על מה אבדה הארץ? לא על צדק-חברתי

לכל טרנד תרבותי יש עונה מיוחדת בה האקלים והאווירה הציבורית היא ההולמת אותו ביותר: עבור אוהבי החירות אלו הם ימי האביב של פריחה, פסח ויום-העצמאות; לכובד הראש המציאו את ימי הסתיו וחודש אלול; ולסוציאליסטים הותיר הבורא את הקיץ: החום הבוער וימי התוכחה העזה של "בין-המצרים" מלבים כאילו מעצמם את הזעם האדום העצור, והחברה הבורגנית כולה נאלמת-דום בהודאה שבשתיקה על חטאיה.

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" מטיחים בנו אנשי-רוח מהזרם הסוציאל-רבני, וקוראים ל"שיבת המדינה לאחריותה החברתית הכוללת". בהתרגשותם כי-רבה מצטטים המה ללא הרף מדברי הנביאים, אשר "עמדו כאיש אחד וקראו ‫לתיקון חברתי"; לדידם מדובר בסוגיה לאומית הרת-גורל, שהרי "‫כל זכותנו ההיסטורית לבנות את הבית הלאומי בארץ הזאת מותנית בצדק חברתי".

בכדי לעמוד באתגרים אלו, נהגו חכמי הדור להתכנס מדי שנה ביום י"ז בתמוז לימי עיון וזעקה בחסות עמותת "מעגלי צדק", שעל-פי אתר 'שתי"ל' שמה לה למטרה "לפעול למען יצירת חברה צודקת ומדינה הפועלת בהתאם לערכי הצדק והמוסר ברוח מורשת ישראל".

מי לא היה בכנסים הללו? הרבנים שרלו, לאו ואבינר, לצד אנשי-רוח כניסים קלדרון וגדי טאוב; פוליטיקאי-שמאל בעבר ובהווה, יחד עם אנשי מפד"ל מההתנחלויות. חזון אחרית הימים מתרגש ובא: וגר סוציאליסט עם דתי ורדיקל עם שמרן ירבץ. נישאים על ההד הציבורי של כנסים אלו, הצליחו בכירי הקולחוז הדתי-לאומי להשתלב אף בגלי מחאת האוהלים, וזכו לשבת בבמות רוטשילד על כיסא ירמיה וישעיה.

צדק מדומיין

ובכן, צדק חברתי הוא דבר נאה. ודברי הנביאים נאים אף יותר. אולם נער הייתי ואף מעט בגרתי, ועדיין לא זכיתי לעמוד על הקשר שבין השניים. לכבוד חג "הצדק החברתי" שחל היום, נפנה נא לעיון קל ונבדוק האם אכן כדברי הרב בני לאו, כשעוברים בין "כל דפי ספר הספרים" נמצאים רמזים לכך ש"קולם של נביאי ישראל … קראו ‫לתיקון חברתי".

פרשייה אהובה במיוחד על הסוציאל-רבנים היא פרשת "בית המלך", בה עומד הנביא וקורא בפני בית המלך כדברים הבאים (ירמיהו כב, ג):

עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תונו ולא תחמוסו ודם נקי אל תשפכו. אם עשה תעשו את הדבר הזה – ובאו בשערי הבית הזה מלכים יושבים לדוד על כסאו. ‫ואם לא תשמעו את הדברים האלה – בי נשבעתי נאם ה' כי לחרבה יהיה הבית הזה.

ומדוע פרשה זו אהובה כל כך? מכיוון שהיא משחררת את איש-הרוח ממועקת הקיום הפיזי, ומסירה מליבו דאגות כמו מטוסים, טנקים וצמיחה כלכלית. כדברי הרב בני לאו: "לא האויבים מבחוץ החריבו את הבית. האטימות ורוע הלב הביא עלינו את החורבן בראשונה ובשנייה".

ואולם, האם "צדק חברתי" יש כאן? האם מניעת גזל, עושק או הונאה נוגעים ל"פערים חברתיים"? מה לעובדי קבלן אצל שפיכות דמים, ומה למחיר גבינה-עם-גושים אצל גזל יתומים ואלמנות?

עד כמה שמצער הדבר לקבוע, במחילה מכבוד הדורשים, באמת אין קשר. וככל שעוברים על דברי הנביאים ביושר וללא הנחות מוקדמות, ומשווים אותם לדברי רבנינו החברתיים, משתכנעים יותר ויותר: אין בספר הספרים היהודי ולו צל של רמז לסוגיות המכונות בימינו "חברתיות"; ואין בינות לתוכחות הנביא צל של רמז לרטוריקה בסגנון יחימוביץ'.

הנביאים מלאים בתוכחות מוסריות, וביטויים בגנות הגזל, העושק והרצח חוזרים שוב ושוב בספרות הנבואה. אולם דומני כי על תוכחות אלו קשה למצוא חולקים, וגם אדם סמית', בנימין נתניהו, ואפילו טורפי פרולטריון כמו דנקנר או תשובה לא יתווכחו על כך.

הקפיצה הגדולה אחורה

כיצד זה אפוא מבצעים אנשי הדת שלנו קפיצה אידיאולוגית כה-בוטה? בזכות מה רואים הרבנים שרלו, לאו ומלכיאור במילים כמו "כחש ורצח וגנב ונאף" (הושע ד, ב) רמיזות לשכר מינימום, קצבאות ורגולציה? תחת איזה מנדט טוען הרב שרלו כי "הממשלה, יצאה מחובת האחריות שלה … והניחה לרכז את העושר בידי מעטים, עם פערים מהחמורים ביותר בעולם המערבי"? ומהיכן למד הרב להטיח בממשלות ישראל "שאיפשרו קרטלים וריכוזיות בהיקפים שאין כדוגמתם; הפרטות בתחומים שהם עיקר אחריות הממשלה: חינוך, בריאות ורווחה ירודה"?

ובכן, מכיוון שמסרים מסוג זה נעדרים לחלוטין מהתנ"ך, קשה להימנע מהמסקנה שאת המקור לכך קיבלו רבנינו מיהודי אחר, קארל מארקס שמו, שלימדנו כי יחסי עבודה מבוססים על ניצול; וכי צבירת ההון היא גזל הנעשה על-גבם של העניים והפועלים, ואשר הורה בהוראת-מר"ן כי הפערים החברתיים הם חמס וגניבה וכחש, אויבי האנושות.

חלילה לחשוד ברבותינו שצלחו את שלל כרכי "הקפיטל" עבי הכרס. די בהחלט במנוי מזדמן לעיתון "הארץ", עלעול בדו"חות מן האכסניה של "מרכז אדוה", או השתתפות של-כבוד בכנסים מיסוד מרכז ון-ליר או המרכז לאתיקה בירושלים בכדי לקלוט את המסר. חמושים באידיאולוגיה ודעות-קדומות סוציאליסטיות, קוראים אפוא מורינו מבלי-משים קריאה "חברתית" בנביאים: כך תלונות הנביא על גזל עניים, מתפרשות כנוגעות לזכויות הפנסיה של עובדי הקבלן; וכך הופכות התוכחות על חמס, הונאה וניאוף לביקורת על גובה מס-החברות או קצבאות-הילדים. והכל, כמובן, בהקשר "המדינה" החצי-תיאולוגי, שתפקידה לתרגם מצוות אישיות ותוכחה מוסרית לכפייה מדינית.

רשאים אפוא הבורגנים הדתיים לנוח בשלווה תחת הכנסתם ותחת תאנתם, וליהנות מהפערים החברתיים בהם חנן אותנו האל. על בטן ריקה ובגרון ניחר נקרא ביום-צום זה לחדול מעושק המקראות ומכחש המציאות, ובעיקר לשים קץ להתעללות המוסרנית חסרת-הפשר בציבור נרחב של אנשים טובים הנוטלים אחריות על עתידם הכלכלי ומתפרנסים בכבוד מיגיע כפם.