בשאר אסד יכול להיות רגוע

לאחר שנתיים של לחימה קשה ועיקשת ניתן כבר לסכם ולומר: האופוזיציה הסורית נחלה כישלון בהדחתו של בשאר אסד

לאחר שנתיים של לחימה קשה ועיקשת ניתן כבר לסכם ולומר: האופוזיציה הסורית נחלה כישלון בהדחתו של בשאר אסד • מה סוד יציבותו של המשטר הסורי? מה מונע מהאופוזיציה לממש את שאיפותיה? • סקירה מעמיקה של מערכי הכוחות והאינטרסים בתוככי סוריה ומחוצה לה מאפשרת הצצה מרתקת לדרמה מאחורי הקלעים של המשבר הסורי • ד”ר אודי בלנגה, מומחה לסוריה, מנתח ומסביר

נשארים נאמנים. חיילים בצבא סוריה. צילום, Elizabeth Arrott VOA

מאז ה-15 במרס 2011 מתנהלת בסוריה מלחמה עקובה מדם נגד משטרו של בשאר אל-אסד. במלחמה זו מעורבים שלל גורמים, חלקם סורים חלקם חיצוניים, אולם חרף המאמץ המלחמתי להפיל את אסד לא זוכה האופוזיציה הסורית להצלחה, הן בשדה המדיני והן בשדה הקרב. הכישלון נובע מכמה יתרונות מובהקים של המשטר הסורי כמו גם מחולשתה של האופוזיציה. מערכת בריתות של המשטר עם המיעוטים במדינה ועם גורמים בקרב הרוב הסוני מהווה את התשתית ליציבותו; בניגוד לכך ישנו פיצול ומאבקים במחנה האופוזיציה. ניתוח מעמיק של המערכה מלמד כי לבשאר אסד יש סיבה להיות רגוע. 

משענת קנה סוני

ברי כי המשטר שבנה חאפז אל-אסד התבסס על תמיכת העדה העלווית, אולם תמיכה זו איננה מובנת מאליה. בתוך העדה קיים פיצול פנימי וחלוקה לכתות ולשבטים, שפגע לאורך שנים באחדותה ובאינטרסים שלה, וגם הביא לניצול של מספר משפחות מן המעמד הנמוך בעדה על-ידי המעמד הגבוה. הצלחתו של אסד האב בזירה הצבאית, התקדמותו בסולם הדרגות, ונישואיו לבת משפחה מיוחסת מן העדה העלווית, אפשרה לו ליצור קואליציה פנים-עדתית, אשר בשילוב גורמים סונים הובילה אותו לנצח במאבק על הנהגת העדה מול מתחרים סיעתיים אחרים, ולבסוף לנצח גם במאבק על השלטון בסוריה.

מאז דאגה משפחת אסד לשמר את גם מערכת הבריתות הפנים-עדתית וגם את הקואליציה עם בני העדות הנוספות במדינה. בתוך העדה העלווית חיזק אסד את מעמדו באמצעות נישואין; באמצעות מינויים בצבא ובמנגנוני הביטחון של מקורבים מהמשפחה ומהעדה; ובאמצעות פריסת חסות על נציגים של בני משפחות ושבטים בני עדתו. את תמיכתם של הרוב סוני ושל בני-המיעוטים גייס אסד באמצעות שילובם בייצוג הולם במערכת הממסדית הסורית, מפלגת הבעת’ ומוסדות השלטון הרשמיים. כאן, נקט אסד האב בגישה אשר עמדה על הצורך לקרב את צעירי הפריפריה אל המרכז ולהעניק להם הזדמנות לקידום חברתי.

זה היה סוד שליטתו של אסד האב, והמפתח להבנת הצלחתו של שלטון המיעוט העלווי במדינה. כשעלה לשלטון הבן, בשאר, הוא החל לסטות מדרכו של אביו, ובכך קוממם עליו את ההמונים, בעיקר מן הפריפריה. אך בעיקרו של דבר בשאר לא פרם את התשתית הבסיסית של מערכת הבריתות.

משום כך, במאבקי הכוחות שליוו את מלחמת האזרחים בסוריה נכשלה האופוזיציה לזרוע פירוד בתוך המחנה העלווי ובקואליציה העלווית-סונית שיצר אסד: הסיכויים לפורר את העדה העלווית קלושים, משום שעבורם מדובר במלחמת הישרדות. כמו כן, המשטר המתגמל של אסד יצר תלות של סונים ובני-מיעוטים רבים בעלי זהות אינטרסים ברורה עם המשטר. עבור הנוצרים לדוגמה, נפילת משטר אסד החילוני עלולה ליצור אנרכיה בסוריה; שכן אז יופר האיזון של הפסיפס החברתי-עדתי במרחב הסורי-לבנוני והעדה הנוצרית בכללותה תיפגע מכך.

לכידות לנוכח מגוון עדתי. נציגים מוסלמים ונוצרים בשיחות בדמשק. צילום: Elizabeth Arrott VOA

בקיעים באופוזיציה

אחת השאלות המורכבות והרגישות ביותר, היא מה החלופה המוצעת לשלטון אסד? או בלשון אחרת: מי האופוזיציה? כפי שכבר נסקר באתר זה בהרחבה, בסוריה מעורבים בלחימה גורמים מיליטנטים משלל גווני הקשת, הן זו הפוליטית והן זו האסלאמית-דתית. החל מ”צבא סוריה החופשית” החילוני, דרך לוא צקור אל-שאם (חטיבת ניצי אל-שאם) האסלאמיסטית, וכלה בג’בהת אל-נצרה (חזית התמיכה) ואחראר אל-שאם (אל-שאם החופשיים) הסלפיסטים. גורמים אלה אינם מתואמים לא מבחינה צבאית ולא מבחינה אידיאולוגית, ולעיתים קרובות אף נלחמים האחד בשני על שליטה בנקודות אסטרטגיות, צמתים ודרכי תחבורה חשובות. במצב שכזה בשאר אל-אסד יכול להביט מארמונו בדמשק בנעשה בארצו, ולהאמין שניצחונו קרב ובא.

לצד התוהו-ובוהו הצבאי שוררים גם אי-סדר ומבוכה מדיניים: ב-15 בספטמבר 2011 הכריזו מספר גורמי אופוזיציה סוריים על הקמת ארגון-גג, שיאגד ויאחד אותם במטרה להפיל את משטר אסד. “המועצה הלאומית הסורית”, אשר קמה באיסתנבול, אמנם הצליחה להציב לעצמה מטרה, אבל הדרך להשגתה נותרה שנויה במחלוקת, שנבעה בעיקרה מהרכב המועצה: נציגים ממגוון אתני ואידיאולוגי גדול, החלוקים לגמרי אודות אופיה הרצוי של המדינה.

כך, התגלעו מחלוקות אודות שליטתם בפועל של “האחים המוסלמים” במועצה, וכן בשאלת מעמדם של בני-המיעוטים בסוריה, ובייחוד הכורדים. ואם לא די בכך, חברי המועצה התפלגו בין תומכי המעורבות הבינלאומית בסוריה למתנגדיה, דבר שהקשה גם על המערב לגבש מדיניות בחודשים המרד הראשונים.

מאבקים פנימיים אלו הובילו לחוסר תפקוד של הארגון, ולכישלון הניסיון לאחד את כלל גורמי האופוזיציה תחת הנהגה אחת.

אמנם, בחודש נובמבר 2012 הושגה הסכמה בדוחה, בירת קטאר, על שינוי מבני של הרכב האופוזיציה הסורית שתכלול מעתה שני גופים חדשים: “הקואליציה הלאומית הסורית של כוחות המהפכה והאופוזיציה”, האחראית על הפן הפוליטי, ו”המועצה הצבאית העליונה”, שהופקדה על הניסיון לאחד את הכוחות הלוחמים בתוך סוריה וליצור ביניהם תיאום צבאי. ברם, חרף שינויים אלו האופוזיציה עדיין מתקשה בדרכה הפוליטית ולא מצליחה ליזום מהלך שיוביל למעורבות פעילה של המערב. אשר “למועצה הצבאית העליונה”, הדיווחים מאמצע חודש יולי 2013 על הקרבות בחאלב בין פלגי אופוזיציה פרו-מערביים לבין פלגים סלפיסטיים המקושרים לאל-קאעידה, ממחישים יותר מכל את המצב הצבאי העגום של המרד הסורי.

האופוזיציה מסוכסכת. מזכיר המדינה האמריקאי קרי ויושב-ראש המועצה הסורית הלאומית מואז אל-ח’טיב

מעורבות זרה בסוריה

בעוד המערב מתלבט ומתחבט בשאלת אופי מעורבותו במלחמת האזרחים, שני גורמים בעלי משקל הכניסו עצמם לקלחת הסורית. רוסיה ואיראן מעניקים לאסד רשת ביטחון ושומרים על יציבות משטרו. בכדי להבין את טיבו של הציר הרוסי-סורי-איראני, יש להקדים כמה מילים.

הקשר הרוסי-סורי הוא היסטורי ונמשך כבר עשרות שנים. התחממות מהותית ביחסי מוסקבה-דמשק חלה על רקע סכסוך המים בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, עת הטילה רוסיה, בינואר 1954, את הווטו הראשון שלה במועצת הבטחון בנושא מזרח-תיכוני לטובת סוריה ונגד ישראל. שנה לאחר מכן, במרס 1955, על רקע הלחצים הצבאיים והמדיניים שהפעילה תורכיה על סוריה להצטרף ל”ברית בגדאד” האנטי-סובייטית, זימן שר החוץ הסובייטי, ויאצ’סלב מולוטוב, את השגריר הסורי במוסקבה, פריד ח’אני, ובישר לו כי ברית-המועצות לא תישאר אדישה נוכח המאמצים של תורכיה להכתיב מהלכים מדיניים לסוריה. שיחה זו מוגדרת בדברי הימים של המזרח-התיכון כ”ניסיון ההבקעה” הסובייטי הראשון אל עבר מדינות ערב, ניסיון שהוביל אחר-כך להצהרות מצד ברית-המועצות על כוונתה לחזק את קשריה עם מדינות ערב, ולהגן על האינטרס שלהן ועל עצמאותן.

מאז הקשר בין מוסקבה לדמשק העמיק עוד יותר והתחזק, בעיקר לאחר שמצרים עברה באמצע שנות ה-70 אל הגוש המערבי. או-אז הפכה סוריה לעוגן הרוסי במזרח-התיכון, קשר שנשמר ביסודו גם לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי ונפילת ברית-המועצות.

במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000 נרשמה שוב התחממות ביחסים בין רוסיה לסוריה. אסד ביקר ברוסיה ב-2005, ב-2006 וב-2008; ואילו הנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב ביקר בדמשק במאי 2010. הביקורים ההדדיים הובילו לחתימה על שלל הסכמים במטרה לחזק את שיתוף-הפעולה בתחומי המסחר, המדעים, הטכנולוגיה והכלכלה, וגם נקבע כי יש לתת עדיפות לביצוע פרוייקטים בתחום האנרגיה, הנפט והגז. בתחום הביטחוני הסכימה רוסיה במהלך ביקורו של אסד ב-2005 למחוק 73% מהחוב של סוריה לרוסיה. לאסד ניתן אשראי לרכוש עוד אמצעי לחימה, לרבות מטוסים ומערכות הגנה-אוויריות, כאשר יתרת-החוב נפרסה בתשלומים. יתרה מזו, רוסיה היתה זו שמימנה את שיפוצו של נמל טרטוס והצי הרוסי זוכה להשתמש במתקני הנמל.

האינטרס הסורי בחיזוק מערכת היחסים עם מוסקבה הוא כמובן יציאה מן הבידוד הבינלאומי וקשירתה של סוריה יחד עם צפון-קוריאה ואיראן ל”ציר הרשע”. מצד שני, רוסיה זוכה לקדם את מעמדה במזרח-התיכון ובתוך כך בזירה הבינלאומית, בכל הקשור ליישוב הסכסוכים הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

ברור אפוא, מדוע סוריה תומכת באופן כה מובהק במשטר אסד, ומדוע היא ממשיכה לספק לו משלוחי נשק ויועצים צבאיים. הלך-הרוחות במוסקבה מאמין כי אסד חזק מספיק בשביל להתגבר על המרידה בארצו, ודואג לכך שההשקעה בארצו לא תרד לטמיון.

תמיכה רוסית מובהקת. דימיטרי מדבדב מבקר בסוריה, מאי 2010

הקשר האיראני

הקשר עם איראן הוא מעט סבוך יותר. מטבע הדברים, ישנו פער גדול בין שלטונו החילוני של אסד לבין שלטון האייתולות באיראן. אך מכורח הנסיבות מצאו המדינות בעלת-ברית אחת בשניה.

עם החתימה במרס 1979 על הסכם השלום בין מצרים לישראל, נותרה סוריה מבודדת וחלשה במערך האנטי-ישראלי באזור. חאפז אל-אסד היה חייב למצוא שותפה אזורית אחרת, ולבסוף מצא את איראן. הקשר הראשוני בין דמשק לטהרן נעשה עוד באמצע שנות ה-70, עת אסד סייע לאופוזיציה האסלאמית האיראנית הגולה נגד משטר השאה, תוך שיתוף-פעולה עם השיעים בלבנון. סוריה שימשה מקום מחסה לאופוזיציונרים שיעים, ומרכז חשוב לחימוש ואימון לוחמים שיעים ואיראנים שפעלו בלבנון ובאיראן. לאחר שהמהפכה האסלאמית הצליחה, בפברואר 1979, הייתה סוריה למדינה הערבית הראשונה שהכירה במשטר המהפכני. בעיני אסד החיבור עם איראן היה משמעותי במיוחד, נוכח רצונו להמשיך ולהגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל. וכך, באפריל 1980 הדגישו שתי המדינות בהודעה משותפת את התנגדותן להסכמי השלום בין ישראל למצרים ואת הצורך לחזק ולגבש חזית מאוחדת נגד ארצות-הברית ונציגותיה באזור – מצרים וישראל.

מאז, שיתפו סוריה ואיראן פעולה נגד גורמים מערביים בזירה המזרח-תיכונית; הן חתרו במשותף לפגוע בעירק של סדאם חוסיין וקשרו קשרים עם גורמים עולמיים שנחשבו כמוקצים (צפון-קוריאה) עד שזכו להיכלל ב”ציר הרשע”. עתה, כאשר בשאר אל-אסד נמצא בשעתו הקשה ביותר, נרתמת איראן להצלתו. היא עושה זאת מתוך תחושת מחויבות למדינה שתמכה בה במהלך שמונה השנים של מלחמת איראן-עראק.

אולם, מעבר לכך וחשוב יותר, איראן תומכת בסוריה של אסד משום שהיא זקוקה לו להמשך מלחמתה בגורמים פרו-מערביים במזרח-התיכון; לתמיכתה במאבק של חיזבאללה בישראל ולחיזוק מעמדו הפוליטי והצבאי בלבנון; ואף כנקודת חיבור בינה לבין הים-התיכון דרך נמלי הים של לבנון וסוריה. חשיבותה של סוריה לאיראן היא כל-כך גדולה, עד שמהדי טאיב, בכיר במשטר האיראני, הגדיר את סוריה בפברואר 2013 כ”מחוז אסטרטגי” החשוב יותר ממחוז חוזיסטן העשיר בנפט באיראן עצמה. טאיב אף הוסיף, כי נפילת סוריה תוביל לנפילתה של איראן עצמה. על כן, במלחמת האזרחים הסורית מעורבים לוחמים איראנים, חיילים או מתנדבים, לצד אלפי לוחמים מטעם ארגון חיזבאללה.

עדיין זוכה לתמיכה. הפגנה בעד אסד בלטאקיה. צילום: Sammy.aw, באדיבות ויקימדיה

השורד בשאר

בדומה למצב בזמן המרד של האחים המוסלמים נגד אסד האב, גם היום השפעת האופוזיציה מוגבלת בשל חוסר יכולתה ליצור מנהיגות לכידה ויעילה שתהווה חלופה לגיטימית למשטר אסד. וכאז כן היום: “אלימות חדשה מאיימת על המשטר בסוריה”, נכתב ב-גארדיאן ב-12 במרס 1980, בכתבה שסיפרה על מהומות אלימות, על התערערות שלטון אסד, ועל כך “שימיו של המשטר ספורים”.

גלגל הזמן, או “משחקי ההיסטוריה”, שוב חוזרים על עצמם, והנה ניצב “הכפיר מדמשק” באותו המצב שבו היה נתון אביו לפני מעל ל-30 שנה. אותו הבידוד, אותו הסכסוך העדתי המאיים לפלג את סוריה היום, אותו מסע רצח אכזרי, אך לא אותם הזמנים. על-פניו נראה, לפחות עתה ובהעדר הישגים אופוזיציוניים, כי כשם שחאפז אל-אסד, “האריה מדמשק”, שרד שש שנים של מרידה, כך יעשה גם בנו.

ד”ר יהודה בלנגה. מומחה לסוריה ולמצרים מן המחלקה ללימודי המזרח-התיכון, אוניברסיטת בר-אילן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

    1. אלעדי חמודי,
      מידה הוא אתר לאנשים בוגרים, לאנשים חושבים. אם אתה מחפש מאמרים קצרים
      אני יכול להפנות אותך לעיתונים כמו פילון או אצבעוני או לעיתונות הצהובה של ישראל, שם בטוח תמצא כתבות עומק קצרצרות.