הרוע של ארנדט והבנאליות של השמאל

למרות שהופרכה כבר פעמים רבות, “הבנאליות של הרוע” הפכה לתיאוריה לגיטימית, שקנתה לה שביתה באקדמיה.

מרוצח אנטישמי מתועב לפקיד אפור ובינוני: חמישים שנה עברו מאז פרסמה הוגת הדעות היהודייה חנה ארנדט את כתב ההגנה על אדולף אייכמן, ‘הבנאליות של הרוע’, שהביא עליה מבול של ביקורות • אך למרות שהופרכה כבר פעמים רבות, ‘הבנאליות של הרוע’ הפכה ברבות השנים לתיאוריה לגיטימית, שקנתה לה שביתה באקדמיה • סרט חדש ואוהד על חייה של ארנדט מסמן את שיאו של התהליך • למי אכפת מהעובדות כשהתיאוריה הולמת את האג’נדה? עסקים כרגיל בשמאל האקדמי

לא סתם איש בתוך קופסא; אדולף אייכמן ופרקליטו רוברט סוורציוס (משמאל). צילום: לע”מ

פילוסופים, הוגים, ואימפרטיבים מוסריים למיניהם אף פעם לא היו חומר טוב לתסריטאים. באותו אופן, כך גם סרטה של הבמאית הגרמניה מרגרטה פון-טרוטה על ההוגה הפוליטית המפורסמת חנה ארנדט (1975-1906), שעלה השנה למסכים, אינו מוצלח במיוחד. הסרט עוסק בנסיבות שבהן חיברה ארנדט, יהודייה ילידת גרמניה, את ספרה הנודע ‘אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע’, מלווה אותה במהלך סיקור המשפט ומבקש להעביר לצופה את קורותיה.

הסרט מומלץ בעיקר למי שמעוניין לשרוף כשעתיים מחייו על אנשים דברניים, המעשנים בשרשרת ומקשקשים בגרמנית צרודה. הבימוי, זוויות הצילום ועצם העניין הקולנועי עגומים, וחסרי מעוף וייחוד. הדמויות סביב ארנדט פלקטיות, ובקושי מובחנות אחת מהשנייה. ה”שיא הקולנועי” של הסרט מתמצה בסצנה הזויה, שבה שני סוכנים ישראלים אימתניים יורדים ממכונית כדי לאיים על ארנדט, לא פחות. לא ברור אפוא מדוע ‘הקרן לקולנוע ישראלי’, שעל מקצת עלילותיה עמדנו בכתבה הקודמת, מעורבת במימון סרט של במאית גרמניה, שכולו דובר גרמנית ואנגלית ועוסק בהוגה שעל אף יהדותה מעולם לא שקלה להתגורר בארץ ישראל או ללמוד עברית.

הסרט על חנה ארנדט, שנוצר כקו־פרודוקציה גרמנית־ישראלית־צרפתית, מציג אותה כהוגה אמיצה, והתסריט מקבל את התזה שלה ללא מחשבה שנייה. בסרט שולבו צילומי ארכיון של אייכמן מאולם בית משפט, כדי להציג את אייכמן כאדם מנותק ממעשיו. הבמאית פון-טרוטה אף אמרה בפירוש:

בשבילי, כגרמנייה לא-יהודייה, היה משונה לראות את אייכמן במשפט הזה, לראות אדם אמיתי יושב שם – אדם, ולא רק מחשבה או תיאוריה בלתי נראית – ולהבין שזה אדם בינוני, ממוצע, ולא יותר מזה.

מה בנאלי פה?

חוקרים רבים הצביעו כבר בעבר על הטעות היסודית בשיטתה של ארנדט, שבילתה כמה ימים ביציעי הקהל במשפט אייכמן, התרשמה לשלילה מיכולת ההתנסחות שלו בגרמנית והחליטה כי מדובר באדם “בנאלי” שאיננו אנטישמי. כך למשל, ההיסטוריון יעקב לזוביק, שחקר את פעילות מחלקתו של אייכמן באמצעות התיעוד הרב שהותירה מאחוריה, הקדיש ספר מיוחד להפרכת טענותיה של ארנדט. ספרו ומאמרו של לזוביק מרשימים מאוד, מלאים וגדושים בדוגמאות למכתבים שאותם שלח משרדו של אייכמן בעניין יהודים בודדים שניסו להמלט, בהוראה מפורשת לכלול אף אותם ב”גירוש”.

גם חוקרי המחלקה המיוחדת במשטרת ישראל שחקרו את אייכמן נדהמו מהיסודיות שלו. אייכמן לא נתן לאף יהודי לחמוק מהרשת הסבוכה שטווה ב”פתרון הסופי”. נזכיר: אייכמן הגיע לבודפשט בשנת 1944, מיד עם השתלטות צבא גרמניה על הונגריה, ותוך מספר חודשים הצליח לארגן את שילוחם של מאות-אלפי יהודים הונגרים למחנות ההשמדה. אדם “רגיל ובנאלי” היה מתקשה לארגן מבצעים כה מורכבים ומסובכים כמו “הפתרון הסופי”, וזאת לפני עידן המיחשוב.

בהקשר זה, אי אפשר שלא להזכיר את עדותו של גבריאל באך, מי שהיה מבכירי צוות התביעה נגד אייכמן, ולימים שופט עליון בישראל. באך סיפר לא פעם על הממצאים המזעזעים שהתגלו במהלך המשפט, המוכיחים עד כמה אייכמן לא היה “בנאלי”. באחת הפעמים אף התייחס ישירות ודחה את התזה של ארנדט:

יש אנשים שאוהבים להגיד שאייכמן הוא אדם רגיל. כשאני פגשתי אותו וראיתי אפילו את ההבעה בעיניו,  הבנתי שהוא לגמרי לא אדם רגיל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא לבקש לבדוק אותו על-ידי פסיכיאטר. בנוסף לכך ביקשתי שהממצאים יישלחו באופן אנונימי גם למומחה שווייצרי, שלא ידע בעצם שמדובר באייכמן. שלחנו גם בדיקות של אנשים אחרים. אחרי כמה ימים צלצל אלי המומחה השווייצרי ואמר לי שלאורך כל הקריירה הארוכה שלו הוא לא נתקל בנטיות רצחניות כמו של אחד הנבדקים האנונימיים. זו הייתה כמובן הבדיקה של אייכמן. לקבל את חוות הדעת הזו היה חוויה טראומטית.

הבנאליות של חוסר המקצועיות

ארנדט לא היתה היסטוריונית. את מסקנותיה הנחרצות היא ביססה לא על התיעוד הגרמני המדוקדק, אלא על כמה ימים מיציע הקהל במשפט, ועל תיאוריות מתוצרת עצמית, הנגועות בהטיות קשות ואף בגזענות. במכתב שאותו שלחה מפנסיון רייך בירושלים לפילוסוף הגרמני הנודע קרל יאספרס, היא מספרת על רשמיה מהמשפט:

אב בית הדין, השופט לנדאו – הוא מצויין! כל שלושת השופטים הם יהודים גרמנים… פרקליט המדינה [התובע גדעון האוזנר – ש”ב] הוא בכל אופן יהודי גאליציאני טיפוסי, מאד לא-סימפטי, שעושה כל הזמן טעויות. כנראה אחד מאלה שלא יודעים שום שפה… לפני אולם המשפט משוטט האספסוף האוריינטלי, שתמיד משוטט הוא…

הרושם הראשון שלי: השופטים הם המיטב שביהדות גרמניה. מתחת להם נמצא התובע, גליציאני, אבל בכל זאת אירופאי. הכל מאורגן בידי משטרה, המעוררת בי אימה – הם מדברים רק עברית, ונראים ערבים. ביניהם יש כמה טיפוסים שנראים לגמרי ברוטאליים. שמצייתים לכל פקודה. ומחוץ לשערים ניצב האספסוף האוריינטאלי, שנראה כאילו הוא באיסטנבול או בכל ארץ חצי אסיאתית. בכללם, מאד בולטים בירושלים היהודים עם הפאות והקפוטות – שהופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור בני אדם נורמליים.

ההוגה הגרמני קרל יאספרס, במכתב התשובה, מודה ל”חנה היקרה” במילים חמות על התיאורים הגראפיים המפורטים והמדוייקים, שסוף סוף הסבירו לו את הדברים שאותם העיתונות לא השכילה להבין, ומביע את תקוותו שאותם שלושת היהודים-גרמנים ייקחו לידיהם את מושכות הובלת המשפט.

תיאוריה בנאלית; חנה ארנדט. צילום: G4GTi

ארנדט: גיבורת האקדמיה הביקורתית

ארנדט, ובעקבותיה הבמאית פון-טרוטה, האזינו לאייכמן המתחנן על חייו מול שופטיו בירושלים, ולא לאייכמן הרוצח מול קרבנותיו היהודים. הסרט, כאמור, אינו מעניין, אך מה שכן מעניין זו הדרך שבה תיאוריית “הבנאליות של הרוע” הגיעה למרכז הבמה האקדמית במערב. כיצד הפכה גישה זו, וחנה ארנדט עצמה, לאורים-ותומים של השמאל העולמי בכלל, והגרמני בפרט?

התשובה ברורה: הן מסירות את האשמה בעניין הנאציזם, ובייחודיות של השמדת העם היהודי, מכתפיהם של הגרמנים. הרי אייכמן הוא “בנאלי”; כלומר, לו משטר דומה היה עולה במקום אחר בעולם, הרי ודאי היינו מוצאים “אייכמן ישראלי”, או “ד”ר מנגלה שבדי” או “היינריך הימלר מטורונטו” – שהרי כולם אנשים בנאליים ורגילים שרק צייתו לפקודות הממונים עליהם.

ההיסטוריה הוכיחה שארנדט טועה. טרם נמצא “אייכמן” ישראלי, שבדי, מצרי, או קנדי. טענותיה של ארנדט שירתו בעיקר את הגרמנים, שהיו יכולים להרגיש אחרי השואה שהם “בנאליים, ככל העמים”.

עם השנים, הפופולריות וההערצה כלפי ארנדט בחוגי אקדמיה שמאלניים בישראל ובמערב רק הולכות וגוברות. כך למשל, הפמיניסטית הפוסטמודרנית הרדיקלית ג’ודית באטלר, פרופסור לרטוריקה וספרות השוואתית – מעין גורו עבור חוגי השמאל הקוראים להחרמה של ישראל – פרסמה בגארדיאן הבריטי מאמר תחת הכותרת “האתגר של חנה ארנדט לאדולף אייכמן”, שבו היא מקבל כמובנות מאליהן את כל תובנותיה של ארנדט לגבי אייכמן ובעיקר את “הכישלון שלו לחשוב על משמעות מעשיו”.

כמובן, באטלר לא פסחה על הטרוניות הקשות שהעלתה ארנדט כלפי ממשלת ישראל ובן-גוריון ביחס לניהול משפט אייכמן, והזכירה את העובדה שארנדט “מתחה ביקורת על כמה מהאמצעים שבהם השתמשה ישראל במשפט כדי להקים ולבסס את הלגיטימציה שלה, את סמכותה המשפטית ואת שאיפותיה הלאומיות”.

נופלת בפח של סרווציוס

האסטרטגיה של אייכמן ושל סנגורו, המשפטן הגרמני הידוע ד”ר סרווציוס, במהלך חקירתו במשפט הייתה לטעון שאין הוא אחראי לכלום, הוא לא ידע כלום והיה רק “בורג קטן במערכת”. אייכמן לא הודה בדבר, מתוך שאיפה להתיש את המערכת המשפטית ולגרור את הדיון למחוזות אבסורדיים. בעקבות המשפט פרסם אפרים קישון, ניצול שואה בעצמו, הומורסקה אבסורדית אפלה של כמה עמודי חקירה, בהם השופטים והתביעה מנסים לגרום לאדולף להודות כי “שתיים ועוד שתיים הן ארבע”, אך ללא הצלחה.

בית המשפט הישראלי לא השתכנע, אך מי שלא רק נפלו בפח אלא אף קפצו לתוכו הן חנה ארנדט ובעקבותיה הבמאית פון-טרוטה. כך, כמתואר בסרט, בעקבות אסטרטגיית ההגנה משפטית הזו, טוענת ארדנט כי “אייכמן כשל בחשיבה על מעשיו”. הסרט כולל קטעי ארכיון המציגים את אייכמן כאיש קטן, מקריח ומוזר היושב בכלוב הזכוכית, וכאשר נשאל דבר-מה הוא אינו משיב ישירות אלא נוטל כהרגלו את הדיון למחוזות לא-ברורים. וכאמור, אין בכל-זה ללמדנו דבר וחצי דבר על תפקידו של אייכמן בשירות הפתרון הסופי.

מוכיחה שהתיאוריה עולה על כל דימיון; ג’ודית באטלר באוניברסיטת מנצ’סטר. צילום: daniel villar onrubia – CC BY-NC-SA 2.0

דעיכת האקדמיה

החשיבות העיקרית בקיום הדיון על ארנדט והתיאוריות שלה בעניין אייכמן, אינה קשורה רק לשואה. יש בה כדי ללמד רבות על עולם האקדמיה כיום, ובמיוחד על מדעי החברה שעיסוקם לרוב הוא בתיאוריות, בתנאי, כמובן, שהן “ביקורתיות” ו”מתקדמות” – אף אם מבחינה היסטורית אינן אלא עורבא פרח. היותה של ארנדט אישה שביססה לעצמה מעמד בעולם אקדמי גברי, ובייחוד בתחום ההגות הפוליטית, סייעה ליצירת ההילה סביבה ולהתקבלות התיאוריות שלה בקרב חוגי אקדמיה “מתקדמים”, ללא בחינה ראויה. כמו כן, הדחייה של השקפותיה בישראל בידי אינטלקטואלים רבים, ובראשם פרופ’ גרשום שלום, סייעה להרמת קרנה בעולם.

אספר כי לצורך כתיבת מאמר זה ביקשתי לשאול את הספר על ‘הבנאליות של הרוע’ בספרייה של אוניברסיטה בינלאומית יוקרתית; הספרנית הכניסה את הזמנתי למערכת ובישרה לי “אתה השלישי בתור”. אנקדוטה קטנה זו רק מלמדת עד כמה ההערכה לארנדט ולהגותה רק הולכת וגוברת באקדמיה המערבית.

לא מזמן פורסם ב’מידה’ מאמרי על התיאוריה המוזרה בדבר “היהודים הערבים”. למעשה, זהו מקרה די דומה: בשני המקרים מדובר בתיאוריה מבית מדרשם של אנשים שאינם היסטוריונים, כמו הסוציולוג יהודה שנהב, חוקרת הקולנוע אלה שוחט, חוקר הספרות חנן חבר, ועוד. היסטוריונים רציניים לא יתמכו בתיאוריה כזו, היות שהיא מתנפצת לאלפי רסיסים בפני ביקורת היסטורית יסודית.

ובכל זאת, כיון שזו תיאוריה ההולמת את מידותיו של השמאל הישראלי והעולמי, היא עולה כפורחת, בעיקר במערב, וזוכה לתמיכה ולהערצה, והפעם גם להפקה קולנועית. בנאליות, כבר אמרנו?

ד”ר שריאל בירנבוים הינו חוקר קולנוע, לימד שנתיים באוניברסיטת בינגהמטון בניו-יורק. שוהה כעת באוניברסיטת ז’נבה בשנת השתלמות.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

27 תגובות למאמר

  1. הכותב פספס את הנקודה.
    טיפ: הפילוסופיה של ארנדט מבוססת על אדולף אייכמן כמו שמשל המערה של אפלטון מבוסס על גיאולוגיה.

  2. הגדרה ששנאתי מאז שהייתי נער ושמעתי אותה לראשונה. איזו טיפשות של חוכמולוגיות מאוהבת בעצמה. וברור שהשמאל יאמץ את ההגדרות האלה בחום – בעולם שלהם אין בחירה אישית – אין אנשים פרטיים בכלל, רק כוחות-על של אידיאות ופנטזיות. צירוף מילים שצריך להיות מוזכר רק בטון של תיעוב עמוק ובמרכאות, ותודה על כתבה מצויינת.

  3. כתבה מעולה שצריכה להילמד בכל מערך לימודי על השואה.

    אחרת, מסרים שמאלנים כדוגמת “בכל אחד מאיתנו יש נאצי קטן” (ציטוט התשובה מפי מדריכה ב”יד ושם” לשאלה “מה הלקח מן השואה?”) ימשיכו להרקיב את החברה.

  4. “ההיסטוריה הוכיחה שארנדט טועה. טרם נמצא “אייכמן” ישראלי, שבדי, מצרי, או קנדי. טענותיה של ארנדט שירתו בעיקר את הגרמנים, שהיו יכולים להרגיש אחרי השואה שהם “בנאליים, ככל העמים”.”

    היו הרבה השמדות עמים לפני ואחרי השואה. היו שלל אייכמנים באפריקה, היו אייכמנים בטורקיה, ויש כמובן אייכמנים בישראל.

    1. איזו קביעה מוזרה. למה חשוב לך כל כך לדמיין שיש ישראלים כאלה?

  5. תודה, אלון ואמיר.

    חשוב להפיץ את הדברים, כי אם מדריכה ביד ושם אומרת דברים כאלה “בכל אחד מאיתנו יש נאצי קטן”, מסתבר שהרעיונות האלו הגיעו עמוק מאד.

  6. גם חנה ארנדט ,מעריצתו של היידיגר הנאצי והאוטו-אנטישמית (כפי שמעיד מכתבה הדוחה שמצוטט בכתבה), וגם ג’ודית בטלר הפילוסופית הפמיניסטית הפוסטמודרנית (מלשון פוסטמה) הרדיקלית, הן יהודיות.
    שתיהן תיעבו ומתעבות את מדינת ישראל, אבל זה כאמור רק הדובדבן שבקצפת של שלל הפרעות האישיות שלהן. ויש גם את חומסקי מעריץ החיזבאללה, ועוד כמה כאלה.
    מאיפה מגיעים כל הטיפוסים האלה , תגידו לי, שכל כך שונאים את עצמם ואת עמם ומפיצים את האנטישמיות האובססיבית שלהם הלאה?

    אני חושב שזו תסמונת סטוקהולם של יהודים ששהו בחברות אנטישמיות זמן רב מדי ורגשות נחיתות על רקע הגזענות הקשה והברוטלית שחוו, הטריפו את מוחם עד לבריחה טוטאלית מעצמם.
    תופעה פסיכולוגית עצובה שמזכירה את מה שקורה לחלק מהנשים המוכות וקורבנות האונס.

    חלק מההגות שלהם מעניין וחשוב (חומסקי למשל תרם הרבה לפילוסופיה של השפה, למדעי המחשב,לבלשנות), אבל ברגע שהם מתחילים לדבר על ישראל או על יהודים, זה כבר לא חומר לפקולטה לפילוסופיה, אלא חומר לפקולטה לפסיכולוגיה.

    עדיף לשני הצדדים שבדברים האלה הם פשוט יחרישו ולא יקשקשו על מדינה שמעולם לא היו בה, ועל עם שהם הקיאו את עצמם מתוכו ותקעו לו סכין בגב.

  7. נו טוף, אתה צודק. הפילוסופיה הבנאלית של ארנדט אכן לא מבוסס על כלום.

  8. שריאל, מדובר במאמר חשוב ומאיר עיניים.
    לפני כשנה וחצי כשהייתי בצבא, הרחבתי את הבגרות בהיסטוריה ל-5 יחידות. הפרק הטנטטיבי באותה שנה (שלמיטב זכרוני לא היה ממש טנטטיבי ונלמד גם בשנה שעברה), היה על משפט אייכמן. לצורך כך, היה צריך ללמוד את על על סיקורו של חיים גורי את המשפט ועל תפיסת ארנדט. אני זוכר שתפיסה זו קוממה אותי ולא היה לי ברור כיצד היא נכנסת באופן כל כך מרכזי למערכת החינוך הישראלית (אף על פי שלא ממש הופתעתי, בכל זאת למדתי אזרחות בתיכון).
    הקטע של המכתב שהבאת מזעזע ומבהיר הרבה. התלמיד גם לא יודע שארנדט אפילו לא דוברת עברית. גם מבלי שכתוב בפירוש, חשתי אנטי ציונות זועקת מבים השורות, אך כנראה שהתעלמתי.

    רק הערה אחת: השאלה אינה מקצועית. אם הייתה ארנדט היסטוריונית מקצועית, לה היה אמור להתווסף כבוד לתפיסתה וגם היסטוריון מקצועי אחר שהיה טוען זאת, לא היה בכך כדי לשכנע. מדובר בעניין רציני אך לא מקצועי.

  9. מי שעושה לכאורה פוליטיזציה של הנושא היא לא ארנדט אלא הכותב ובעיקר המתנגדים שמשחקים בקלפים צבעוניים באופן פומבי ופרובוקטיבי כשמי שקצת מבין במדעי הרוח והחברה יודע שהם אמורים להיות חופשיים מצבעים של דגלים וגזעים ומתקינות “יהודית”.

    עצם זה שהכותב מדבר על תאוריה סוציולוגית-פוליטית כמו על משהו שצריך (או שאפשר) “להוכיח” אותו, זאת הטעיה של כל קורא שאין לו נסיון בפקולוטות למדעי הרוח והחברה. “הבנאליות של הרוע” זאת לא עבודה היסטורית או מדעית. זה הסבר חברתי. שאגב לא באמת שולל זוויות ראייה אחרות, כולל משוא פנים אנטישמי.

    ההסבר של ארנדט מתמקד באקלים המודרני ובתהליכים שעוברים על חברה תעשייתית ומנוכרת שבה מעשי זוועה אנושיים מתבצעים באותן דרכים שבהם מבצעים תהליכי ייצור בחומרים דוממים. מי שחושב שכתאוריה כללית זה לא נכון או לא משקף את התרבות המודרנית, כדאי לו להשלים את הלימודים שלו בכל מה שקשור למודרניזם (היסטוריה תרבותית, פילוסופיה, ספרות, סוציולוגיה וכו’).

    אפשר להתווכח עד כמה התזה של הבנאליות דומיננטית אצל אייכמן ספציפית. זה ויכוח פסיכוהיסטורי שממילא אי אפשר להכריע אותו חד משמעית (הרבה היסטוריונים בכלל לא יחשבו שזה אפשרי לחקור פרופיל פסיכולוגי). ואפילו אם נניח שאייכמן לא מתאים לתאוריה בתור מקרה יחיד, זה לא אומר שהיא נכונה לגרמניה באופן כללי, או למדינות אחרות.

    נקודה שכדאי להדגיש לסיום, היא שההסבר הזה של ארנדט, שהוא ברמה של הפסיכולוגיה החברתית או האקלים החברתי, למעשה לא סותר את הטענות של המתנגדים. יכול להיות הלך רוח כמו שהיא מתארת בחברה הגרמנית (בנאליות תעשייתית של ייצור רוע) בנוסף לשורשים אנטישמיים שמסייעים לאדישות ולאובייקטיביזציה של הקורבנות (מי אמר שאנטישמיות מנוגדת לבנאליות בעיני הרוצחים? הבסיס של פסיכופטיות הוא חוסר רגישות לסבל ולהיבטים הומאניים, שזאת מעין בנאליות).

    1. אני חושב שגם הכותב יסכים ש’הבנאליות של הרוע’ היא לא עבודה היסטורית או מדעית. דא עקא, גם ‘הסבר חברתי’ צריך להיות מבוסס על משהו. ובמקרה של ארנדט, הוא מבוסס על התצפיות שלה על אייכמן במהלך משפטו (יש לי איפשהו את המהדורה האחרונה של ‘אייכמן בירושלים’; התרגום טוב מאוד), ועל כל מיני הבחנות חברתיות לגבי היודנראטים ואחרים.

      ברם מה?
      זה מבוסס על קדחת. התיאור שלה של היודנראטים פשוט לא נכון; לזוביק בדוקטורט (ובגרסת הספר) לא משאיר אבן על אבן מטענת ה’פקיד אפרורי’ לגבי אייכמן, והדוגמאות שלו מאזור הכיבוש האיטלקי בצרפת מאירות עיניים במיוחד. ואז מה יש? יש לך הסבר שאין לו שום ביסוס, ותיאוריה שמתבססת על כך שהיא תיאוריה. ומגיני תיאוריה שטוענים כלפיה משהו בסגנון: ‘אולי ארנדט פתחה אותה על בסיס תצפיותיה לגבי אייכמן, ואולי היא לא נכונה לגבי אייכמן, ואולי בעצם אין בסיס רציני אחר לתיאוריה, אבל מי אמר שהיא לא נכונה לגבי האחרים?’

      זו לא הטענה הכי חזקה בעולם.

      אה, כן, ולגבי ההסבר על החברה התעשייתית, אני חושב שתיארת הרבה יותר את באומן מאשר את ארנדט; וגם על באומן כבר העירו ותקפו אותו בצדק גמור, כי לצד האבחנות הנכונות שלו על המודרניזם כמאפשר הוא נטה (באופן אופייני להיסטוריונים מרקסיסטיים, יש לציין) להעלים את האידיאולוגיה והחברה שמשתמשות ביכולת הביצוע של החברה המתועשת; גם טבח הארמנים ששימש כידוע השראה להיטלר וגם רואנדה, שבאה אחרי פרסום ספרו, מורידים קצת את קרנו של ההסבר הזה.
      משהו קצר בעברית על זה:

    2. בדיוק רואים את השפל של מדעי הרוח בתגובה הזו.
      הטענה שתיאוריה לא צריכה להיות מבוססת, והחשיבה שתיאוריה לא צריכה להיות מוכחת.
      אלוהים ישמור!
      לפני כמה זמן פרסמה דוקטורית לספרות מאוניברסיטת חיפה “ניתוח” לאופי מחבר אחת מהכתבות נגד ה”דור האבוד”.
      מיד טענתי “אבל זה לא מובסס על גבי הטקסט, אין פה הגיון..”
      ואז תקפה אותי מקהלת “גלעדים”. הרי מה הקשר בין בסיס עובדתי לתיאוריה, לניתוח טקסט, למשמעות. מיליוני סטודנטים כל שנה מסיימים לימודים עם חשיבה שלתיאוריה לא צריך להיות בסיס עובדתי.

      נו אז אני מעלה פה היפותזה: “כל אנשי השמאל לוקים בבעיות פסיכולוגיות קשות!”, הרי תיאוריות לא צריך להוכיח נכון?!

  10. לגבי המכתב שצוטט כדי לגנות את ארנדט, מי שקצת מכיר מהמשפחה או ממחקר היסטורי את היחסים בין היהודים הגרמנים לאחיהם המזרח אירופאים, ואחר כך לישראלים, יודע שהמכתב הזה משקף בצורה אותנטית את הדעות של חלק גדול מהקהילה של יוצאי יהדות גרמניה. היום זה לא נראה לנו מנומס בתרבות הצבועה שבה אנחנו חיים, אבל בימים ההם, אנשים ידעו שיש הבדל בין חינוך של אנשים שגדלו בבתים משכילים במערב אירופה וקיבלו השכלה כללית מהבית שהיום אקדמאים לא חולמים עליו, לאנשים שעסקו במסחר במזרח אירופה ולמדו משפטים או סתם התקדמו בפוליטיקה הארץ ישראלית בגלל קשרים משפחתיים.

    מי שמכיר באמת את הרקע החברתי של יהודים שבאו מגרמניה לארץ, יודע שלפחות מבחינת נקודת המבט שלהם, התפיסה שמשתקפת מהמכתב היא הוגנת. אולי זה לא יפה ועובדה שזה נכתב במכתב אישי ולא במאמר בעיתון. אבל זה ב-100% אותנטי ומשקף גישה תרבותית של הרבה אנשים מאותו רקע.

    במדינה היקרה שלנו, היתה במשך הרבה שנים הבחנה בין אשכנזים למזרחיים מאותן סיבות. וגם היום, אפילו שכל העולם השתנה, מתייחסים בצורה אחרת לרופא שלמד באוניברסיטה מובילה בארה”ב או במערב אירופה מאשר לרופא שלמד במזרח אירופה.

    זה ידוע שהיהדות במזרח אירופה היתה יותר חרדית ויותר קומוניסטית ושבאופן טבעי יהודים במדינות מערביות ראו את עצמם כמתקדמים יותר (בדיוק כמו האשכנזים בארץ) וגם האמינו שהגרמנים לא ישלחו אותם למחנות, אלא רק את ה”המזרח אירופאיים” (“אוסטיודן”).

    אני כמובן לא קובע שההבחנה הגזעית הזאת מוצדקת, או שלא היו פולנים או יהודים פולנים משכילים. אבל הצורה שבה ההשקפה הזאת מופיעה בכתבה מטעה ומייחסת לארנדט באופן אישי השקפה שהיתה רווחת פחות או יותר בכל העולם המערבי (שהיה קולוניאלי) וביהדות גרמניה בפרט.

    1. מהיכרות אישית עם יקים, אכן, יכול להיות שגזענות כזאת כלפי ה”אוסט יודן” וה”אזיאטים” היתה נפוצה אצל היקים, שבמשך המאות הפנימו למרבה הצער חלק קטן מהגזענות החולנית של התרבות הגרמנית שבקרבה גרו. זו שהולידה את הנאציזם.
      רק בארץ ישראל הם נרפאו מגזענות זו עם השנים, והשירו אותה מעליהם.
      :א.זה שהיא הייתה נפוצה בזמנו, לא מצדיק את הגזענות הזאת- כל גזענות היתה נפוצה בזמנה- האנטישמיות בזמן השואה, יחס לכהי עור כתתי אדם בתקופת הקולוניאליזם, עבדות באפריקה, וכו’. זה לא מנקה את הלוקים ברשע הזה מכלום.

      ב. גזענות זו מעידה גם על דבר עמוק יותר, על הפנמה שהייתה אצל “גרמנים בני דת משה” נוסח ארנדט, של סטריאוטיפים אנטישמים.
      הרציונל:
      בשביל לברוח ממוצאם הם בעטו באבותיהם, באמותיהם, ובאחיהם,
      פשוט נוהל אדמה חרוכה,
      מחריד ולא מוסרי.
      זה בדיוק מה שעושים חלק אנשי השמאל הקיצוני היום. ולברוח ולהרעיל את הבאר,
      וזה, ידידי, חטא מוסרי שלא יסולח.

      רוצה לברוח ממי שאתה?
      לחיות בברלין, לכתוב ב”הארץ”, להצביע בל”ד, לשחק אותה אוניברסליסט בלי דת ובלי לאום? אתה מוזמן, בהצלחה אצל הפסיכולוג..
      אבל לברוח ואז ללכת ולטנף על האנשים שעזבת, ששורדים בארצם הנרדפת מול טרור ורוע? זה כבר מעשה נבלה אמיתי.
      פתח ספר וקרא על וילהלם מאר למשל, ותבין שהשמאל הקיצוני היום לא המציא כלום.

    2. הדעה של ארנדט מייצגת לא את הייקים כשלעצמם, אלא את הקצה הקיצוני של שנאת האוסטיודן, שנאה שבוודאי לא הייתה ברמה כזו אצל רוב המערב-אירופאים (שרובם מן הסתם גם לא ניהלו רומן עם פילוסופים פרו-נאציים. במקרה הזה האד-הומינם מתבקש לגמרי).
      וגם אם זה היה מייצג בצורה כל-כך טובה את גישתם של יוצאי גרמניה (שמצידם נתפסו כידוע כסבונים על ידי צברינו החביבים), זה היה לגמרי לא מוצדק וראוי לביקורת – כשם שארנדט לא נתנה לשום נסיבות מקילות להפריע לביקורתה על היודנראטים, למשל.

    3. גלעד, אתה אמנם טוען שאתה “לא קובע שההבחנה הגזעית הזו מוצדקת”, אבל בעצם אתה מצדיק אותה מספר פעמים:
      “היום זה לא נראה לנו מנומס בתרבות הצבועה שבה אנחנו חיים, אבל בימים ההם, אנשים ידעו שיש הבדל בין חינוך של אנשים שגדלו בבתים משכילים במערב אירופה…”.

      1. “בתרבות הצבועה”…
      2. “אנשים ידעו”, לא “חשבו”.
      3. בהמשך, “הבחנה גזעית”, לא “גזענית”.
      4. או ההתנשאות הנרמזת ב-“או סתם התקדמו…”.
      אז נקרא שאתה חלק מאותה אליטה שקבלה חינוך של בתים משכילים ממערב אירופה, שכנים של אלו שעשו בנו שואה מערב ארופאית משכילה.

  11. מאמר נפלא. בועט לארנדט במקומות הנכונים וחושף את ערוותה. וכתב יהודי אוריינטאלי.

  12. באותו מכתב ליאספרס, ניכר שארנדט מתעתבת את השימוש בעברית. היא מגדירה את כל עניין השימוש בעברית במילה “קומדיה”

    גלעד – אין שום דבר “הוגן” בגזענות בשום אופן, ובאף אחד מימות השבוע. היו יהודים ממזרח אירופה שרכשו השכלה מקפת. ובקשה ממני בתור ייקה גאה, בבקשה אל תספר לאף אחד, אבל אלחש לך בינינו שהיו גם ייקים מטומטמים

  13. עוד משהו, גלעד. תיאוריה פילוסופית (במדעי המדינה) -סוציולוגית אכן צריכה לעמוד במבחן המציאות.
    אם אני אפתח תאוריה מבריקה שמסבירה מדוע מעולם לא נרצח בישראל ראש ממשלה … נדמה לי שיעירו לי משהו מתחום ההיסטוריה…

    נכון שגזענות כלפי יהודים אחרים היתה נפוצה. אבל בזמן משפט אייכמן ארנדט כבר היתה מבוגרת, פרסמה ספרים נחשבים… היתה צריכה כבר להתגבר על זה

    1. כמו שאמר אותו כלכלן: “כן, זה עובד במציאות, אבל האם זה עובד גם בתיאוריה”?

  14. עיינתי בספר של ארנדט והבאתי עוד הפתעה מהספריה – אם לוקחים את הגרעין הפסיכולוגי של “הבנאליות של הרוע” בקליפת אגוז, רואים שההנחות והמסקנות (שהן בכלל לא שערורייתיות כמו שהן בעיני הכותב) חופפות לתאוריה פסיכולוגית מפורסמת שהוכחה בניסוי המפורסם של הפסיכולוג היהודי סטנלי מילגרם, שפורסם באמצע שנות ה-70.

    למי שלא מכיר את השם, זה פסיכולוג חברתי שכל סטודנט לפסיכולוגיה בשנה ראשונה נתקל בו. הוא ערך ניסוי, בהשראת גרמניה הנאצית ש בודק ציות לסמכות, כולל ביצוע הוראות שיגרמו לסבל או למוות של חפים מפשע.

    התוצאות הראו שגם באוכלוסיה האמריקאית, רוב הנבדקים נטו לציית להוראות, אפילו כשהם האמינו שהם פוגעים באחרים פיזית ואפילו ממיתים אותם.

    זאת המקבילה הפסיכולוגית של “הבנאליות של הרוע” הפוליטית של ארנדט. ובמקרה, היא הוכחה מעבר לכל ספק בניסוי של מילגרם, כמה עשורים אחרי אושוויץ, במדינה מערבית ודמוקרטית.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D

  15. אהמ, לא הפתעה ולא מקבילה ולא מוכיח שום דבר למעט העובדה הלא זניחה שאתה מניח שכולם פה בורים מטומטמים (אני תמה איך לא הגעת לזימברדו; הדיאלוג המפורסם על שנה א’ וב’ בכלכלה מ’סיפורו של וויל האנטינג’ עולה בראשי באופן בלתי-נמנע). אתה מוזמן לחפש, אגב, את ה-35% הסרבנים בגרמניה הנאצית, כשתמצא אותם תחזור בבקשה. עד היום אנחנו מחפשים.

    (אגב, כמה הבדלים קטנים, ממש פצפונים, גם בלי טענות המניפולציה; למשתתפים בניסוי של מילגרם *נאמר מראש* שפעולותיהם לא יגרמו לנזק בלתי-הפיך, כך שזה לא בדיוק “ואפילו ממיתים אותם”; הניסוי של מילגרם נמשך שעה, ולא שנים, ולמעשה נגמר לפני שהיה זמן לחשוב עליו – מה שאומר שהוא יכול אולי להסביר את היום *הראשון* של האייזנצגרופן, אבל בטח לא את היום השני והשלישי; הוא יכול במקרה הטוב להסביר *חלק* מהמנגנון, אבל ממש לא את הלהט נטול-הביורוקרטיה ונטול הבנאליות של אותם ששיסו כלבים ביהודים, קשרו יהודים זה לזה וירו באחד כך שהשני ייפול למים איתו ויטבע, או אפילו כאלה שהביעו אמירות בסגנון – כדברי שכנראה אמר אחד אוטו הנינגר הידוע גם כריכרדו קלמנט – “אקפוץ בשמחה לקברי ביודעי כי אני גורר איתי 5 מיליון יהודים”. וכן הלאה.

    1. ויש כמובן עוד משהו קטן אבל משמעותי: ארנדט טוענת לבנאליות ואי-הבנה של משמעות המעשים. אצל מילגרם ובעצם אצל כל ניסיון שכפול של הניסוי, הסתבר שאנשים הרגישו נקיפות מצפון, נדרשו לפקודות חוזרות ונשנות ויש שטוענים שלמעשה יותר מחצי סרבו בשלב זה או אחר. זו לא ‘בנאליות’. כניעה לסמכות – אפשר; אבל זה ממש לא ‘בנאליות’, ובטח לא מסביר את כל הפירמידה אלא חלק ממי שבקצה למטה.
      (לעומת זאת, תזת ה’בנאליות’ מסתדרת יופי עם כל סיסמאות ה’תודעה כוזבת’)