תכנית הגריטה הוונדליסטית של המדינה

פקידי הממשלה לא מפסיקים להפתיע: הפעם מדובר בתכנית גריטת הרכבים הממלכתית, שעולה הון עתק והורסת אלפי רכבים תקינים • למרות מחקרים המצביעים על זיהום זניח שנפלט ממכוניות ישנות, ולמרות שבשוק הפרטי רבים מהרכבים הנגרטים אינם שווים את הסכום, המדינה משלמת 3,000 ש"ח לכל כלי רכב • מזל שהתכנית הספיקה לפעול רק יום אחד לפני שקרסה

חובבי הסביבה ו"הירוקים" למיניהם, ודאי ישמחו לשמוע שהמשרד להגנת הסביבה פועל במרץ כדי להפחית את כמויות הזיהום מכלי רכב. אולם, הפעם לא מדובר בתקנות פליטה חדשות או במיסוי כלי רכב מזהמים, אלא במשהו שונה לגמרי. המדינה, משנת 2010, קונה מכוניות ישנות מבעליהן ושולחת אותן לגריטה; כלומר, הורסת אותן עד היסוד. מסתבר שמה שבעבור אדם פרטי עשוי להיחשב למעשה טירוף, הופך לדבר הגיוני ורצוי בעבור מדינה.

התכנית, שהושעתה לזמן ממושך וחודשה בשבוע שעבר, הופסקה שוב כעבור יום אחד בלבד בהיעדר תקציב, לאחר שזכתה – שלא במפתיע – לפופולריות רבה. בעוד מגרסת הרכבים מועכת מכונית אחר מכונית, תור ארוך של רכבים ישנים אך תקינים השתרך בהמתנה למגרשי האיסוף, כשמאחורי ההגה ממתינים בעליהם לקבל בעבורם 3,000 ₪ טבין ותקילין – מחיר שאותו לא יכלו להשיג בשוק הפרטי. המדינה מצדה, הוציאה כ-55 מיליון ₪ על רכישת כ-18,000 רכבים שעוד כוחם במנועיהם, והפיכתם לגושי ברזל מרובעים. חשוב להדגיש: התנאי שמציב המשרד לההגנת הסביבה, הוא שהרכבים עדיין נוסעים.

הורסים את המכוניות הלא הנכונות

הסיבה העיקרית שהניעה את פרץ ההרס הממשלתי, היא הרצון ל"הוריד מהכביש" מכוניות ישנות ומזהמות, ולהעלות מכוניות חדשות ו"ירוקות" יותר במקומן. אולם, מחקרים שאמדו את עלויות הזיהום הנפלט מכלי רכב ואת השפעתם על הבריאות, מצאו ערכים שנעים בין 0.003$ ל0.015$, לכל קילומטר נסיעה. טווח הנסיעה השנתי הממוצע של כלי רכב בישראל עומד על 18,000 ק"מ, מה שמותיר את עלות הזיהום מכלי רכב פרטי, לפי ההערכה הגבוהה ביותר, על כ-972 ₪ בשנה.

מבט מדוקדק יותר בכלי הרכב המושמדים, יגלה כי רובן המכריע של המכוניות הנגרטות (86%) – כך על-פי המשרד להגנת הסביבה – ירדו מפס הייצור אחרי 1990, (שנת הייצור המקסימלית שבה ניתן לגרוס מכונית היא 1992). המדינה מניחה שאותם אנשים שיגרטו את רכבם הישן, יעברו לכלי רכב חדיש יותר ומזהם פחות ובכך יפחיתו את זיהום האוויר. אך בעוד שההפרש בפליטת מזהמים בין מכוניות שיוצרו בשנות ה-70 וה-60 ובין מכוניות מודרניות הוא גבוה, ההפרש שבין מכוניות שיוצרו בשנות ה-90 למכוניות חדישות הוא קטן הרבה יותר.
רכב סובארו שיוצר בשנת 1990 למשל, פולט רק כ-9% אחוזים יותר פחמן דו-חמצני ממאזדה מודל 2013. מה שמותיר את "הרווח" הבריאותי, בהערכה גסה, בסביבות מאה שקלים.

זאת ועוד, על הנתונים הללו ישנם סייגים נוספים: המכוניות הישנות נוסעות בממוצע הרבה פחות מהמכוניות החדשות יותר – בין אם הן משמשות משפחות ככלי רכב שני או שלישי לבני הבית הצעירים, לנסיעות מזמנות בעבור גמלאים, או שהן סתם עומדות ומחלידות ללא שימוש.

בנוסף, כלכלנים מצביעים על כך שעם רכישת רכב חדש נוטים הבעלים לנסוע בו יותר, גם מפני שהנסיעה במכונית חדשה וחסכונית יותר מוזילה את עלות הנסיעה, וגם בגלל הנוחות הרבה שמסב רכב חדש לבעליו. לאחר שקלול כל הגורמים הללו (יחד עם מחיר המתכת שמקבלת המדינה), "ההשקעה" הממשלתית בהריסת הרכבים מתבררת כאבסורדית. היא תחזיר את עצמה, אם בכלל, רק לאחר שלושים שנה – תשואה מגוחכת שבמגזר העסקי תראה לכם את הדלת החוצה.

במצב כזה, לא פלא שכלכלני תחבורה מודים כי התכנית האמריקנית, שממנה הועתקה התכנית הישראלית, היא "דרך יקרה מאוד להפחית את הפליטות". מחקר שנעשה בשנת 95', קבע למשל כי "עלויות זיהום האוויר אינן גבוהות מספיק כדי לשנות את השימוש ברכב", וכי העלויות מזיהום אוויר לרכב בלוס אנג'לס, למשל, עומדות על 3 סנטים למייל.

המדינה והשמשה השבורה

אם חשבתם שהנתונים לעיל יספקו את פקידי המשרד להגנת הסביבה, שנחושים בדעתם להרוס רכבים מתפקדים, נפלה טעות בידיכם. "ועדה בין משרדית" (לא פחות!) ישבה ומצאה סיבה נוספת לדגול במדיניות הגריטה:

בעקבות מסירת הרכב (לגריטה) ירכשו בעלי הרכב מכונית חדשה יותר, וישולמו מסי קנייה לפחות כנגד חלק מכלי הרכב שיימסרו. תוספת מסי הקנייה תחזיר למדינה את עלות התשלום עבור הגריטה.

לפי קו המחשבה של הוועדה, השלב הבא יהיה קניית דירות מהציבור והחרבתן על-ידי עובדי משרד השיכון, קניית רהיטים והשלכתם לאש על-ידי פקידי אמרכלות המדינה, או רכישת סירות והטבעתן בלב ים על-ידי משרד החוץ. הכל כדי שהאזרחים ישתמשו בכסף שקיבלו עבור ההריסה, כדי להחליף את המוצרים הישנים בחדשים, וכך לשלם מיסי קנייה ו"להגדיל את הכנסות המדינה". פרדריק בסטייה, הוגה "משל החלון השבור", היה מתגלגל מצחוק בקברו אם היה שומע זאת.

וכאילו לא די בזה, אחרי שרמסו את העובדות ולאחר שהשליכו את ההיגיון הבריא, פנו פקידי הממשלה להתעלל בסטטיסטיקה. על-פי הוועדה, "כלי רכב ישנים, בני שמונה שנים ויותר, מעורבים בתאונות בשיעור הגבוה מחלקם היחסי במצבת כלי הרכב". את העובדה שמגזרים, חתכי גיל, או אזרחים בעלי מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים יותר, הם הנוטים להחזיק במכוניות הישנות והם גם אלו המעורבים יותר בתאונות דרכים – הוועדה כלל לא העלתה בדעתה. פארודיה.

קרבנות הדת הירוקה

כפי שלימדה אותנו המאה ה-20, הפרקטיקה של הרס חסר תועלת איננה זרה לממשלות, שדבר לא עומד בדרכן כדי להגשים אידיאולוגיה פסאודו-מדעית. אך להרס חסר התועלת יש שורשים מוקדמים אף יותר. למעשה, מאז ימי קדם נהגו בני אדם להעלות זבחים ושלמונים כדי לפייס אלילים, בתקווה שבכך ימנעו את חרון אפם. הדת הסביבתנית אינה שונה בהרבה: כפי שילידי צפון אמריקה נהגו להקריב את הבופאלו לרוח הגדולה, כך גם ממשיכיהם האירופאים עושים את רכביהם לקורבן.