די להשקעה בפריפריה

מאז הקמת המדינה מנסות ממשלות ישראל להפריח את השממה, תוך השקעה לא יעילה של משאבים עצומים בנגב, ובאמצעות העברתן של אוכלוסיות שלמות לערי מדבר חסרות סיכוי • במקביל, המתכננים מדכאים את פוטנציאל הצמיחה של הערים הגדולות, ויוצרים באופן מלאכותי את תחושת הצפיפות והמחנק שבמרכז • הניחו למדבר להיות מדבר ולערי המרכז להתפתח לערים צפופות ותוססות

אחד האתוסים המרכזיים של האבות המייסדים של הציונות היה אתוס "הפרחת השממה", שבא לידי ביטוי מעשי בהתיישבות בנגב. עבורם, החלום של הקמת המדינה היהודית היה שזור בהפרחתו של המדבר, והתנועה הציונית נרתמה להגשמתן של שתי משימות אלו. חזון זה התבסס גם על האתוס המקראי של שינוי סדרי בראשית ברוח הנביאים, שלא רק שהטיפו לכיתות החרבות לאתים ולשלום בין זאב לכבש, אלא אף כרכו זאת בחזון שינוי פני המדבר העוין, כחלק מהגשמת האידאל המשיחי: "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

 וזה בדיוק מה שניסו הציונים להגשים בנגב: מפעל מים אדיר ("המוביל הארצי") הביא מים מצפון הארץ למדבריות הדרום; הם נטעו יערות מלאכותיים על גבי החולות הלוהטים, ויישבו במקום כמויות עצומות של בני אדם, בתוך ערים חדשות שהוקמו יש מאין על הדיונות השוממות. בשלב זה אמורה הייתה האגדה להסתיים ב"הם חיו באושר עד עצם היום הזה", אלא שבחיים האמיתיים, בשלב זה הכל רק התחיל: שם הם היו, במדבר הלוהט, מרוחקים מכל ציביליזציה, עם הזדמנויות תעסוקה מצומצמות ביותר ובתוך ערים שכמו הועתקו במדויק מהמודל הסוציאליסטי האירופאי, ללא כל קשר למדבר הסובב אותם.

תכנון אנטי-עירוני

המתכננים האנטי-עירוניים של ישראל באותה תקופה האמינו בתכנון סוג חדש של "ערי-גנים" פתוחות וטבעיות למחצה. הללו דחו בבוז את הצורך באזורים בעלי רחובות צרים, או אזורים מעורבים של מסחר ומגורים והתנגדו לתכנון עירוני רציונאלי מבוסס-רשת. באופן כללי ניתן לומר שהמתכננים הישראלים של אותן שנים דחו באופן שיטתי כל מאפיין עירוני שהיה יכול להזכיר את הערים "הקפיטליסטיות" וה"החולניות" של המאה ה-19. הם תכננו צורות התיישבות מתוחות בעלות זרועות רבות או 'בועות', שחוברו באמצעות כבישים בודדים וביניהם מפוזרים שטחים פתוחים"ירוקים", או כך לפחות הם היו אמורים להיות; וכל זאת תוך הקפדה על רבעי מגורים טהורים, אשר כמה אזורי מסחר ייעודיים משובצים ביניהם פה ושם.

צורת מגורים זו הייתה לא הגיונית מלכתחילה. הקושי להתגורר באותם פרברים דמויי שבלול ללא כלי רכב, יצר תלות גבוהה בתחבורה ציבורית או פרטית; שכן חלוקת האזורים הנוקשה הובילה לכך שמרבית השירותים היומיומיים מוקמו מחוץ לאזורי המגורים, והרחק מעבר לטווח הליכה סביר. על רעיונות תכנוניים אלו משלמים אזרחי ישראל בפקקי תנועה אדירים עד היום. תיאור זה נכון לגבי הערים והשכונות החדשות בכל הארץ (למעט חלקים מתל-אביב ועוד כמה יוצאי דופן), אבל בנגב, על תנאי האקלים הקשים שבו והמרחקים הגדולים שבין היישובים, היה כישלונו של מודל חמור אף יותר מאשר במקומות אחרים.

כך נוצרו עיירות הסובלות מאחוזי אבטלה רבים, יוקר מחייה גבוה שיצרה התלות בכלי רכב והמרחקים מאזורי העסקים; ואוכלוסייה שכל מאווייה הם לעזוב את הערים הללו ולעבור קרוב יותר למרכזי העסקים והיישובים של ישראל. לחסרי המזל מביניהם לא נותרה ברירה אלא להישאר באותן פסאודו-ערים ריקות למחצה, ולהתמיד בחיים שהמתכננים הסוציאליסטים של המדינה עיצבו עבורם.

ערי מדבר

במהלך ההיסטוריה אמנם נבנו ערים במדבר, אך הנסיבות שהובילו לכך כמעט ואינן תקפות בימינו.

מבחינה היסטורית, ערי מדבר נבנו על בסיס קווי מסחר חשובים, מתוך מטורות מסחריות, אדמיניסטרטיביות או צבאיות, או כתחנות דרכים בסמוך לצמתי כבישים חשובים. העיירות שסביב דרך הבשמים הנבטית, שעברה מתימן לים התיכון דרך הנגב, הן דוגמא קלאסית לכך. ערי מדבר אחרות נבנו בסמוך למקורות מים ייחודיים שחסרו בשטח רחב הידיים שסביב. כפי שהוקמה למשל, באר שבע המקראית, הנקראת על שם הבארות שנחפרו סביבה.

גם הימצאותם של משאבי טבע נדירים יכולים להצדיק את הקמתה של עיר מדבר, כפי שידעה ההיסטוריה במקומות בהם נמצאו נפט, יהלומים או זהב. בהקשר זה יש לראות את הדוגמה של ערד: העיר הוקמה מתוך כוונה לחבר אותה לתעשיית גז טבעי מפותחת שציפו להקים באזור, ציפייה שכידוע הכזיבה לבסוף. מאוחר יותר נודעה העיר בסגולותיה לריפוי זנים מסוימים של אסטמה, עד שהרפואה המודרנית הציגה פתרון תרופתי יעיל יותר, והעיר איבדה למעשה את ההצדקה לקיומה.

היום קשה להצביע על סיבה הגיונית כלשהי להקמתן של עיירות מדבר. אין שום משאבי טבע ייחודיים שיכולים להיחצב רק שם, וגם במקומות בהם יש משאבים כאלו, כדוגמת שדות הפוספטים באזור ערד, אין שום צורך בקיומם של "כפרי עובדים" בסביבה. ההצדקה היחידה לקיומם של יישובים בנגב היא העובדה שהוא מושך תיירים המעוניינים דווקא בריחוק מהציביליזציה שהוא מייצג, ובאנשים אחרים שאיכות החיים וסגנון החיים המבודד מוצאים חן בעיניהם. כך או כך, אלו אינן סיבות שיכולות לספק אמצעי מחייה מספקים עבור אוכלוסייה קבועה גדולה.

אין מנוס אפוא מהמסקנה כי עיירות המדבר של ישראל קיימות רק משום שהן כבר, ובכן, קיימות, וכי ההשקעה העצומה של משאבים המופנים אליהם נעשית רק מכיוון שהתושבים המאכלסים אותן כבר שם. נדמה כי הרעיון הציוני של פריקתם של אוטובוסים על גבי אוטובוסים של מהגרים על גבעות הנגב הוכיח את עצמו: הם השליכו לתוך ים החולות כל כך הרבה אנשים, עד שגופיהם מילאו את המים ויצרו מעין איים, בהם יכולים אחרים להתגורר.

לא הפתרון לדיור

מחירי הנדל"ן הגבוהים במרכז הארץ מביאים להגירה מסוימת אל עיירות הנגב, בעיקר הצפוניות שבהן, בזמן שאחרות מתכווצות במהירות, כך שאולי ניתן להשלים עם עצם קיומן בדיעבד של כמה עיירות שכאלו. אך דומה שמקבלי ההחלטות בישראל לא חדלים מלתכנן עוד ועוד יישובים כאלו שנולדו להיכשל, או לכל הפחות לחיים של מאבק הישרדות מר.

פוליטיקאים רבים מדברים על הנגב כעל הפתרון לבעיית הדיור של ישראל: מאחר שלפי השקפתם מרכז הארץ נעשה צפוף מידי ללא אפשרות להקמתן של יחידות דיור נוספות; ומאחר שבניה ביהודה ושומרון נתפסת כבעייתית מבחינה פוליטית, הנגב הופך להיות לפתרון האולטימטיבי.

מיליארדי שקלים מושקעים בתכנון יישובים חדשים ובבנייתם של כבישים חדשים שהופכים את הנגב לנגיש יותר. קחו למשל את הפרויקט הענק של מעבר צה"ל לנגב. מעברם של עשרות בסיסים ועשרות אלפי חיילים הוא אכן צעד מרשים, אך לנוכח העלויות הרבות של המהלך נראה שהוא הרבה יותר אידיאולוגי מאשר הגיוני או כלכלי. ספק רב אם המהלך ישפר את המצב בנגב, אך וודאי שהוא יטיל עלויות גבוהות על המדינה כולה.

הבסיסים הצבאיים דומים כיום לחברה מקומית גדולה המעסיקה עובדים רבים. ובמקרים רבים אף לחברת היי-טק מתקדמת, המפתחת טכנולוגיות מובילות. מדוע שמתקנים אלו לא יישארו במרכז תל-אביב או ירושלים? מדוע להמשיך במפעל ההעברה המלאכותי הזה, שיגרור עלויות רבות בעצם הצורך להסיע אנשים לשם ובחזרה?

כמעט כל הסיבות המסורתיות להקמתן של ערי המדבר לא תקפות היום. היום ניתן לגמוע מרחקים עצומים באמצעות כלי רכב, ללא צורך בתחנות דרכים משמעותיות; וניתן לחצוב משאבי טבע ולהובילם למרחוק ללא צורך במושבות עובדים הסמוכות למקום.

גם הרעיון לפיו יש צורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בכדי למנוע "השתלטות" של הבדואים על השטח כלל אינו תוצאה של מדיניות יהודית "אמיצה" המפגינה נוכחות וריבונות בשטח. להיפך, מדובר בצעד פחדני, הנוגע מתוך חולשה ומחוסר יכולת להציב קוים אדומים ברורים אל מול ההתיישבות הבדואית ומחוסר יכולת אפקטיבית לממש את שלטון החוק. תחת זאת, מעדיפה הממשלה לשחק בחייהם של אזרחים מהשכבות החלשות שיצטרכו לתפקד כמעין חומה אנושית בחזית המאבק הדמוגרפי.

הניחו למדבר, והניחו לאזרחים

אם מתבוננים על המצב שנית, תוך התעלמות מהמוטיבציות האידיאולוגיות, אנו עשויים לאמץ עמדה שונה בתכלית. ישובים עירוניים מרוכזים בצפיפות אינם בהכרח דבר רע, ואין שום צורך לדכא אותם. למעשה, כפי שאפילו תנועות הקיימות הירוקות כבר הסיקו, העיר הרבה יותר רציונאלית וחסכונית במשאבים מאשר הניסיון לייצר משטח אחיד של יישובים קטנים.

הפוליטיקה של "חיזוק הפריפריה" בהחלט נוגדת את עקרונות הקיימות, ומחלישה את המדינה כולה. במקום הזרמה של עוד ועוד מיליארדים אל המדבר, והצבתם של אנשים באופן מלאכותי בסביבה שלא יכולה לתמוך בהם, במקום לגרום לעשרות אלפי חיילים תושבי ממרכז הארץ לבזבז את זמנם ואת כספי הציבור על נסיעות למרחקים ארוכים ובמקום לתמוך באופן מלאכותי במפעלים כושלים בדרום יש לקחת צעד לאחור, ולהציע מדיניות שונה בתכלית לכל נושא הנגב.

בניגוד לתחושה הרווחת של מרבית הישראלים, מרכזיה העירוניים המועטים של ישראל כלל אינם צפופים. בהשוואה בינלאומית, צפיפות האוכלוסין בערים הישראליות נחשב נמוך למדי ויש די מקום להגדלת האוכלוסייה אם רק תחדל הממשלה ממדיניות הפיזור שלה. תחת זאת יש לנקוט במדיניות של ריכוז ועיבוי, ללא כל צורך באמצעים ממשלתיים מלאכותיים, שכן זהו למעשה הליך טבעי ומתבקש.

חידלו לומר לאנשים היכן לגור, והפסיקו להעביר אנשים לתוך הנגב באמצעות תמריצים מלאכותיים והטבות ממשלתיות יקרות. הניחו לאנשים לבחור את מקום מגוריהם משיקולים כלכליים וחברתיים הגיוניים. אין כל פסול בהתפתחותן של ערי-ענק תוססות. יש להניח את התפיסות הסוציאליסטיות והמודרניסטיות בצד, ולחזור לתפיסה הישנה והרציונאלית. יהיה זה לתועלת כולם.

ובאשר לנגב: שיחזור לעצמו. הניחו לו להיות מדבר, שימשיך להיות פריפריה. הפסיקו לנסות להפכו למרכז החדש, ואפשרו למי שבאמת מעוניין בחיים פריפריאליים לבחור להתגורר שם. וכאשר אנשים ירצו להפריח את המדבר והשממה, הניחו להם לעשות כן, אך בצורה טבעית, רציונאלית וכלכלית על בסיס יוזמה אישית והשקעות צופות רווח.

__________

אולריך יעקב בקר הוא אדריכל