוס שלו איננה אירופה או כל מדינה אחרת בעולם, אלא אי קטן ופרוגרסיבי בקצה הדרום־מזרחי של מדינת ניו־יורק – מנהטן. כשטננבום מסייר בג'ורג'יה הוא משוחח עם אדם שחור על אתוס הרב־תרבותיות של אמריקה. טננבום שואל: "האם הרב־תרבותיות היא רק מילה, מונח יחצני?". ובן שיחו משיב במשפט שצד את עיניי: "כן, בדיוק. ובניו־יורק זה בדיוק אותו דבר. ברוקלין היא פחות או יותר אותו דבר. הלבנים עושים את שלהם והשחורים עושים את שלהם". אבל כמי שחי את מרבית חייו הבוגרים בתוך מנהטן טננבום לא יודע מה מתרחש אפילו מעבר לנהר, וכשהוא יוצא לאמריקה הגדולה הוא מופתע.

טוקוויל השווה את ארצות הברית הצעירה לאירופה. הוא ידע מה זו רודנות ומה קורה כשאין חופש, והתפעם אפילו מדברים קטנים שראה. כשטננבום מסתובב בארה"ב ומדבר עם אנשים, הוא עושה זאת מנקודת המבט הניו־יורקרית האליטיסטית. וכשהוא מוציא את האף בפעם הראשונה הוא מופתע לגלות – שומו שמיים – שלאנשים רגילים יש דעות קדומות.

האנשים שטננבום פוגש נחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: לבנים, ובני מיעוטים. את בני המיעוטים הוא אוהב מאוד. הם חמים, כנים, לבביים, והוא מזדהה עם סבלם. הלבנים, לעומת זאת, נזכרים אצלו כמעט רק לשלילה: הלבנים הנוצרים הפשוטים הם גזענים, אנטישמים, אימפריאליסטים ואשמים במצבם של המיעוטים; הלבנים הליברלים הם צבועים, שטופי פוליטיקלי־קורקט ומתחסדים; והלבנים היהודים הם שונאי עצמם בסכנת הכחדה.

יש רק קטגוריה אחת של לבנים שיוצאים אצלו טוב. למעשה זוהי קטגוריה של אדם אחד: טוביה טננבום. הוא לבן שלא אשם בסבלם של המיעוטים, הוא חש סימפטיה אליהם בלי להיות צבוע, והוא יהודי שלא שונא את בני עמו (חוץ מאת כל שאר היהודים שהוא פוגש במשך המסע). טוביה טננבום הוא "הליברל הלא צבוע", "היהודי הלא מתבולל", "הלבן הלא אימפריאליסט": כל מה שהוא חשב שמסמל את אמריקה לפני שיצא מגבולות האי הליברלי, היהודי והלבן שלו.

למעשה, טננבום מבטא את עמדות היסוד של רבים באליטות האמריקניות, מימין ומשמאל. זוהי קבוצה דקיקה ומתנשאת, המנותקת מההווי היום־יומי של ארצה, שאיננה מכירה את ההמונים במדינות המרוחקות, ושונאת כל דבר שקשור באנשים האמיתיים שעליהם בנויה  המדינה – אלו שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצבא.

לטננבום, כמו גם לרבים בממסד הרפובליקני, יש מכנה משותף רחב יותר עם הפרוגרסיביים מאשר עם ההמונים שמהווים את הבסיס האלקטורלי של הימין. אחרי הכול, היריבים הדמוקרטים מתגוררים בדרך כלל מעבר לשדרה, אוכלים באותן מסעדות, משתתפים באותם סימפוזיונים ולפעמים מתפללים יחד באותו 'סינגוג'. הם אפילו נפגשים אחת לארבע או שמונה שנים כשהם מתחלפים ביניהם באיוש משרדי הממשלה. איך אומר טננבום? "הליברלים היו אהבתי הראשונה".

אם לתמצת זאת, ספרו של טננבום הוא מניפסט ליברלי נטול פוליטיקלי קורקט. בעולם מוצף ברגישות למיקרו־אגרסיות ומלא בצביעות חלקלקה, גם זה מרענן ואפילו חשוב. טננבום רואה הרבה מבעד לשקרים שמספרים על אמריקה, אבל למרבה הצער, את השקר הליברלי הגדול והחשוב מכולם – אשמת האדם הלבן – הוא בולע בשקיקה וכמעט ללא ביקורת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

32 תגובות למאמר

  1. קראתי את הספר. כן, הוא חושף את השקרים והצביעות של הליברלים. כן הוא מראה שאין טעם ותועלת בפוליטיקלי קורקט. הנקודה היא שהוא דורש מההנהגה זיהוי וטיפול אמיתי בבעיות החברתיות. ואמריקה מבחינה חברתית הולכת ומדרדרת בהגדלת פערים בחינוך, בשכונות, בערים. יותר מדי אנשים מידרדרים לפשע ואין מספיק טיפול שורש. כן, הוא מצפה מהנהגה שמבטיחה הבטחות למיעוטים האלה ומדברת בשמם להגות ולבצע תוכניות לטיפול בפשע, ושיפור החינוך והתרבות. הוא מצפה שיקראו לבעיות בשמם בלי להתנצל ויתמודדו איתם. הנה הבעיות: תרבות של עוני ופשע בשכונות קשות של שחורים, סכנה ביטחונית בשכונות אלה, כנופיות, סמים. חינוך גרוע. וטרור אסלאמי. אנטישמיות, אוטואנטישמיות. כל אלה סוגיות שיש ללמוד את השורשים שלהן ולטפל טיפול מסור וכואב עד שירגישו שיפור.
    עוד נושא – הוא אומר עד שלא תטפלו בפשע אצלכם ובשכונות הקשות, אל תתרמו כסף ואל תלחצו על ישראל לטפל בפלשתינאים המסכנים. תתפנו לעניי עירכם קודם ואל תטיפו מוסר לאחרים.

  2. רק לא לגעת למידה בקודשי הקפיטליזם.
    כי הקפיטליזם הוא התשובה לכל – לעוני, לאנטישמיות, לבורות, you name it.

    אז מה אם זה לא עובד במדינת העל הסופר קפיטליסטית? מה זה משנה מיליוני השחורים הנמקים בגטאות?
    מה חשובים מליוני ה- white trash? הקפטיליזם עובד ואל תבלבלו אותי עם עובדות.

    עדיף להיות עני בארה"ב קובע המאמר, גם אם אתה לא יכול לראות רופא עד המוות (ולא ברור כמה זה השתנה בינתיים), גם אם כשאתה כבר רואה רופא הוא מעדיף לסמם אותך מאשר לטפל בך קפיטליזם או לא?

    1. קיצר, קפיטליזם לא אוטופיה, אז בואו נפיל אותו ונעלה מערכת גרועה יותר.
      הבנתי נכון, דפני ליף?

  3. מר ביגמן אני חושבת שפיספסת משהו בכתבה שלך..מר טננבום מותח ביקורת על המעצמה המציגה את עצמה כדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם,עולם של החופשיים ובעצמה ממש אבל ממש לא כך. כן ליהודים טוב במדינות רחבות ידיים של ארה"ב מלבד החוף הים הקטן שלנו ויזכו ליחס הוגן יותר מאשר מדינה אחרת, אך עדיין המצג שווא שהם מציגים לעולם "כיש מקום לכולם" היא רחוקה מהמציאות. איך זה שאנחנו מוכנים לקבל מדינה שהיא לא בהרבה שונה מפולין ביחס לזר כמו היהודי רק בגלל רבע אחוז פחות שינאה?…

  4. לטעמי הביקורת שלך מחמיצה משהו. כמי שקרא בסופש האחרון את הספר, הספר מאיר בצורה טובה מאוד את העובדה שבארצות הברית תרבות הפוליטקלי קורקט, הצביעות והפערים החברתיים קיימת במלוא עוזה. רק לשם השוואה, טרם תנועת השחרור של מרתין לוצר קינג היה הפער בין משפחה שחורה ללבנה פי 6 בהכנסות. היום הוא פי 10. לומר שהמוביליות החברתית קיימת לא מספיק. יש לנמק זאת בנתונים… לגבי יהודי ארה"ב, צר לי עליהם. מבחינתי הם אינם שונים מהיהודים בתחום המושב ברוסיה לפני 100 ויותר שנה. הם הכי קרוב להגדרה "אמריקאי בן דת משה" רובם נמצאים בשלבי הכחדה מתקדמים ובעוד 100 שנה לא תוכל לזהות כי מדובר באותו העם

  5. לא קראתי את הספר.

    כן קראתי ספרים אחרים שלו.

    טוביה לא מתפלל ב"סינגוג" רפורמי (הוא בוגר ישיבה חרדית).
    טוביה כן מכיר את ההשקפה האירופית (הוא חי בגרמניה).
    הוא אכן אינטלקטואל – ולכן מחובר הרבה יותר לאינטלקטואלים המתנגדים לעמדותיו מאשר להמונים שתומכיו בעמדותיו.
    אכן הוא סרקסטי וציני. ואכן אפשר לתמצת את ספריו מ300 עמודים ל30 – כי הסיפורים חוזרים על עצמם.
    הוא עושה שיעורי בית בנושא מסויים – ואז מתחזה לאידיוט שימושי ומבקש הסבר מאקטיביסט בעל אג'נדה.
    האקטיביסט מתפתה להסביר לו את הנושא מתוך האג'נדה הלא מאוזנת – ואז טוביה מקשה עליו בשאלות מתחכמות וחושף אותו בקלונו.

    אמריקה מבוססת על האידיאולוגיה הליברלית – והאידיאולוגיה הליברלית משמעותה צימצומה של עוצמתה של המדינה – ולכן פטריוטיזם אמריקאי הוא פרדוקס כי משמעותו תמיכה בצימצום כוחה של אמריקה.

  6. לא קראתי את הספר, אולם מקריאת הביקורת אני נוטה דוקא להסכים עם טוביה טננבאום.
    ——–
    "הפעם הכל בנוי על האנשים הקטנים וה"רגילים", תושבים פשוטים של אמריקה שחיים את חייהם ונאנקים תחת עול הפרנסה ומשא החיים" – סוחרי סמים העומדים בפינות רחוב בניו-יורק גם הם אותם "אנשים קטנים ורגילים הנאנקים תחת עול הפרנסה". קראתי לפני כמה חודשים מחקר שבדק ומצא שהשכר של אותם סוחרי סמים מסכנים הוא כ-3 דולר לשעה, עבור יום שלם שבו הם עומדים ומנסים למצוא לקוחות (העבודה משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה). אז למה הם עובדים בעבודה שכזו ולא הולכים לעבוד אפילו במקדונלדס ששם ישלמו להם 5 דולר לשעה, ויש להם המון אפשרויות קידום? אולי בגלל שהם טפשים? אינני מדבר רק על הכושים בניו-יורק, אלא גם על ה"הילביליז" שבמדינות הדרום שמעדיפים לסחור בסמים ולזקק "מונשיין".
    ——–
    מה מצפה כותב המאמר? שהגרמנים לא יודו באנטישמיות שלהם ובאחריותם לשואה? בעצם הם מודים בכך, אם כי לא עושים מספיק בכדי להקהות את הכאב. לעומת זאת האמריקאים מסתירים היטב את האנטישמיות שלהם במסוה של ידידות אמיצה ואפילו ברית עם מדינת ישראל. כעת אפשר לבדוק מי היא אותה ידידה שהפעילה אמברגו נשק על "בת בריתה" בעת שזו נלחמה על חייה וחיי תושביה, אלו שניצלו 3 שנים לפני כן ממוות בתאי הגזים. שאמשיך לתת דוגמאות לידידות הזו?
    ——–
    "אך בעוד שמדינות אחרות השמידו את יהודיהן, גירשו אותם או בוללו אותם בכפייה". יבדוק נא הקורא הנכבד מהו תזכיר/צו מס' 11 שכתב הגנרל יוליסס חירם גרנט, וישווה בבקשה עם צוים אחרים שנכתבו לגבי מי שאינם יהודים. יבדוק נא הקורא מהו אחוז ההתבוללות מרצון שיש בארה"ב. רוב היהודים שהיגרו לארה"ב הגיעו מאירופה, ולא מארצות האיסלאם. יבדוק נא הקורא מי ממדינות אירופה בוללו בכפיה את היהודים שהתגוררו בתחומן. התבוללות בכפיה היתה רק במדינות האיסלאם. אינני כולל את ספרד ופורטוגל מכיון שאלו לא בוללו בכפיה אלא שלפני תחילת האינקויזיציה איפשרו למי שרצה לשמור על יהדותו לעזוב את ספרד ופורטוגל. אם נשוה זאת לארה"ב – יהודי שרוצה לשמור שבת לא יכול לעבוד במקום של גויים משום שבארה"ב העסק פתוח גם בשבת וחג, ובקיצור – אם אתה רוצה לשמור על יהדותך אתה יכול לעזוב, ואם אתה רוצה לעבוד אצלנו תנהג כגוי.
    ——–
    "עד שצריך שתיים־שלוש בירות ב'מיד ווסט' כדי לחלץ מעובר אורח אומלל איזו הערה יודופובית". כמו שכתבתי לעיל – האמריקאים מסתירים היטב את האנטישמיות.
    ——–
    "אבל ביחס לעולם הממשי היא עדיין המקום הטוב ביותר להיות בו עני, ואפילו הומלס". כנראה שכותב המאמר לא יודע מה זה עני בישראל ובארה"ב, ומהו הומלס בישראל ובארה"ב.
    ——–
    לו היינו חיים בתקופתו של טוקוויל, היינו כולנו, גם טוביה טננבאום, מהללים את ארה"ב.
    אבל כולנו חיים בתקופה הנוכחית, כשארה"ב אינה מדינה צעירה המנסה לשמור על ערכי הדמוקרטיה שלה (בזמן שהיא משמידה, פשוטו כמשמעו, את האינדיאנים, ומשעבדת את השחורים כי מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה כדי שארה"ב תתפתח כלכלית).
    אפשר גם להשוות את מדינת ישראל, על כל הקשיים שלה ושבה, לתקופת הזוהר של מלכות שלמה. אולם אלו שתי ישויות מדיניות שונות בשתי תקופות זמן שונות לחלוטין.
    לכן ההשוואה מול טוקוויל אינה רלוונטית.
    ——–
    שאלה חשובה – עד כמה חשוף כותב המאמר לאמריקאים (אלו הפשוטים, שכורעים תחת נטל הכלכלה) לא רק בניו-יורק אלא גם במדינות אחרות, ולתרבות שלהם, לאופי שלהם, להבדלים בין האזורים השונים (ויש כל כך הרבה אזורים)?
    ——–
    עוד שאלה חשובה – מה בעצם מאחד את האמריקאים למדינה אחת המתיימרת להיות עם אחד / אומה אחת? גיאוגרפיה (מה הקשר בין ה mainland ובין הוואי)? תרבות (מה הקשר בין תרבות האינואיטים באלסקה ובין התרבות של תושבי קליפורניה)? שפה (מה הקשר בין האנגלית והספרדית שמדברים תושבי רובע ברונקס בניו-יורק ובין הצרפתית שלה קנאים הקייג'ונס בלואיזיאנה)? היסטוריה משותפת (מה הקשר בין אינדיאני משבט הנוואחו שאבות אבותיו נדדו בדרום ארה"ב אלפי שנים ובין מהגר מרוסיה שזה עתה נחת בניו-יורק)? דת (איזו? יהודית? נוצרית? פאגאנית כמו אצל האינדיאנים? מוסלמית? או כל מיני דתות שהומצאו בסן פרנסיסקו)?

    1. בתחילה חשבתי שאתר מידה יפתח חשיבה מדינית חברתית יהודית ישראלית מקורית. והנה, כמו שהשמאל בארץ הוא בסך הכל חיקוי של השמאל במערב. כך מידה היא חיקוי של הימיןנ באמריקה

    2. "ה"הילביליז" שבמדינות הדרום שמעדיפים לסחור בסמים ולזקק "מונשיין"." ? מה זה, ראית בדיוק "deliverance" ("גברים במלכודת) אז אתה יודע הכל על דרום ארה"ב??

    3. חברים יקרים
      תפסיקו עם הביקורת
      אתמול בערב התחלתי לקרא את הספר. בינתיים אני באמצע.
      ספר מעולה ומרתק- רוצו לקנות אותו.
      ההומור השנון, הסרת המסכות. האמת שהוא חושף והמחשבה שהוא מעורר.
      אני מקווה שטננבאום יקבל את פרס ישראל, ולא איזה סופר דכאני סמולני .

    4. ל-גל,
      האם אתה יודע מהו ההבדל בין hillbillies ובין rednecks?
      האם אתה יודע להבדיל בין מוזיקת קאנטרי מטנסי ובין זו מארקנסו ובין זו מטקסס?
      את דברי כתבתי בכדי להראות את הניגוד בין מה שאנו הישראלים חשופים אליו ובין המגוון העצום של תושבים בארה"ב. במדינות הדרום בארה"ב יש אוכלוסיות רבות ומגוונות, חלקן whitetrash, חלקן שחורים עם מנטליות של עבדים (דהיינו – לא רוצים להתפתח כאנשים חופשיים), וחלקן משכילות ואינטילגנטיות ומתקדמות. ורובן של אוכלוסיות אלו שונות מאד ממה שאפשר למצוא למשל במדינות הצפון מרכז (מינסוטה וויסקונסין לדוגמה), מבלי להשוות לאוכלוסיית הוואי (הלבנה והפולינזית)
      יש לך הארות/הערות לגבי שאר דברי?

  7. מאמר מעניין, טוב להכיר מה השקפת העולם העומדת מאחריי הספר.

    תודה!

  8. טוביה היקר! כתבת שני ספרים יפים מצחיקים ובעיקר חשובים. אני חושש שהטעות שלך היא שאתה מנסה לחזור על ההצלחה, וכנראה שזה לא יצליח לך. מה יהיה בסוף? נראה על המדף את טוביה בצרפת, טוביה בדרום אפריקה, טוביה בסין, טוביה בהודו, טוביה באנטרקטיקה, חושף את ערוותם של הפינגוינים, טוביה בלאוס, טוביה בלבנון, טוביה באוקראינה, טוביה טוביה טוביה. חבל. אין לך מגע מידאס, אז אל תקלקל!

  9. מר ביגמן מניח הנחות ועליהם בונה תיאוריה.
    טוביה לא תומך בטראמפ, והוא ממש לא בעד עצמו. הוא מביא תמונת מצב כיצד נראית אמריקה מבפנים. וכן, מה לעשות שהאזרח הקטן הוא המדד לכיצד נראית אמריקה מבפנים.

    1. טוביה טננבאום דווקא התבטא ואמר שהוא תומך בטראמפ.

    2. ובכן, "האזרח הקטן" בהגדרה אינו מדד לכלום. רק סטטיסטיקות נרחבות של "הרבה אזרחים קטנים" הם מדד. זה באמת דיי בסיסי…

  10. כותב המאמר אינו מודע כנראה לכך שארה"ב של אמריקה היא בין המדינות היותר ביורוקרטיות בעולם כיום (זה נקרא חופש), OVER-REGULATED, קונפורמיסטית, צדקנית, ובעיקר לא יעילה (ה-F -35 כמשל).
    להתייחס לטוקוויל זה יפה, אבל זה היה, כמדומני מזמן, בזמן שארה"ב היה ARE ולא IS: מדינת ענק שבה ההישרדות היא פונקציה של הזכות לשמור על שתיקה, ארץ שיש בה חופש מחשבה אך אין חופש דיבור, בקיצור…מקום לא טוב למי שמחשבה וחופש חשובים לו.

  11. דפני או לא, קפיטליזם בלי חמלה הוא אמריקה.
    מליוני עניים שחיים כמו חיות, בתווך שכבת ביניים מצטמקת שרק מתפללת (ועובדת 24/7) לא להתרדרדר למטה, ומעליהם שכבה דקיקה שמעמידה פנים שהיא אמריקה.
    לא פלא שאמריקה קורסת כמו שטוביה סבור.
    ולמודל החולה הזה משאיפים אותנו באתר מידה.

  12. כרגיל האמת נמצאת איפה שהוא באמצע בין חיי היום יום המעיקים של האנשים הקטנים שהם גם אנטישמים (אבל זה לא פולטי קורוקט), ויחד עם זה הם חיים בתוך מסגרת של חברה חופשית שמי שמדריך אותה אלו אמונות יהודיו-נוצריות על חופש ואחווה, ומי שחזק בה בפועל אלו אותם אנשים שזדהים עם הערכים האלו (ולכן הם מצליחים ברמות כאלו ואחרות)
    יחד עם זה ביגמן לא מפנים מספיק מה הם צרכים של בן אדם ממשי, האיאל הקפטליסטי כמו כל אידאל שמנותק מהחברה הממשית מייצר אדם שאין לו מגוון של צרכים תרבותיים, הבירה לא יצרה אנטשמיות היא חשפה את שקיים 'עמוק בפנים', והיא מלמדת על תהליכי עומק מסוכנים שתמיד עלולים להבשיל לאסון גם אם זה לא קרה, וכן הם עלולים להבשיל כי יש בעיות עומק בתפיסה שביגמן מייצג וארה"ב מתיימרת להגשים..

  13. בכל סרט/ספר תיעודי ישנו את השאלה האם זה משקף את המציאות או רק לקחו כמה משוגעים וכך נוצר המציאות. בזמנו שצבי יחזקאלי הוציא את אללה איסלאם "הארץ" תקפה בשעתו וגיחכה שהרי ישנו מליונים מוסלמים באירופה שעובדים וחיים …. וזה שנאת מוסלמים. אבל המציאות שהסרט הצליחה לחדור לקיצונים שבאמת משם צמח הבעיה האירופית של הטרור ועדיין ישנו מיליוני מוסלמים שעובדים וחיים בשלווה וזה לא סותר את המציאות. כשקוראים את הספר של טננבום צריך לדעת שזה מציאות אבל זה גם לא המציאות, הכוונה שהוא שולח זרקור שלא אור בכיוון אחד ומשתשע עם האמונות של אנשים למרות שאמונתם לא פוגעת באיש אלא סוג של ציניות בנוסף ישנו את הדעות הקודמות (גזענות) הנקודה שלא כל האנשים שמכלילים סוג התנהגות מסוימת על קבוצה נובע משנאה וגזענות לדוגמה האם נחקור את הציבור הישראלי נגלה שהרבה חושבים שהתימנים הם קמצנים.

  14. האם התפשטות צביעות ושיחדש(כדוגמת הפוליטיקלי-קורקט) מעידים על שקיעת מעמדות ומעצמות?
    אם זה כך עקיבא פיספסת את הנקודה המרכזית בספר ואת הסיבה להעדפה של טננבום את טראמפ.

  15. הבחנה מוצלחת. יש יותר פוטנציאל להצלחה כלכלית מתוך מימוש אמיתי של קפטליסם שיויוני. רק, לדעתי, הבורות של דעות קדומות ועוני כלכלי שטננבאום מציין, מקורו בפאר בין האידיאל של היזדמניות שוות לכל (אם תתגבר תצליח), לתת מודע האמריקאית הנוצרית שהאל לא באמת דורש מאיתנו אחריות מוסרית, רק אמונה. למרות שאמריקה פועלת בעולם והמוסר העבודה הפרוטסטנטית דוחפת אותם קדימה…אין באותה מוסר קשר של ריצוי הבורא ועשיית נחת רוח כלפיו. לכן ההשמנת יתר, שחיתות, פורנוגרפיה, ניסאוים חד מיניים, לניתוחים לשינוי מין לתלמידי יסידי מנצחים

  16. קרוליין גליק כתבה לפני שבוע שתקופת הזוהר של היהודים באמריקה לא רק חלפה אלא נעלמה. במגזין היהודי המעולה והאינטלגנטי טבלט מגזין גם נכתבו דברים ברוח דומה בנוגע לעלייתו של טרמפ.

    ביגלמן מזכיר במשהו את היהודים הקומנסטיים שבתחילת שנות השישים עדיין מהללים את ברה"מ או את יהודי גרמניה שבסוף שנות ה20 עדיין מדברים בשבחה של ארץ הולדתם למרות הצללים שמתחילים לאופף אותם. אינני אומר שקיימת הקבלה בין הסיטואציות ההיסטוריות אלא שקיים דימיון גדול בנימת הקול ובלהט.

  17. תגובה שנייה

    בעקבות המאמר קראתי את הספר ואז קראתי שוב את המאמר… ואני אומר – רוצו לקרוא את הספר.

    הספר מהווה מחקר איכותני במיטבו של החברה האמריקאית השסועה ומציג אותה כמו קיר אבנים ללא מלט שהסדקים בו מטוייחים בעזרת הפוליטקלי קורקט.

    לגבי אשמת האדם הלבן בארה"ב צר לי אך היא קיימת (גם אם לא נעים לאנשים הלבנים שכמותי לשמוע אותה).

    הספר נע בין שני קטבים –
    הראשון חיפוש עקר אחר 50 מיליון הגרמנים – כשמתברר שהם כולם נטמעו ואין הבדל בין אמריקאי ממוצא גרמני לאמריקאי ממוצא אנגלי.
    הקוטב השני הוא ניסיון עקר למצוא שחורים שהשתלבו באמת בחברה האמריקאית כשמתברר שאין כאלה.

    השחורים מונים הרי 10% מהאוכלוסיה הכללית ולכן הסיכוי של שחור להתחתן עם שחורה בחברה נטולת גזענות הוא 10% כלומר 90% מילדי השחורים היו אמורים להיות מעורבים והגזעים היו אמורים להיטמע זה בזה תוך דור וחצי.

    אנחנו נמצאים כ150 שנה לאחר ביטול העבדות שזה למעלה מ5 דורות ועדיין הקבוצות לא נטמעות זו בזו דבר שמעיד על הגיזענות כלפי שחורים בחברה האמריקאית ועל העדר גזענות כלפי הגרמנים.

    לגבי היהודים:
    הפלגים שאינם אורתודוכסים ביהדות ארה"ב הם הקבוצה האתנית המתבוללת בקצב המהיר ביותר באנושות. מ5 מיליון נותרו פחות מ50,000 יהודים רפורמים וקונסרבטיבים פעילים כלומר 99% ירידה תוך 100 שנה – מדובר בקבוצה שהחליטה בנחישות להתבולל והאוטואנטישמיות היא ניסיון השיכנוע.
    הספר מציג את זה בצורה יפה.

    לגבי הצביעות של הפוליטקלי קורקט – היא אומנם הקטע העסיסי ביותר בספר אבל כאן אני לא מסכים עם הסופר – לא מדובר בטיפשות ולא בפחדנות אלא בהתנהגות נבונה ומודעת – חנופה לביריונים ועצימת עיניים לעוולות היא דרכו של החלש להימנע מפורענות. החברה האמריקאית חלשה ומודעת לעובדת היותה חלשה ולכן נוקטת בטקטיקה הזאת.

  18. המאמר מסיק מסקנות משיברי משפטים של טננבאום וחוטא לעיקר. הוא בכלל לא מתנשא, להיפך. הוא יורד על הצביעות ןהשקרים של ממשל אובמה וכו'.וגם מדי פעם יורד על התבכיינות הציבורים התלותיים.

  19. קראתי את הספר השבת.
    קדום כל ספר נהדר, מלא הומור משובח (לטעמי) ותובנות חשובות בניסוח קליל.
    התרגום לא מזהיר והעריכה נוראית, אבל היי, כל הספרים של ההוצאה הזו די זרוקים.

    בכל מקרה נראה לי שמידה פיספסו את הנקודה כאן ביג טיים. לא מדובר במחקר מדעי מקיף על מודל התנהגות האמריקאי הממוצע על פי התפלגות אזורית בין -מדינית (טוב ראינו לפני חודש בסקרי ההצבעה בארה"ב כמה עדכניים הכלים האלו…), ממש לא. מדובר בספר מסע של חוויות ורשמים כשהמטרה המוצהרת שלו היא לקלף את התדמית האמריקאית החיצונית והתשובות הפבלוביות הקלאסיות ולראות מה נמצא מתחת. היתרון והחסרון שלו אם כך נמצאים במגע הבלתי אמצעי והאנושי.

    סביר להניח שמי שאהב את הקודמים בסדרה יאהב גם את זה (אלא אם כן הוא משום מה נורא רגיש לביקורת על אמריקה כמו האתר הזה), טוביה לא מתיימר להיות טבולה רסה, ברור לכולם שיש לו הטיות לכיוונים מסויימים והוא לא מנסה להסתיר אותם. הוא לא מתנשא על אף אחד ולא פוסל אנשים קטגורית, הוא לא דופק חשבון לאף אחד כאשר המדד היחיד שמעניין אותו כשהוא מדבר עם אנשים זה האותנטיות של העמדות שלהם. נכון, אין בספר כמעט ראיונות חושפניים עם פוליטיקאים וידוענים (כי א. הוא מסביר שם שאף אחד לא אוהב להתראיין בארה"ב, ב. הוא כנראה כבר קצת 'שרוף'), לי זה לא הפריע יותר מידי.

    ספר מצחיק, מעורר חשיבה ובעיקר בעיקר לא שגרתי שמגיש לנו אמריקה אחרת.

  20. מאמר מאלף.
    קולע בול לטעויות גם של האנשים המפוכחים.
    מסתכל בצורה בריאה על הקפיטליזם – המערכת הטובה ביותר שקיימת.
    בוודאי יותר מהרפש הסוציאליסטי והקומוניסטי.
    מהלל את האמריקאים ואת המדינה המדהימה שלהם, ומבקר קצת כשצריך.
    מאמר מאיר עיניים. כל הכבוד!!!

  21. ״אבל ביחס לעולם הממשי היא עדיין המקום הטוב ביותר להיות בו עני״ עקיבא זה המשפט המפגר שכתבת מעולם.
    קראתי את הספר ואני יכול להסבים עם רוב דבריך, אבל אני מתגורר כבר 4 שנים באמריקה (ולפני זה בארצות אחרות) ולהגיד שלהיות עני בארה״ב זה טוב יותר מכל מקום זו שטות גמורה !
    לעניים כאן אין מה לאכול ולפחות חצי מהמדינה הזאת בנויה מאנשים שבורים לגמר.
    לסיכום, הרבה יותר טוב להיות עני בארץ ובעוד המון מקומות לפני ארה״ב

  22. 4 השנים של נשיאות טראמפ הוכיחו את צדקת טוביה טננבאום. ולהגדיר אותו זה קזה. טוביה טננבאום מביא במכלול ספריו את הגישה הישירה של שכל ישר ונסיון להבין לאן הדרדרנו עם השקפות פרוגאסיביות מימין ומשמאל גם יחד