כדי שערוצים מסחריים יוכלו לפעול, צריך לאפשר להם להיות כלכליים ולפעול באופן עצמאי לספק תוכן שהציבור רוצה, ולא את מה שהרגולטור החליט שהוא צריך
רוצה להקים ערוץ טלוויזיה בישראל? מצוין! יש רק בעיה אחת: אתה לא יכול. אבל אם אי-פעם יתמזל מזלך (או יהיו לך מספיק קומבינות) לקבל זיכיון, כדאי שתניח כמה עשרות מיליונים בצד לטובת שלל תשלומים למדינה. דמי זיכיון על סך 15-20 מיליון ש"ח בשנה הם רק ההתחלה. על מנת להודות לממשלה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקך, תצטרך גם לשלם למדינה תמלוגים, שבשנת 2011 עמדו על 1.75% ממחזור העסקים. ועוד, כזכיין טלוויזיה עשיר, חובתך גם לממן את תעשיית הקולנוע הישראלית בכמה מיליונים מדי שנה.
למה מגיע לך כל הטוב הזה? ראשית, מפני שהרגולטור הכול-יודע מצפה ששוק הטלוויזיה יגלגל מיליונים ויוכל לשאת על גבו גם תעשיית אחרות. אלא שהמציאות היא שהשוק גווע, שוק הפרסום הצטמק, וכל הזכייניות סוגרות את השנה במינוס. הסיבה השנייה לשלל החיובים הללו היא העובדה שאתה מקבל את הזכות להשתמש במשאב ציבורי מוגבל: תדרי שידור. אך מה לעשות ומזה זמן רב עברו השידורים עברו לאמצעים דיגיטליים, שבשונה מהשידור האנלוגי – בו טווח התדרים מוגבל – פועלים על טווח שהוא למעשה בלתי-מוגבל? ערוץ 10, למשל, מעולם לא שידר בפורמט אנלוגי, כך שבפועל הוא מעולם לא חלש על "משאב ציבורי".
הרגולציה פוגעת גם בתכנים
בסדר, יאמר הקורא חובב הטלוויזיה, הבנתי שדמי הזיכיון והתמלוגים הם סוג של דמי-חסות מדינתיים שאיבדו רלוונטיות. אבל אחרי הכול הרגולציה על תוכן היא דבר חשוב! שהרי אחרת הערוצים יתמלאו במיליוני פרסומות, ישדרו רק ריאליטי, וכל התרבות הגבוהה תלך קאפוט. אכן, חובות התוכן שמוטלות על הזכיינים הם סיפור אחר. הרעיון המקורי נועד לרסן את בעלי הערוץ ולשמור על האינטרס הציבורי. קיבלת זכות להפעיל ערוץ? יש לך גם חובה לנהל ערוץ מגוון ואיכותי.
על הנייר, העיקרון נשמע יפה. אלא שמישהו צריך לקבוע מה נחשב 'איכות'; ופה מתחילות הצרות. לשם כך התגייס הרגולטור הכול-יודע ויצר מספר כללים המחייבים את הזכיינים להוציא עשרות מיליוני שקלים על הפקות של ז'אנר עליון, "סוגה עילית", הכולל בעיקר הפקות דוקומנטרי ודרמה. בפועל, גם תכנית כמו "ארץ נהדרת" או דוקומנטרי צהוב על שחקן כדורגל, נחשבות 'סוגה עילית'.
בנוסף, כמו בכל מגזר שוק מפוקח, גם ערוצי הטלוויזיה מחזיקים אנשי מקצוע שכל מטרתם היא להציג את התוכן באופן שיענה לדרישות הרגולציה, המגוחכות לעיתים עד אימה. גיא מרוז מביא דוגמא נפלאה בפוסט שפורסם בבלוג שלו ב-NRG בשבוע שעבר:
לפני שמונה שנים בערך הגשתי סדרת תכניות זכורות לטוב בשם "בולדוג". לעתים, ב-30 דקות, גמרנו לספר את כל התחקיר, לשנות מציאות ולהפוך סדרי עולם. בגלל אלוהי הרגולציה היינו חייבים לשדר 48 דקות כי כך הם קבעו, אחרת לא "הכירו" בזה כפרק דוקו. אז מתחנו את הפרק עד כדי שעמום נוראי כדי ש"יכירו" בזה. וככה זה עובד. מספר הדקות, כמות הפרקים, זמן שידורם – את כל זה לא קובעים אנשים מוכשרים שהתמנו להיות מנהלי תכניות וערוצים אלא פקידונים שאין להם שום קשר למדיה. ואז גם באים הפוליטיקאים ומאשרים את מה שהפקידונים קובעים, וכך מתנהלת התקשורת החופשית והפלורליסטית.
יש אלפי דוגמאות מסוג זה לאופן שבו הרגולציה גוזלת זמן וכסף, וגרוע מכך: מעוותת את התכנים בכדי להתאימם להנחיות טכניות דקדקניות. וזאת, כאשר במדיומים מתחרים – יוטיוב, בבלוגים וברשתות החברתיות, קיים היצע הולך וגדל של יצירה ישראלית מקורית חכמה ונועזת, וזאת "ללא גרם אחד של רגולציה", במילותיו של גיא מרוז. כך פוגעת הרגולציה בתוכן המשודר עצמו.
יש פתרון
האבסורד הגדול הוא שפתרון רגולטורי מצוי כבר מאז ימי המשא-ומתן על ערוץ מסחרי שני בתחילת שנות ה-2000: שיטת הרישיונות. שיטה זו מציעה ליזם עסקי אופק של 15 שנה במקום 8 עד 10 בזיכיון; תנאי רישיון שווים לכל הזכיינים, שאינם תלויים במשא-ומתן פרטני עם הרגולטור; והקלה משמעותית ברגולציה המבנית ובחובות התוכן. כל מי שעומד בתנאי הרישיון יכול לפתוח תחנת שידור, בלי צורך בעבודה מתישה מול פוליטיקאים ופקידים.
למרות שהחוק עבר כבר בתחילת 2011, הרפורמה ממשיכה להתעכב. בתיקון החדש לחוק שהתקבל בדקה ה- 90 בשבוע שעבר, הוחלט על ביטול דמי הזיכיון והתמלוגים העתידיים, ועל הארכת תקופת הזיכיון של ערוץ 10. במידה ויעמדו הזכיינים בכמה תנאים יוכלו חלקם להתחיל לפעול על בסיס רישיון מהסוג החדש.
כך שבינתיים הסאגה ממשיכה. המדינה לא ממהרת לוותר על ליטרת הבשר שלה, בערוץ 10 לא ממהרים לשלם את חובותיהם למדינה, וזכייני ערוץ 2 לא ממהרים לוותר על עליונותם במצב הנוכחי. ההערכות בתחום הן כי עד שנת 2015 שתיים מתוך שלוש הזכייניות תתמזגנה, ונזכה סוף סוף לעבור למשטר הרישיונות.
אם המדינה נותנת לערוצים מסחריים לפעול, עליה גם לאפשר להם להיות כלכליים ולפעול באופן עצמאי, כך שיוכלו לספק לציבור את מה שהוא רוצה, ולא את מה שפקיד או מחוקק כלשהם החליטו שהם צריכים. שליטה בתכנים אפשר להשאיר לערוץ הממלכתי, ערוץ 1.
הקטע המצחיק הוא שעובדי ערוץ 10 עכשיו מתלוננים על הרגולטור, אבל כל השנים שהרגולטור העניק להם מונופול כפוי, העניק להם פרנסה טובה – הם שתקו. ברגע שנדרשו לשלם עבור הפרוטקשין, הם יצאו נגד המערכת.
המצחיק יותר זו העובדה שכאשר גוף כלשהו זוכה במכרז על משאב ציבורי כלשהו מתחילה שיטת השקשוקה: עכשיו נבוא ונוריד את התנאים שבגללם זכינו במכרז . אם מדובר בתשלום נמוך מדימצד המדינה -בוא נעלה אותו מאחר ואנו "מפסידים". אם דמי הזיכיון גבוהים מדי-בוא נגיד שאין לנו כסף ונוריד אותם וכן הלאה וכן הלאה! אם ניגשת למכרז-הרי זה מפני שעברת על כל הדרישות וקיבלת אותן ולא לתת מחיר ברצפה כדי לזכות ואז לפתוח את תנאי המכרז מחדש! אם התנאים לא נראים לך-תשנה אותם או לחילופין…..אל תיגש למכרז-וזהו!!
אני זוכר שנתניהו השקרן הבטיח לפני 4 שנים שכל אחד יוכל להקים ערוץ טלוויזיה
הפחד של ביבי זה ערוץ חדשות של הימין שיתקוף אותו מימין,מזה הוא הכי מפחד ולכן הוא חוסם את זה
ניכר כי הכותב ממחזר סיסמאות בעניין הרגולציה בתחום המדיה בישראל, ומעט מאוד מתוך זה נובע מבדיקה יסודית ומחקר משווה הלוקח בחשבון את מגוון המשתנים המשפיעים על מדיניות רגולטורית וגישה רגולטורית. הניסיון להסדיר כל ספירה חברתית ותרבותית באמתעות ארגונה כ"שוק חופשי" היא חסרת אחריות בעיקר כאשר בכותב אינו מתייחס ברצינות לטענותיו ולא בוחן את השלכותיהם האפשריות. אחת הסיבות היחידות לכך שבטלוויזיה הישראלית לא משדרים רק שעשועוני זבל ותוכניות ריאליטי זולות אך רוחיות היא הרגולציה המחמירה הדורשת פיתוח יצירות מקוריות, פיתוח הסקטור האומנותי בארץ, עידוד יצירה עברית, תוכניות תיעודיות ודראמה, שאף משדר לא היה מפיק משיקולים כלכליים או מטוב ליבו השופע. חבל שאתם כל כך נאמנים למודל הניאו-ליבראלי שאתם לא מצליחים לנתו באופן הגון את המצב ולהציע כיוונים רלוונטיים.
קשקוש….התכנים כל כך נחותים בגלל עודף רגולציה ושיטת מדרוג בולשביקית שקרית ומוטה בה 5 משפחות מחליטות על טעמם של מילוני אנשים (נא להוריד חצי מאחוזי הצפייה "האסטרונומים" של האח הגדול) .
הטלוויזיה בארה"ב ובבריטניה היא שוק חופשי כמעט טהור, ואפשר ליהנות מתוכן איכותי מאוד בלי כל מיני קשקשנים ""מוסריים" בכנסת. הריאלטי השתלט שם על הטלוויזיה אבל השוק החופשי של התרבות הפופולרית מצא לבד דרכים לאזן את הדברים, ומוצא דרכים ולבטא את האלה ששונאים ראליטי שמייצרים תוכן אחר. בעשור האחרון ארה"ב הוצפה בהרבה טראש אבל הדברים לאט לאט מצאו איזון בלי התערבות, והיום הריאלטי יותר ויותר עובר לרשתות נישה וגם בפריים טיים שום תכנית ראליטי כבר לא מפלצת רייטניג כמו פעם (חוץ מדה וויס)לכולם יש ריטניג בינוני-טוב ומטה, מה שמוביל היום בטבלאות זה סדרות, וקומדיות בהפקה מקומית.
איך היא מעודדת תכנים אם אין בטלווזייה שום תוכן כזה כמעט ? הערוץ הראשון לא מיצר דבר מלבד תקלות טכניות ששייכות למאה הקדומות ונבירה בארכיון משנות השבעים., הערות הזה מקבל כל כך הרבה מהממשלה ומבזבז כמעט את הכול…אלוהים יודע רק על מה. שום תמורה לאגרה.
זה שטויות שיש דרמות ואיכות רק בגלל רגולציה, פשוט לא נכון עובדתית. איך משחקי הכס זוכה להצלחה כה רבה ? למה להפיק את זה ? הרי זה "לא רווחי"…והנה עובדה שיש עוד מיליון חומרים איכותיים באמריקה ובבריטניה בלי התלות במחוקק המיושן. דווקא יצרה ויוזמה עצמאית מייצרת דברים איכותיים באמת, דווקא התחרות הקשה בין הרשתות והכבלים יוצרת רף גבוהה מאוד של איכות חומרים (הרבה סדרות רצו באמריקה וירדו למרות שהם היו לא רעות אבל לא עמדו באיכות התכנים האחרים ולכן ירדו). דווקא פתיחת השוק בלי לקבוע איזה מגזר משדר מה, מביאה לתרבות יותר פלורליסטית ודינאמית (דמויות להט"ביות הופיעו בטלוזיה בגלל שהתרבות הזו חדרה את המיינסטרים וזאת בלי מחוקק שקבע שצריך להיות שעה בשבוע של סדרה על הקהילה).
די החוקים האלה נכשלו והם חסרי טעם, חוץ מזה שהמחוקק לא באמת מצליח להפחית את הריאליטי בארץ, שיטת המדרוג הדיקטטורית ממשיכה לשרת את מפיקי הריאליטי ברייטינג המוטה שלה, מפיקי רשת מעדיפים את החיים הקלים של הפקת ריאלטי ורווח נקי ומעדיפים את הקומבינות עם רשת כי זה הרי קרטל שהם יכולים לעשות בו כל מה שהם רוצים. הקרטל הזה פועל בלי שום שקיפות, או מחיבות לצרכנים (הייתה דרישה לפרסם את באופן שקוף את האס אמ אסים באח הגדול- יורם זק אפילו לא טרח להתייחס לבקשה ) או יכולת להצליב נותנים, כדי לראות מה טווח הרייטניג של תכנית מסוימת. כל זה משמר את שלטון הראילטי (בישראל 50 אחוז מהתוכן הוא ראילטי וזבל, בארה"ב הוא פחות מ13 אחוז).
בארה"ב לעומת זאת שעות השידור ירדו כי הקהל הוא זה ששולט בתכנים של הטלווזיה וככה אפשר להינות גם מבידור וטראש וגם מדברים איכותיים, מערוצים מובילים (דיסקברי למשל מקבל רייטניג גבוהה מאוד יחסית לערוץ נישה והוא כולו איכות) צריך לתת לציבור להחליט, המחוקק רק מפריעה לתהליך.
בברטיניה הבי בי סי היא טלווזיה ציבורית אבל נתמכת על ידי הממשלה באופן חלקי בלבד ולא מחויבת לסיוע שלהם, וככה היא מצד אחד ממונת כשירות ציבורי ממלכתי וגם נשלטת על ידי אנשים פרטיים שמזרמים דם חדש לערוץ כל הזמן ומייצרים תכנים טובים, בלי שיש להם תלות מוחלטת במחוקק כמו בערוץ הראשון.