מרצ: פלורליזם נאור במבחן

הבחירות בירושלים קרבות ובאות, ובין שלל הקמפיינים בולט בלוחמנותו הקמפיין של מרצ נגד החרדים. אברהם תומר על דו-פרצופיות ועל זכויות מיעוטים נוסח מרצ

סובלנות חד-צדדית ודו-פרצופית; זהבה גלאון ופפה אללו בירושלים. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

במהלך מבצע ‘עמוד ענן’ ברצועת עזה, התראיינה יו”ר סיעת מרצ זהבה גלאון לכל תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה אפשריים, על מנת להביע את התנגדותה למהלך הצבאי. בניגוד לכל שאר המפלגות הציוניות, במרצ סברו כי אופציית ההידברות עם החמאס לא מוצתה, ושפגיעה במחבלים אולי תביא למיגורם, אך גם תגביר את העוינות בקרב האוכלוסיה העזתית ותוליד המוני מחבלים חדשים תחתיהם.

המחזיק בעמדות ימניות ריאליסטיות, עשוי למצוא עצמו כועס או מגחך לשמע הטענות הפציפיסטיות הללו, המועלות כל אימת שצה”ל מפעיל כוח. הוא לבטח ישאל את עצמו מה ההיגיון שעומד בבסיס הושטת יד לשלום, לארגון שמכריז בכל הזדמנות שמטרת העל שלו היא זריקתך לים. אמנם, לעתים עשויה להתגנב ללבו תחושת הערכה כלפי אותם אנשי שמאל, אשר מתגברים כארי על רגשות הנקם ויצרי ההישרדות הקמאיים והמיליטנטיים, וחותרים לשלום ללא ליאות ובלי להתייאש, מתוך אמונה גדולה שהשלום, גם זה שעם אויבנו המובהקים ביותר, בוא יבוא.

אך החרב של מרצ, שנשארת בנדנה מול איומים חיצוניים, נשלפת גם נשלפת כנגד “איומים פנימיים”, כפי שמתרחש לאחרונה במירוץ לקראת הבחירות המוניציפליות בירושלים. הסלוגן שבו בחרו אנשי סיעת מרצ בעיר (שאליה הצטרפה לא מזמן סיעת העבודה) הוא “יחד נעצור את ההתחרדות”. אין זה סוד שהמגמה הדמוגרפית בבירה איננה מבשרת טובות למיעוט החילוני, אך בעוד שרבים בעיר עמלים על השבת האטרקטיביות של העיר לקהל החילוני, או על שבירת המחסומים בין הציבורים השונים בעיר, במרצ מקפידים דווקא על קמפיין נגטיבי ולוחמני.

זכויות המיעוט של ורטון

דוגמה מצוינת לכך היא המאמר שכתבה לפני שלושה שבועות ד”ר לורה ורטון, מס’ 2 ברשימת מרצ-העבודה, תחת הכותרת: “גם לסובלנות ביחס להתחרדות יש גבול“. את התובנה הראשונה של ורטון במאמרה ראוי לגזור ולשמור. ורטון פותחת בסיפור על קבוצה קיצונית בארה”ב שהביעה תמיכה בארגון הקומוניסטי הקמר-רוז’ בקמבודיה, כשבמקביל צבא ארה”ב ניהל מלחמה בוויטנאם. למפרע התברר שאותו ארגון ביצע רצח עם של מעל מיליון איש בקמבודיה. ובכן, התובנה שהפיקה ורטון מהסיפור היא זו: “לא תמיד מיעוטים צודקים ולא תמיד הם ראויים להגנה. יש מיעוטים שמפירים את זכויות הרוב ומתנהלים בצורה מנוגדת לחוק ולדמוקרטיה. כך יש להגיב לאמירות המבישות של אנשי שמאל ואחרים על המאבק המתנהל בירושלים”.

מעבר להשוואה הקשה בין החרדים לארגון שביצע רצח-עם, ורטון לא שמה לב עד כמה ההתבטאות הזו מנוגדת לתפישת השמאל את הדמוקרטיה. “זכויות הרוב” בשמאלנית מדוברת שווה דיקטטורה, ולו היינו פוגשים את המשפט המצוטט ללא הקשרו, היינו עלולים לסבור ש”לאומן ימני קיצוני” כתב אותו, כי הלוא מהותה של הדמוקרטיה בעיני השמאל היא שמירה על זכויות המיעוטים. אולם, מסתבר שעל-פי ורטון, מכיוון שהחרדים אינם מאמינים בערכי הדמוקרטיה כפי שהיא מבינה אותם, מותר לפגוע בזכויותיהם כמיעוט. דומה שלא היה יכול להיות מקרה בוחן טוב יותר ל’דמוקרטיה המהותית’ מבית מדרשו של השמאל, מאשר האתגר החרדי, שמבהיר כי ערכי דמוקרטיה זו מתמצים בזכותו של השבט הלבן להשליט את סגנון חייו וערכיו על אחרים.

אכן, תמונות קשות? חרדים ברחבת הכותל המערבי. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

במאמר המיליטנטי של ורטון שזורות עוד כמה פנינים והאשמות כנגד החרדים, אשר מושמעות בישראל לא פעם גם כנגד הערבים: יחס עוין כלפי מוסדות המדינה; אפליית נשים במגזר; אי-ציות לחוקים; בדלנות תרבותית ומשיכת תקציבים לא פרופורציונליים לטובת המגזר. מיותר לציין שכשהאשמות אלו מוטחות בערבים, אנשי מרצ מתקוממים בכל כוחם. מנגד, אין במאמר הזה, ובכלל בקמפיין של מרצ, כל סממן של בקשת גישור, הידברות או פשרה – האהובות כל-כך על אנשי מרצ – על מנת למצוא פתרונות לקונפליקטים בין החרדים לחילוניים בעיר. בעיני ורטון וחבריה, “מי שמתקומם נגד ‘מאבק בהתחרדות’ אינו סובלני אלא פשוט לא מבין על מה הוא שח”.

פפה אללו והצדק הסלקטיבי

אי-אפשר לומר שסיעת מרצ דואגת אך ורק לקהל מצביעיה החילוני-אליטיסטי. מתוקף היותה מפלגה אידיאולוגית, פועלת הסיעה למען השוויון בין יהודים לערבים בעיר, ולהפניית תקציבים למזרח העיר. פפה אללו, יו”ר הרשימה, כיהן בקדנציה האחרונה של ברקת כסגן ראש העיר וכמחזיק תיק התרבות ומזרח ירושלים, עד שפוטר על-ידי ברקת ביוני 2010 ועבר לאופוזיציה עם חבריו. המשבר שהביא להדחה היה פרויקט ‘גן המלך’ במזרח העיר, שכדי לבנותו צריך היה לפנות 22 בתים של פלסטינים שנבנו ללא היתר. בראיון לפני שנתיים טען אללו הסוציאליסט, כי ברקת “גרם לבעיות בנושא מזרח–העיר, ולא פעל מספיק למען השכבות החלשות”. ושוב, מסתבר שהסוציאליזם מבית מרצ הינו סלקטיבי, ודואג רק לחלק מסוים מהשכבות החלשות. אללו מתגאה בתרומתו למאבק הסטודנטיאלי נגד חוק קצבאות האברכים, ובקמפיין הנוכחי מתפארת הסיעה בהצלחתה לעצור “עשרות מוסדות חרדיים לא חוקיים שפעלו בשכונות חרדיות”. אכן, צדק סלקטיבי.

כיצד ניתן להסביר אפוא, את הפער הגדול בין הפציפיזם של מרצ במדיניות החוץ והסובלנות כלפי החמאס, ובין המיליטנטיות הבלתי פשרנית שלהם כלפי החרדים? מדוע החמלה החברתית והדאגה לשכבות החלשות שמורות אך למגזר הערבי, ונעדרות לחלוטין מהיחס של מרצ לאוכלוסיה החרדית? והיכן הם כל אותם רגשות אחווה, והאמונה שניתן לפתור כל בעיה בעזרת דיבור ומחוות כלפי הצד השני?

האמת מתגלה בקלפיות

כדי לחדד את הפרדוקס, ראוי היה לבדוק את תפקודה של מרצ ביתר הערים המעורבות בישראל. אלא שמבדיקה של תוצאות הבחירות הארציות בינואר, מתברר שמלבד חיפה (בה שיעור הערבים נמוך מ-10%), באף עיר מעורבת מרצ איננה פעילה, מהסיבה הפשוטה שבכל שאר הערים המעורבות (רמלה, לוד, עכו, נצרת) מרצ לא קיבלה יותר ממנדט אחד (בחיפה היא זכתה ב-6 מנדטים).

נלחמים בחרדים, בלי פשרות; מודעת מרצ

תשובה אפשרית אחת היא שאנשי מרצ סובלניים כל עוד ה’צד השני’ נמצא הרחק משכונותיהם, וניבט אליהם בעיקר דרך מסך הטלוויזיה. הם ישמחו לפגוש אותו בכנס או בהפגנה, אך לא במתנ”ס השכונתי.

תשובה שנייה אפשרית, היא שבמרצ רואים כבר שנים את בג”ץ כמבוגר שאחראי לפתור את הקונפליקטים בין המגזרים, על-פי ערכי “האדם הנאור” (דהיינו, פעיל מרצ ממוצע). ה’נאורות’ שמה ללעג ולקלס את מדינת הלאום, ועל כן רואה בשוויון זכויות בין הלאום היהודי והערבי את מבחנה העליון. אך כשמדובר בחרדים (ובסוגיות אחרות גם במתנחלים) שמהווים מיעוט בתוך הלאום היהודי, הם הופכים להיות אויבי הדמוקרטיה בהציעם אלטרנטיבה אידיאולוגית פנימית. הפלורליזם של מרצ נגמר במקום שבו הם נאלצים לחיות לצד אנשים בעלי סט אמונות שונה משלהם, ולִבּה של הדמוקרטיה, הלא הוא אומנות הפשרה והדיאלוג בין הפלגים, לא נלקח בחשבון בסיעה.

לא סתם אמרו חכמינו ש”כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים”. נוסיף ונאמר, כי כל שנעשה פציפיסט בענייני חוץ, לבסוף נעשה מיליטנט בענייני פנים. ואידך זיל גמור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. מעניין. הכותב כנראה לא טרח לקרוא את מה כתבתי וגם לא מבין את ההבדל בין מיעוט מקופח (כגון עברי ישראל) ומיעוט מועדף (החרדים, שזוכים למשאבים בלי כל פרופרציה לשיעורם באוכלוסייה. בגלל פערים אלה כתבתי שלא כל מיעוט ראוי להגנה. חוץ מזה, הכותב לא מכיר את החברה החרדית: היא חברה גזענית (גם בתוך החברה), מקפחת ומשפילה נשים סידרתית ולא רק שלא מכבד את מוסדות המדינה אלא כמדיניות לא מכבדת את חוקיה. לפי התקנון של יהדות התורה למשל, מטרת המפגה היא “להביא שלטון תורה לכל מדינת ישראל.אבל מעבר לכך, הכותב מפתח תיארויות מגוחכת — שמרצ חזקה רק בערים לא מעורבות. אלא שבדיקת המציאות חושפת את ההיפך: בערים הגדולות המעורבות — חיפה, תל אביב וכמובן ירושלים — מרצ חזקה במיוחד. בירושלים יש למרצ 10% מהמושבים (3 תוך 30) , בתל אביב -יפו שיעור דומה (ואף סיכוי ריאלי לזכות בראשות העיר). אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותך ? בלאו הכי המאמר כלל לא קשור למציאות.

    1. לורה,
      תודה על תגובתך. ראשית, את טוענת כי המגזר הערבי מקופח, ומקבילו החרדי מנופח. נחמד היה אילו במקום המאמר האמוציונלי שכתבת היית מנסה להוכיח את טענתך הנ”ל ולגבות אותה בנתונים. רק בקשה קטנה- השווי בין תקצוב הציבור החרדי לזה החילוני. אחר כך זרקי סיסמאות כאוות נפשך. ועוד שאלה בעניין- האם הסוציאליזם עליו אתם אמונים אינו קורא להעברת תקציבים מהשכבות החזקות אל השכבות החלשות? האם על פי משנתכם אין צדק בהעדפה תקציבית של החרדים בהיותם אוכלוסיה חלשה? אם אכן הם מתוקצבים יתר על המידה- דרשו להשוות את התקציב של הערבים לחרדים ובא לציון גואל. אחרי זה תחשבו איך להסביר לקהל מצביעיכם החילוני והמבוסס מדוע הוא זה שיצטרך לחתום על הצ’קים.
      שנית, הכותב מכיר לא רע את המגזר ואף מלא ביקורת כלפי אורחות חייו. עם זאת, הכותב לעולם לא יבטא ביקורת זו באופן מזלזל ופוגעני כפי שאת נוהגת. הביטויים וההשמצות כלפי ציבור שלם ומגוון מקבילים בחומרתם לסגנון ההתבטאות של מפלגת כ”ך כלפי הערבים, מפלגה שכידוע לך הוצאה אל מחוץ לחוק באשמת הסתה. האם את סבורה שביכולתכם לנצח את החרדים בעיר? מה זה בכלל לנצח? האם במלחמה לא מפסידים תמיד שני הצדדים? האם ניסיתם להושיט יד לשלום ולהתפשר עימם בטרם תכריזו מלחמה? לאן לעזאזל נעלם הפציפיזם שלכם?
      לורה, האם טחו עינייך מראות כיצד כל טענותייך כלפי האוכלוסיה החרדית יכולות להיות מופנות גם כלפי האוכלוסיה הערבית? האם אין גזענות בקרב הערבים כלפי הנוצרים? האם מצבה של האשה החרדית גרוע מזה של האשה הערבית- שאיננה עובדת בדר”כ, אך סובלת מאלימות עשרות מונים יותר מהאשה החרדית? יהדות התורה רוצה להשליט את התורה? תקראי את מסמך היסוד של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל (שבמשך 40 שנה זכתה לכהן בו רק אשה אחת) ותגלי שהמפעל הציוני הוא עוול קולוניאליסטי שצריך להתבטל, ושאסור שהמדינה תהיה יהודית. אולי בעצם זה לא כל כך יזעזע אותך.
      ונקודה אחרונה, אתם כן חלשים במקומות המעורבים. בירושלים יש הפרדה בין השכונות הערביות ליהודיות ואין לכם כמעט מצביעים בשכונות התפר. בת”א-יפו שיעור הערבים עומד על 4% וכוחכם נובע מהאליטה העשירה והמפונקת בתל אביב שגם עם משקפת לא רואים מהחלון אף ערבי, וגם לא סודני. כנ”ל בחיפה בה הערבים מרוכזים בשכונה ספציפית והם מהווים רק 10% מאוכלוסיית העיר. בערים המעורבות באמת- רמלה, לוד, עכו ונצרת לא עברתם את אחוז החסימה.

  2. דמוקרטיה אינה “אומנות הפשרה והדיאלוג בין הפלגים” , היא משטר שמבטא את התפישה העמוקה של שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, אדם, לא “פלג” או מגזר! שוויון זכויות לנשים, כבוד האדם, צדק חברתי, אינם דבר ששייך ל”שבט הלבן” ויש לכל אחד ואחת מאיתנו זכות, ואף חובה מוסרית, לגנות גזענות ודיכוי בכל מקום, גם בחברה החרדית. זה שאתה שייך לקבוצת מיעוט לא נותן לך רשיון לרמוס את זכויות האדם, גם אם זה “רק” בביתך פנימה. הרלטוויזם שהכותב משווק פה הוא הוא הגזעני, כי משתמע ממנו שרק לנשים חילוניות יש זכויות. אגב, כמובן ששנאת הנשים והגזענות של הפוליטיקה החרדית לא מוגבלים רק פנימה, אלא פוגעים גם בנשים חילוניות ולא חרדיוחת, בערבים, ולמעשה בכל תושבי העיר, אבל נניח לזה, במילא השיח של הכותב בז לעובדות.

    וההשוואה בין הערבים לחרדים היא לעג לרש, המיעוט הערבי, בכל המדינה, ובמיוחד בירושלים, מופלה ומזנח, סובל מתת ייצוג בכל תחום ותת תקצוב קיצוני ומחפיר. לעומת זאת לחרדים יש ייצוג ייתר והם נהנים מהקצאות בלתי הוגנות לחלוטין של כל המשאבים הציבוריים, בישראל בכלל ובירושלים בפרט. הדבר דומה למי שילין נגד הנאורות שטרום המהפכה הצרפתית שזה צבוע שהם מגינים על המיעוט היהודי ולא על המיעוט של האצולה והכנסייה…

    1. טל, ראי תגובתי למעלה. לצערי אני לא מוצא בתגובתך אף טענה שתוכלי לגבותה בעובדות ובנתונים. יחסך לחרדים מונע עמוק עמוק מהבטן ולא מהראש. צר לי שאינך שמה לב לקיצוניות המאפיינת את כתיבתך. את התובנה הראשונה בתגובתך לא הצלחתי להבין.

  3. לורה שלום

    כסערה הסתערת אולם לא דייקת לצערי.
    הרי רב הדמיון על השוני בכל הנוגע למרחק מ”האופי הדמוקרטי” בקרב ערביי ישראל.

    הן החברה הערבית והן החברה החרדית(לדידך) מפלות קבוצות מיעוט אחרות, מפלות נשים, לא מקדמותע רכים של שוויון
    וסובלנות ועוד כהנה וכהנה.

    אם נמדוד זאת במדד הכנסת נראה כי הציבור הערבי-ישראלי מכניס מפלגה מיליטנטית התומכת באלימות כבל”ד או מפלגה אלימה בפוטנציה הקוראת להחרמת קניין הפרט כחד”ש. שתי אלו קיצוניות יותר אף מאגודת ישראל האולטרה-אורתודוקסית; לצערי לא שמעתי ממך ביקורת ראויה והוגנת המשותפת לשני המגזרים.

    וכאן דברי אברום מהדהדים – את מאמצץ בלשון של זכויות את מה שמתלבש עם תפיסת עולמך המוסרית ומבקרת את מה שקובעי הדעה קבעו כ’מוסר’ למתן ביקורת.
    אכן אומץ רב יש בדיקלום ססמאות ישנות אף יותר מהאינטרנאציונל.

    דווקא מאמרך מציג את הפרדוקס – וכאן טענת אברום הופכת לאמת נוצצת כזהב בשמש קיץ. מיעוט שנוהג לפי תפיסתך המוסרית ראוי להגנה, ומיעוט אחר לא. ככה פשוט.
    אם כן אין יושרה בטענתך כי את ‘בעד זכויות מיעוטים’ – מדובר בכסות, אדרת שקרית לפרצוף אידיאולוגי חמוץ.

  4. לטל שלום:
    אני שמח שאתה קיבלת אסמכתא להגדיר לנו מהי דמוקרטיה:
    היא משטר שמבטא את התפישה העמוקה של שוויון ערך האדם באשר הוא אדם
    אכן תפיסה נאורה יותר מאורו של זרקור – וכך תביט במראה על בבואתך: כזרקור מוסרי.

    אולם אגלה לך סוד, לא זאת דמוןקרטיה, דמוקרטיה היא שיטת משטר, היא דרך אחת מיני רבות להסדיר סכסוכים בחברה.
    יש שיטענו אף שלא המוצלחת.

    אני גורס ותומך בה מכיוון שהיא מאפשרת לפתור סכסוכים ללא אלימות; היא מאפשרת להחליף את האליטה הפוליטית ברוטינה לא אלימה ומוסכמת. ובכך יש פתחון פה לאמונה הרווחת בציבור.

    תפיסתך מצד שני מהווה דוגמה נהדרת לבנייה אידיאולוגית מדגם פל-קל.
    “שוויון זכויות לנשים, כבוד האדם, צדק חברתי, ”
    מושגים מופשטיםן וחסרי הגדרה כמו ‘כבוד האדם’ ו’צדק חברתי’ הם לכל היותר ססמאות מניעות – לי ולך תפיסה שונה של כבוד וצדק.
    אני אף ארחיב ואטען שכבוד הוא מושג ששכמותך לא מבינים ומכירים בצורתו הקלאסית Virtu.
    מה שיש בססמאות הללו הוא דימוי, וכמו כל העידן שלנו הן כלי מיתוגי נהדר, רק מתג את עצמך עם ססמאות אלו ודבר על ביטול כל שוני.
    רק מתג את עצמך כ’נאור ‘וקרא ל’דמוקרטיזציה'(שם קוד לשבירת כל מבנה חברתי בשם נוחות פרט\ים)

    הכל שם – עמדתך ריקה ונבובה מתוכן עקבי, אין לה הנחות יסוד.

    רק חשוב על המושג ‘זכויות אדם’ – מניין לאדם יש זכויות?
    הוא נברא איתן? אני מבין שאתה מאמין? הוא מכיל בלוטה מיוחדת שמפרישה הורמון ‘זכותי’?
    מניין?

    אם תעיין בהנחות היסוד של עמדתך תגלה כי רב הדומה על השונה בינך ובין הפונדמנטליסט הדתי, שניכם מבטאים תפיסה דתית קיצונית.
    שלו מתבססת על אל מטאפיסי, שלך מתבססת על האדם כאל.
    בשני המקרים מדובר במאבק דתי – לכן חסוך ממני את המיתוג והרטוריקה, ואמור: אני, טל, רוצה לכפות על כל מי שלא מאמין בתפיסת עולמי את תפיסת עולמי – אני אכריח אותכם להיות ‘צודקים חברתית’ ו’שווים חוקתית’.
    תודה לך טל.

    הדמוקרטיה הליברלית שאני מכיר מתבססת על האוטונומיה של הפרט מחד אולם גם על זכותו לבטא תפיסות שלא כ”F נראות לך, שמרניות רחמנא לצלן.

    וכאן חזרתי להערה מעניינת שלך:
    “במילא השיח של הכותב בז לעובדות.”
    מעבר לעברית הלקויה, הרי אתה מציג כל מיני עמדות אישיות שלך כעובדות טבע, זכויות…ואז זה שמלין וטוען שאין כך הוא “הבז לעובדות”

    אכן משפט כזה לא יכל אף אורוול לנסח בספרו -שיחדש מבריק.
    בכלל אני מציע למר”ץ להתחיל להתייחס לחרדים כטפילים, חיידקים, וירוסים ושאר קריקטורות משעשעות..הרי אם באמת מדובר בקהל כל כך ‘שונה נשים’ ו’גזעני’, מדוע לחסוך, נשנא ישר ועד הסוף.
    לא נדבר, לא נתפשר..ננצח, נכפה ונחנך.
    כמדומני לסבתי יש מספריים מצויינות לגזיזת פאות.

  5. מה שאתם לא קולטים היא שיש מ-ל-ח-מ-ה ביננו לחרדים ואנחנו מפסידים בה
    בשבע שנים שגרתי בירושלים מעולם לא סבלתי אלימות מערבים אך מחרדים סבלתי גם סבלתי
    מאלימות מילולית (נאצים וכדמ’) פיזית (יריקות ודחיפות) ועד לסכנת חיים של ממש (אבנים שנזרקו עלי מגשר רמת שלמה בעת נהיגה שכמעט וגרמו לאובדן שליטה על הרכב). אין לי שום רגש לחרדים מלבד שנאה ותאמינו לי שזה הדדי
    אל תגינו עליהם כי האמינו לי שאף אחד מהם לא יגן עליכם
    תתעוררו אנשים

  6. אברהם תומר יישר כוח.
    אני גדלתי בקיבוץ, בחברה לא קיצונית במיוחד אבל אני בהחלט זוכר אתאווירת התרת המלחמה כנגד מי שלא באידיאולוגיה שלנו. גם אותי ניסו להרעיל ברעל הזה שהמדינה היא שלנו ואת אורחותיה אנחנו נקבע ואף אחד אחר שלא יתערב לנו, ושדמוקרטיה זה מעל הכל אבל אם יש מפלגה שלא מבינה מה זה דמוקרטיה (כפי שאנחנו מבינים) אז כמו שכתוב בשלט של מרץ: “נלחמים בחרדים בלי פשרות” ראית כמה הרבה רגש וכמה מעט היגיון היה בדיברי המגיבות לכתבתך? אח”כ הן קוראות “הארץ” וחושבות שהן חושבות
    אלישע