ההסתדרות נגד העובדים

ההסתדרות הכריזה לפני כשבוע על סכסוך עבודה, שעלול להתפתח לשביתה כללית השבוע. את בכירי ההסתדרות, מסתבר, לא מעסיקה הדאגה לטובת העובדים, אלא הדאגה לעתידם הפוליטי

ההסתדרות חרתה על דגלה את הדאגה לזכויות העובד. אמנם, כוונות לחוד ומעשים לחוד; מסתבר שבכירי ההסתדרות אינם מסוגלים לפרגן לעובדים כאשר אלה זוכים לתנאי העסקה מצוינים, אם הדבר בא על חשבון כוחם הפוליטי. החוזים האישיים טובים למעסיק ולמועסק? הצחקתם אותם. מה שחשוב אלה רק החוזים הקיבוציים, שמשמרים את מעמדם הבלתי מעורער. מדינה שבויה

בין האסיר X והכניסה של ציפי לבני לקואליציה, נעלמה מכותרות החדשות העובדה שהמדינה שלנו עלולה להיות משותקת החל בשבוע הבא, לפרק זמן בלתי מוגבל. זאת הודות לסכסוך העבודה שהכריזה ההסתדרות עם משרד האוצר, בו היא דורשת לצמצם את ההעסקה של עובדי המדינה בחוזים אישיים. אם לא יתגבשו הסכמות, ההסתדרות מאיימת בשביתה כללית של מאות אלפי עובדים בשירות המדינה, אשר ישביתו שירותים מרכזיים בכל הארץ.

לדברי יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן, "האוצר הפך את שיטת החוזים האישיים לכביש עוקף של ההסכמים הקיבוציים, באמצעות תמריץ לעובדים לעבור לצורת ההעסקה הזאת. אולם, גם העובדים מבינים היום שזה בסך הכול מנגנון ניצול, ושלמרות פיתוי כזה או אחר לטווח קצר עדיף להיות מועסק בהסכם קיבוצי".

המחשבה שהעובד הבודד הוא חסר כח מול המערכת, היא הונאה מרקסיסטית ידועה. לפי הלך מחשבה זה, עובד הוא בסך הכל דגיג עלוב שנבלע במערכת הנצלנית, הזקוק נואשות לאיגוד עובדים נטול אינטרסים. אפשר לחשוב שאנחנו חיים באנגליה של המאה השש-עשרה, ולא בישראל של המאה העשרים-ואחת בה לכל עובד בכל מקום עבודה יש חוקים שמגנים עליו. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במערכת הציבורית המחויבת במנהל תקין, ונמצאת תחת ביקורת ציבורית.

אבל, לאיגודי העובדים יש אינטרס ברור שנאמין כי אנחנו זקוקים להם, ובלעדיהם כולנו נהפוך לכלים המנוצלים בידי מערכת צינית. הם מסתירים את העובדה הפשוטה – ואולי פשוט לא מכירים בה – שעל חוזה חותמים שני צדדים, המעסיק והעובד, בהסכמה מלאה. תנאי ההעסקה מהווים פשרה מוסכמת בין שני הצדדים, ויש גם פתח יציאה: לחוזה יש תאריך סיום, שלאחריו יכולים הן המדינה והן העובד להחליט אם הם מפסיקים את ההתקשרות – בין אם העובד אינו ממלא את תפקידו נאמנה ובין אם הוא מרגיש שתנאי העבודה וההעסקה אינם מתאימים לו.

אפילו מדבריו הקצרים של ניסנקורן, עולה כי החוזים האישיים שנערכים מול המדינה מציעים תנאי העסקה טובים יותר – לעומת ההסכם הקיבוצי שמציעה ההסתדרות – ועל כן עובדים בוחרים לעבור לשיטת העסקה אישית. מסתבר גם שהמדינה מוכנה לשלם יותר לעובדים כאשר היא אינה כבולה בשלשלאות לחוזים הקיבוציים, שלא מאפשרים לפטר אפילו מזכירה זוטרה. הגמישות התעסוקתית שמקנים לה החוזים האישיים יקרה לה מאוד. המערכת הציבורית, שתמריצים אינם החלק החזק שלה, מבינה שששיטת המקל והגזר – שכר גבוה כשברקע איום בפיטורין – הכרחי לה כמו אוויר לנשימה. ועוד מסתבר, שכשעובד שהמדינה מעוניינת בו דן בעצמו על תנאי העסקתו, הם נעשים טובים יותר מאשר כשההסתדרות דנה בהם במקומו.

משמרים את הכוח

לכאורה, היה מקום לחשוב שמגנת העובדים הגדולה תשמח כאשר עובדיה מקבלים תנאי העסקה טובים יותר, אבל במקום היא שולפת את נשק יום הדין.

הסיבה ברורה. כוחה של ההסתדרות נובע מהיותה צד לחוזי העסקה בשם מאות אלפי עובדים, שברצונה תשבית אותם מעבודה. על גבי כח אדיר זה של השבתת המדינה, נבנה גם כח פוליטי שקשה להפריז בערכו (עמיר פרץ כדוגמה). כעת, אם אותם מאות אלפי עובדים – המהווים את מקור כוחם של בכירי ההסתדרות – יקומו יום אחד ויחליטו לסכם את תנאי העסקתם בעצמם, ואפילו לחתום עליהם בלא תיווך ההסתדרות, איזה קרש קפיצה לבריכה הפוליטית ישאר לראשי ההסתדרות?

החוזים האישיים הם אכן מכה קשה לעבודה המאוגדת. חוזה אישי מחליף את החוזה הקיבוצי, ועוקף הבנות וסיכומים היסטוריים בין ההסתדרות למדינה. כך למשל, במקום מוסד הקביעות המפורסם – המדינה יכולה להחליט שלא לחדש את חוזה ההעסקה, ובמקרים מסוימים אפילו לפטר עובד באופן מיידי, ללא שההסתדרות תוכל לומר מילה בתהליך! קל אפוא להבין מדוע החוזים האישיים הדליקו את הנורות האדומות בחמ"ל ההסתדרות.

בכל תחום כלכלי אחר, אנחנו מבינים אינטואיטיבית את הנזק שגורם מונופול. אילו רק צרכן אחד היה מספק לנו נעליים, סביר שאלו היו נעליים יקרות מאוד ובאיכות ירודה. אבל את תחום העובדים – המשאב החשוב ביותר בשירות הציבורי – הפקרנו למונופול ההסתדרות. בישראל העבודה המאוגדת כל כך חזקה, שאיש אינו מעז להתמודד עימה. כל דכפין ייתי וישבות, ושערי התקציב ייפתחו בפניו מיד.

האיום היחיד על ההסתדרות מגיע מאותם מחוזות אוטונומיים, שפוטרים את המעסיק והמועסק מעולה של ההסכמה הקיבוצית. כאשר שני הצדדים מרוצים, זה מהשכר וזה מפתחי המילוט, קיימת סכנה שמישהו יבין כי ההסתדרות היא מוסד מיותר, שרב נזקו על תועלתו.

בהסתדרות מיהרו לזהות את הסכנה, וכעת תותח יום הדין (שמופעל לעתים תכופות) שוב מכוון אל המשק הישראלי.

היכונו לשביתה, את החשבון, כרגיל, אנחנו נשלם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *