מכון התקנים תוקע את המשק

היוזמות האחרונות לצמצם את סמכותו חובקת-הכל של מכון התקנים הישראלי מעוררות התנגדויות עזות מאגף העבודה המאורגנת של המשק הישראלי • מלבד סידור עבודה לכמה מאות מדענים בפוטנציה, מדובר באחד ממוסדות הבקרה והשליטה החזקים ביותר בישראל • סגירת מכון התקנים, או צמצומו באופן משמעותי, תוכל להגדיל את העוגה התקציבית במקום רק לריב על חלוקתה

הודעתו של שר הכלכלה נפתלי בנט כי בכוונתו לבטל באופן חלקי את החובה על יבואנים לקבל אישור ממכון התקנים הישראלי, גררה אחריה תרעומת רבתי. "המכון חיוני למשק" זעקו הכותרות; "מה יהיה על העובדים?" ייללו חברי האיגודים; ו"הקץ לתעשייה כחול-לבן" זעמו לוביסטים במסווה אידיאולוגי. והארץ – לפחות החלק ממנה, המאוגד בגיבוי ממשלתי – רעשה וגעשה.

האמת שכמעט ואין אלו חדשות: הבעייתיות שבפעילותו של מכון התקנים עלתה על סדר-היום הציבורי כבר לפני כשנתיים, בעקבות מחאת יוקר המחייה "החברתית". ועדת טרכטנברג, שהמליצה אז על מהלך דומה, זכתה לקיתונות של רותחין מפי יו"ר האופוזיציה שלי יחמוביץ': "1,000 עובדים ממכון התקנים יפוטרו והתעשייה הישראלית תיפגע קשות".

מאמינים שיכולים לתקנן

האמנם? בחינת פעילותו של המכון מגלה עד כמה מדובר במוסד בעייתי. קיומו של מכון התקנים הישראלי וסמכויותיו מעוגנים בחוק התקנים מ-1953:

מטרת המכון היא תקינה והבטחת רמה נאותה של טיב המצרכים … לערוך מחקרים, סקרים ובדיקות של חומרים, מוצרים ומיתקנים, לאשר מפרטים וכללים טכניים ולעודד את השימוש בהם, ולקיים השגחה על ייצור מצרכים בהתאם לכללים שקבע.

חייבים להודות שבאופן עקרוני יש ברעיונות אלו לא-מעט הגיון. ישנם מוצרים רבים שללא תקינה כלשהי (לאו דווקא ממשלתית) עשויים להוביל לפגיעה בשלום הציבור. לא ייתכן שרמת החסינות של חליפות הגנה לכבאים תתגלה רק ברגע האמת; וקשה להאמין שמישהו היה מעוניין לעלות במעלית שנבנתה בשיטת "סמוך" הישראלית.

השאלה היא לא האם צריך תקנים אלא מי קובע מה יהיו אותם תקנים; ויותר מכך – מי קובע אילו מוצרים מחויבים בהם.

בשלב זה העסק מתחיל להסתבך:

המכון, והוא בלבד, רשאי לקבוע מפרט, או כללים טכניים של תהליך עבודה, לרבות הגדרות טכניות כתקן ישראלי. המכון יפרסם כל תקן בדרך הנראית לו. (סעיף 6)

כאן כבר נקבע שאין אפשרות להקים שום גוף מקביל שיוכל לערער את ההגמוניה של מכון התקנים. הם עצמם יקבעו ויגדירו מהו התקן הנדרש, איזה מוצר מחוייב בתקן ואיזה תהליך צריך לעבור על-מנת לזכות בתו-התקן המיוחל. את האופרציה המסובכת הזאת עושים אנשי מכון התקנים "בדרך הנראית להם" ללא פיקוח משמעותי, למעט זה של מבקר המדינה – שעם כל הכבוד, עסוק בעוד כמה דברים חשובים.

תו-תקן באסלה

 אם למישהו עוד היה ספק לגבי יכולתו של אזרח להחליט, חלילה, לשווק ולייצר על דעת עצמו, הגדיר המחוקק היטב כי:

לא ייצר אדם מצרך, שהמפרט שלו נקבע כתקן רשמי, ולא ימכרנו, ולא ייבאו ולא ייצאו, ולא ישתמש בו בכל עבודה שהיא, ולא יבצע עבודה שהכללים הטכניים של תהליכה נקבעו כתקן רשמי, אלא אם התאימו המצרך או תהליך העבודה לדרישות התקן הרשמי. (סעיף 9)

חוק התקנים יודע יפה-יפה להגביל את האזרח. אך לעומת זאת, תחום סמכותו של המכון לא מוגבל כלל. כך נוצר המצב בו מכון התקנים ומשרד התמ"ת הרחיבו את חובת התקינה פחות-או-יותר לכל סוגי המוצרים שקיימים בשוק.

כאשר מעיינים ברשימת המוצרים המחויבים בתקינה ניתן לראות עד לאן אפשר להגיע: תה, מעיל רוח, סלטים מחומרים צמחיים, אסלות, ריהוט: חמרי עץ ומוצריו, כסאות משרד, כריכת ספרים בכריכה רכה, משחת שיניים, מצות לפסח, מגבות נייר ותריסים, ואלו רק חלק קטן מהרשימה ההזויה.

 הטענה שחוסר פיקוח על מוצרים ישחרר לשוק מוצרים באיכות ירודה פשוט איננה נכונה. על-פי טבעו של השוק החופשי, הציבור ידע מהר מאוד כי מוצר מסוים נמכר באיכות ירודה, ויצביע מיידית ברגליו ובארנקו. החברה היצרנית, שתדע כי מולה ציבור צרכנים חופשי ודעתן, תיאלץ להתייעל ולשדרג את מוצריה אם היא מעוניינת לשרוד.

 עצם הרעיון שהציבור זקוק לגוף שיסביר לו אם המוצרים שלפניו טובים או לאו, הוא בעייתי. את המחיר משלמים בסופו של דבר בעיקר הצרכנים: במחירו של כל מוצר חבויה גם עלות "תקינותו". כך שאת קיומם של 1000 עובדי מכון התקנים מממנים כל שאר האזרחים.

להגדיל את העוגה

העיסוק הציבורי הפופולארי בכלכלה עוסק בדרך-כלל בחלוקת התקציב, או בלשון העם ב "חלוקת העוגה". בניגוד לכך, הגדרת סמכויותיו ומגבלותיו של מכון התקנים הישראלי עוסק באופן ישיר בסיוע להגדלתה. הורדת נטל הבירוקרטיה על יזמים שרוצים לייצר, תקטין את עלות הייצור ותקצר את זמן ההמתנה עד לשיווק. צעדים אלו יובילו להגברת הצמיחה וכפועל יוצא מכך גם להגדלת התקציב.

בכדי לעשות זאת, לא חייבים לסגור לחלוטין את מכון התקנים הישראלי, אפשר להסתפק בהגבלה משמעותית של סמכויותיו לקבוצה מצומצמת של מוצרים; וגם הסתפקות בתקינה האמריקנית או האירופית יכולה להספיק, כך שניתן בקלות לוותר על הצורך בתקינה כפולה.

אמנם, ייתכן שההתייעלות תאלץ לפטר חצי מעובדי מכון התקנים. אבל גם יחימוביץ יכולה להישאר רגועה: רק 500 איש יאבדו את מקור פרנסתם. זה באמת לא נורא. להפך, תינתן להם ההזדמנות לחפש מקום עבודה חדש שיתרום לצמיחת הכלכלה הישראלית במקום לחסימתה.