דעה: העם אמר את דברו

הבחירות הסתיימו. כעת, לאחר התוצאות הרשמיות, מתחיל הספורט הלאומי של הרכבת קואליציות שונות ומשונות, כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו. ספורט חביב אחר, הידוע בכינויו "מחליפים את העם", מתנהל במקביל ובוחן מי הצביע למי.

אחד הממצאים המעניינים ביותר הוא הצבעת השכבות החלשות, שנטו להצביע למפלגות הימין ובעיקר ל'ליכוד ביתנו', בעוד המעמד הבינוני והבינוני-גבוה בחר לפיד. דהיינו, עיירות-הפיתוח הצביעו ברובן הגדול ל'ליכוד-ביתנו', היישובים המבוססים ל'יש עתיד'. מפלגת העבודה, שראתה עצמה כהבטחה הגדולה ביותר לשכבות החלשות, זכתה לכישלון מהדהד, בעיקר בקרב אותן שכבות. גם המעמד הבינוני שלשמו קשרו קשרי מחאה חברתית בחר שלא להצביע למפלגת ה"צדק החברתי", אלא למפלגת "רדו לנו מהגב".

את תופעת יאיר לפיד באמת קשה לשמאל להסביר, ולכן בצעד ספורטיבי הוכרז שהעם שטחי וחסר אידיאולוגיה. זאת כנראה הסיבה שכל כך הרבה אנשים הצביעו ליאיר לפיד, הם פשוט הסתנוורו מפניו היפות, ולא שמו לב שהוא בעצם לא אומר כלום.

אך מעל לכל עומדת ההתנהגות המשונה (והמתמידה) של הצבעת השכבות החלשות ל"מדכאן" הראשי, או במילותיו של עמיר פרץ: "תסמונת הילד המוכה". התופעה מכה את מפלגת העבודה בתדהמה. האנשים שלטובתם פועלת העבודה לילות כימים, מחליטים בעיקשות וטיפשות לא להצביע לה. חמור מכך, הם בוחרים באויבם הגדול ביותר, הליכוד, שכבר הוכיח שלא יימנע מקיצוצים כואבים והפרטה, ושבראשו עומד ראש הקפיטליסטים האכזריים נתניהו. זו כבר לא שטחיות ריקנית נוסח ההצבעה ללפיד, זו ממש טיפשות. ההסבר המוכר והידוע לפיו מדובר ב"הצבעה מסורתית" של אנשי הפריפריה, מסתיר הנחה סמויה, לפיה מי שיש לו יכולת להעריך נכונה את המציאות שבה הוא חי ולבחון את החלופות העומדות בפניו, לא יבחר בימין. זה פשוט לא עולה על הדעת.

כאן המקום להעלות הצעה מהפכנית: נניח שכל אלו שטרחו ללכת לקלפי, עשו זאת מתוך אמונה והבנה שהצבעתם מבטאת את הדרך הנכונה למדינת ישראל; כן, גם אם הם בפריפריה. אם ניתן קרדיט לבוחר, אולי נוכל ללמוד מזה על הציבור ועל שאיפותיו. לפי תיאוריה חדשנית זו, אנשים בשכבות החלשות מאמינים שכלכלה חופשית תעזור להם יותר מאשר כלכלה סוציאליסטית. זה בדיוק מה שמסרב השמאל לקבל: הרי עניים חייבים להעדיף סוציאליזם, הוא עוזר להם, לא?

אולי לא. בהחלט יכול להיות שאנשים עניים מעדיפים שהמדינה לא תרכז אצלה בידיים את כל ההזדמנויות וההטבות, כי היא פשוט תחלק אותן לקבוצות אינטרס חזקות. אולי הם מעדיפים לסמוך על עצמם ולא על המדינה שתיתן להם ותעשה להם. אולי הם מבינים שכדי להצליח הם צריכים להחזיק בכוח לקבוע את גורלם בעצמם. אולי אלה שכן הצליחו רוצים להשאיר אצלם את פרי עמלם, ולא לתת אותו למי שמפעיל מנופי לחץ על הממשלה.

אפשר גם להעז ולנחש שאנשים שחשבון הסלולר שלהם ירד ב-300% בגלל שפתחו את השוק לתחרות גדולה יותר, שיודעים מה קורה למחירי המזון ברגע שרמי לוי נכנס לעיר, שלרוב חשופים לשוק מקומי המאכלס דוכנים רבים שנאבקים על לב הלקוחות – מבינים את הערך של תחרות יותר מכל אדם אחר.

שמא הם רואים גם מה קורה בשאר העולם, לאחר שניסו להגדיל את העוגה בלי לחשוב על החשבון, והם לא רוצים שזה יקרה גם כאן? ואולי הסוגיות הביטחוניות יותר חשובות להם, דווקא משום שאצלם הקושי הביטחוני הוא גם קושי כלכלי? עיירות הפיתוח בדרום למשל, שמוטרדות הרבה יותר מהקסאמים מעזה מאשר ממחיר הקוטג'. ואגב, מחאת הדיור כלל לא מדברת אליהם – מה להם ולמחירי השכירות המאמירים בתל אביב? מחירי הדירות בפריפריה סבירים הרבה יותר. מי שמחירי הדיור אכן מטרידים אותו, גר ממילא ביישובים מבוססים, ועל כן הצביע ככל הנראה ללפיד.

אז אפשר לזלזל, ואפשר להתנשא. בינתיים, תודה לדמוקרטיה, גם הפריפריה אומרת את דברה.