עיתונאים אובייקטיביים לא רצים לכנסת

בפאנל שאירח "פוליתונאים" המתמודדים בבחירות נחשפה הצביעות: לפתע חוש הביקורת נעלם ומתגלה שאובייקטיביות גדולה מעולם לא הייתה שם

עיתונאי לא-אובייקטיבי בדרך לפוליטיקה לא משכנעת. צילום: אלדד שטרית

הימים ימי טרום בחירות וה"גילדה" – אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן – נוטלת יוזמה ומארחת פוליטיקאים שונים ממגוון המפלגות המתמודדות לבחירות הקרובות. ציפי לבני ושלי יחימוביץ' כבר הגיעו. אחמד טיבי, אריה אלדד, ונפתלי בנט יגיעו במהלך השבוע הקרוב. בשונה מהקונספט הקבוע של דיבייטים והצגת מצעי המפלגות, שבאופן טבעי מלהיט את היצרים ומחולל לא מעט דרמה, מביא עימו הפאנל הסולידי שהתקיים היום משב של רעננות, בעיקר בשל העובדה כי במרכזו עומד המעבר החד מעולם התקשורת לעולם הפוליטיקה.

המשתפפים – מרב מיכאלי, אורי אורבך, ציפי חוטובלי ועופר שלח, מדברים כל אחד בתורו על הנסיבות ועל האידיאולוגיה שמאחורי ההחלטה, כשאור הזרקורים מופנה באופן טבעי לשלח ומיכאלי, המצטרפים הטריים.

"נתניהו מחריב את רשות השידור"

בניגוד גמור לאורבך וחוטובלי, שמרגישים בבר-אילן יותר בנוח מאשר באולם המליאה בכנסת, בחרה מרב מיכאלי להתעלם כמעט לחלוטין מהמטרה לשמה התכנס הפאנל, ועברה במהירות להכפשות טרום-הבחירות הרגילות. את נסיבות המעבר מהתקשורת אל הפוליטיקה היא מסבירה בתרומתה הבלתי-פוסקת לחברה, ועל התנדבותה כצעירה בתנועת הצופים. בפסגת הרקורד המרשים הזה היא מציינת את שנת השירות שעשתה בירוחם. דוד בן גוריון – מאחוריך!

"חוש הביקורת הוא יתרון עצום לכל פוליטיקאי", אומרת מיכאלי כדי להסביר מדוע מצבה העגום של התקשורת אמור לעניין את ראש הממשלה ("נתניהו מחריב את רשות השידור"), אך ברגע שבו הביקורת מהקהל מופנית כלפיה, דומה שהחוש החשוב הזה שובק חיים. כשנשאלה בדבר התבטאותה בגלי צה"ל שהתפרשה כעידוד לסרבנות, טענה: "אינני קוראת לסרבנות, אבל אנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. האופן שבו פורשה האמירה הוא דוגמה לדה-לגיטימציה שעושה הימין לשמאל".

"מעולם לא הייתי אובייקטיבי כעיתונאי"

בניגוד לחברים האחרים, עופר שלח כועס. על רקע מצבם של כלי התקשורת שבעבר העסיקו אותו, אפשר גם להבין מדוע. שלח מפנה את כעסו האופנתי כלפי הממסד והמערכת. הוא הסתובב במקומות בהם "הדברים קורים", ונחשף למחדלים הרבים שמתרחשים שם. "ההשפעה על קבלת ההחלטות כעיתונאי היא אפסית", הוא טוען. הכעס בשילוב ההבנה כי השפעה אמתית מתרחשת רק בפוליטיקה הובילה אותו להוסיף את המקצוע הפוליטי לרשימה המכובדת של כתב צבאי-ספורט-תרבות-סופר-משורר-פרשן-פילוסוף קיומי שהוא פיתח במשך השנים. "אף אחד לא הולך לפוליטיקה כי חבר שלו אמר לו", טוען שלח, כשהכוונה בדבריו ברורה.

בניגוד לשאר חברי הפאנל, שטוענים שההומור והביקורת העצמית הם נר לרגליהם, שומר שלח על ארשת רצינית גם כשהאחרים מרשים לעצם להתבדח. הרצינות התהומית שלו ואולי גם הכעס שהוא נושא משדרים התנשאות-מה. בשלב מסויים הוא פונה לאורי אורבך ואומר: "אוותר כרגע על ההסבר כי הוא מורכב מדי בשבילך".

כאשר מכריז שלח כי בשונה מעמיתיו, הוא מעולם לא היה אובייקטיבי – גם לא כעיתונאי – נחשפת הבעיה האמתית שלשמה כונס הפאנל. כשעיתונאים עוברים לפוליטיקה בקצב בו גנרלים לשעבר מתמנים לבכירים בחברות גז, מתגלית אמת מטרידה על מצב העיתונאות בישראל. על האובייקטיביות של עופר שלח ומיקי רוזנטל כבר שמענו, ועל זו של מרב מיכאלי לא ממש צריך לדבר. רק צריך לזכור שמאחורי כל עיתונאי לא אובייקטיבי שנפלט לפוליטיקה מסתתרים עוד עשרות עיתונאים, עורכים ומגישים "לא אובייקטיביים" וכעסנים, שעדיין עובדים במערכת. כדאי לזכור אפוא, שמאחורי כל עיתונאי מעונב בפריים-טיים מסתתר חבר כנסת מגוש השמאל, שנכון לעכשיו פשוט מוצב במקום לא-ריאלי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר