במערכת הבחירות המנומנת ביותר בהיסטוריה, ההיסטריה בכל זאת חוגגת בקרב המפלגות, ראש הממשלה, והתקשורת
לפי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי, למרבית המפלגות בישראל כדאי לקבוע תור דחוף לאבחון תסמונות של פאניקה. על-פי ההגדרה הרשמית, התקף פאניקה הוא הופעה פתאומית וזמנית של תחושת חרדה או חשש, מעורבת באימה ופחד מפני סכנה מאיימת, עלייה בקצב פעימות הלב, הזעה, קוצר נשימה, וצמרמורות. במערכת הבחירות עד כה הספיקו כמה וכמה מפלגות לחוות לא מעט סימפטומים מסוג זה.
משום שמרגע הקדמת הבחירות שלטה הדעה כי הפעם הכל ידוע מראש, יצר כל שינוי קטן בסקרים זעזוע במטות הקמפיינים, והביא אותם לשלוף תגובות מן המותן, תוך זניחת האסטרטגיות המחושבות.
התנהלותו של נתניהו בשבוע האחרון היא דוגמא מובהקת לכך. מפלגת הליכוד-ביתנו, שהתחילה את מערכת הבחירות עם סקרים באזור ה-40 מנדטים, בחרה במודע שלא לפתוח בקמפיין נרחב כשאר המפלגות, אלא להתמקד בעשייתו של ראש הממשלה. ראש הממשלה, הזוכה לזמן שידור יקר במסיבות עיתונאים אותן הוא עורך עם מנהיגים זרים, נראה מורם מעם, בעוד שאר המפלגות נאלצות להילחם ביניהן על פירורי חשיפה תקשורתית. כחלק מאסטרטגייה זו סירב נתניהו בחודשים האחרונים להתראיין לאמצעי התקשורת. אך הידרדרות הליכוד אל מתחת לגבול 35 המנדטים, לצד עלייתו המטאורית של נפתלי בנט, הביאו את נתניהו לוותר באחת על תכניות הקמפיין ולצאת במתקפה חזיתית נגד יריבו מימין. דברי הסרבנות של בנט פרצו את סרבנות הראיונות של נתניהו, שהזדרז להופיע בשלושת הערוצים הגדולים בכדי לגנות את האויב החדש. על-פי הסקרים שהתפרסמו בשבוע החולף, לעת עתה הפאניקה לא הועילה.
גם מפלגת העבודה לא טומנת ידה בצלחת. שלי יחימוביץ עוד זוכרת את הסקרים, שחלפו לבלי שוב, בהם העבודה אף עברה את גבול 24 המנדטים. מתחילת מערכת הבחירות נמצאת העבודה במגמת היחלשות, ושום צעד שהיא נוקטת לא מצליח לשנות זאת. תחילה העלתה יחימוביץ את המחאה החברתית ואת הדגל הכלכלי על ראש שמחתה, והכניסה את נציגי המחאה סתיו שפיר ואיציק שמולי גבוה ברשימתה. המשך הירידה בסקרים הביא להעלמת הדגש החברתי לטובת המלחמה בשחיתות, ניסיון שכשל עוד לפני שהחל. סימן נוסף לפאניקה בעבודה קיבל פומבי ברשת ב' כאשר טל אלכסנדרוביץ', היועצת האסטרטגית של יחימוביץ', תקפה את עורך הסקר בו קיבלה מפלגת העבודה רק 16 מנדטים: "לא נעים לי להגיד אבל נשמע לי מפוקפק אם לא תמוה התוצאות הללו". האיום בתביעת דיבה מצידו של עורך הסקר, מנו גבע, כנגד אלכסנדרוביץ' אחוזת הפאניקה, לא איחר להגיע.
מפלגת ש"ס מחרה מחזיקה אחרי שתי המפלגות הגדולות בסקרים, ופועלת גם היא בהיסטריה מתקדמת. חזרתו של דרעי לא סיפקה את ההתחזקות המקווה בסקרים, וכך גם ההכרזה על הנהגה משולשת. יחד עם האיום החדש בדמות בנט, החל הטריומוויראט לירות מסרים סותרים לכל כיוון. אריאל אטיאס רמז שש"ס לא תמליץ לנשיא להטיל על נתניהו את הקמת הממשלה הבאה, בשל איומו לקחת ממנו את משרד השיכון. ישי, שהבין כי הצהרה כזו עלולה לשחוק עוד יותר את התמיכה מצד הימנים מצביעי ש"ס, מיהר לתקן והצהיר כי נתניהו הוא האפשרות היחידה שעומדת בפניהם. זאת, לא לפני שדרעי קרא לליכוד ביתנו מפלגה של 'רוסים ולבנים', וגם הוא כבר הספיק לחזור בו.
התקשורת עצמה (ברובה) חולה כרונית בתת-זן של ההפרעה המכונה 'פאניקת-ביבי'. אחרי שנאלצה לספוג ארבע שנים של שלטון נתניהו, היא רואה אותו שב לקדנציה נוספת, בניגוד, כמובן, לדעתו של כלב-שמירת-הדמוקרטיה על הרצוי והראוי. לכן היא נאחזת בכל קש פוליטי בכדי לשמר את גחלת התקווה ולשנות את רוע הגזירה. תחילה ניסתה להריץ את אולמרט. כשאולמרט הודיע שלא יתמודד, עברה להריץ את ליבני. חוסר היכולת שלה לאחד את גוש השמאל ולהתרומם בסקרים ריסק את התוכניות, וכל שנותר לסובלים מפאניקת ביבי כעת הוא לקוות שבנט הימני יצליח להחלישו מעט.
