שר החינוך מצא אויב פדגוגי: השינון! במקומו הוא מציע "לימוד משמעותי", קרי חוויה. וכך נכפות על דור שלם בורות ורדידות
במכתבו הנרגש של שר החינוך לתלמידה, שבמקום לפתור את בחינת הבגרות בספרות בחרה להתלונן על חוסר עניין בספרות, כתב השר כך:
הגיע העת לשנות, לתת משמעות ללמידה, להעביר אותה מלמידה העוסקת בשינון לכזו הנוגעת בלב ובנפש של הלומד.
שר החינוך מציג בדבריו שתי שיטות למידה: האחת יקרה ללבו, והוא חולק לה שבחים: שיטה זו נותנת "משמעות ללמידה" ואפילו נוגעת "בלב ובנפש של הלומד". מולה עומדת השיטה הנפסדת שמוכרחים לשנות: שיטת ה"למידה העוסקת בשינון". מובן שלדעתו שיטה זו אינה מקנה "משמעות ללמידה" וודאי שאינה "נוגעת בלב ובנפש של הלומד".
הצד המפליא בדברי פירון מתבטא באמונתו העיקשת באשליה, שהחינוך כיום מושתת על "למידה העוסקת בשינון". למעשה, מקומו של השינון בחינוך הישראלי כיום זעום בהשוואה לכל מסורת חינוכית ראויה לשמה בהיסטוריה. רבותינו שנו ושלשו תורה, משנה וגמרא; ביוון העתיקה ידע כל ילד פרקים שלמים משירת הומרוס בעל-פה; החינוך ההומניסטי שם לו למטרה להקנות שליטה בלשונות העבר – לטינית ויוונית, ובתרבות העתיקה; הגימנסיה הקלאסית ממשיכה להתקיים עד ימינו אנו, והרשימה עוד ארוכה.
כללו של דבר: להוציא מסורת חינוכית מצומצמת – שזוכה לעדנה בשנים האחרונות – מבית-מדרשו של רוסו וממשיכיו, אשר מבקשת לראות ברצונו של הילד את "מידת כל הדברים" ולהעמיד את החינוך על הערצת ה"חוויה", עמד החינוך לדורותיו על ההנחה שבלעדי השינון אי-אפשר. כולם ידעו, לא פחות מפירון, ששינון עלול להיות משעמם ושהוא כרוך בכפייה על התלמיד. אך בה בעת ידעו, שיש בתרבות ובמדע יסוד שבשום אופן לא ניתן להקנותו בלא שינון. הם הבינו היטב שלימוד אמיתי מחייב גם חלקים "משעממים", כאלה שלפי שעה אינם נוגעים "בלב ובנפש" של הילד.
לעובדה זו, שהשינון תפס מקום מרכזי בהיסטוריה של החינוך, יש כמובן סיבה טובה. השינון הוא אמצעי לזכור, ולזכור פירושו לדעת. פסוק לטיני עתיק קובע: "מה שאנו זוכרים – את זה בלבד אנו יודעים" (tantum scimus, quantum memoria tenemus). ההיגיון פשוט מאוד: אם התלמיד אינו זוכר את מה שלמד אתמול, הרי שאינו יודע את מה שלמד אתמול; ואם אינו יודע את מה שלמד אתמול, לימוד האתמול היה חסר-ערך. הידיעה תלויה בזיכרון, והזיכרון תלוי בשינון.
אמנם, השינון אינו חזות כל החינוך, וגם לחוויה יש מקום בלמידה, אלא שכל המקצועות דורשים מידה של שינון. ישנם מקצועות שתלותם בשינון מכרעת: לשונות זרות, דקדוק, גאוגרפיה, כימיה, ואפילו, אמנם במידה פחותה, מתמטיקה ופיסיקה. רק מתי-מעט יכולים לסגל לעצמם שליטה במקצועות אלה בלא שינון. יתר-על-כן, גם במקצועות המתאימים יותר מכל "לגעת בלב ובנפש", כמאמר פירון, חשיבות השינון עצומה. ידיעת ההיסטוריה מושתתת על מסד עובדות שיש לדעתן. סדר עלילות התנ"ך, אילנות היוחסין של גיבוריו, סדר ספריו, תוכן פרקיו, היכולת לצטט ממנו, תלויים במידה רבה בשינון. בספרות המצב מורכב יותר, אך לימוד בעל-פה של שירי משוררים ומבחני בקיאות, הם מתכון בריא להטמעת החומר. יתר-על-כן, זהו גם המתכון האמיתי להשארת חותם של אמת "בלב ובנפש" של הלומד, חותם שרישומו יעלה על דיונים כיתתיים המתיימרים לגעת "בלב ובנפש", אך למעשה נשכחים במהרה ואינם יכולים לעמוד כקניין רוחני לשנים.
מסיבות אלה ראוי לו לשר המופקד על החינוך להכיר בחשיבות השינון ובנזק הנגרם בשל מיעוטו היחסי במערכת החינוך בישראל. על השר לעודד שינון במקום לזלזל בו ולהעמידו כאויב ה"לימוד המשמעותי". "לימוד משמעותי", כפי שמבין אותו השר פירון, יעמיד לנו דור בור, חסר ידיעות, כלי ריק משפות, מדעים, או הומניסטיקה, אך מלא ב"חוויה".
דורות הראשונים, שהנחילו לנו את אוצרות הרוח של האנושות, לא התייראו שמא העמל והשינון ישניאו את הלימוד על הלומדים; אדרבא, מתוך יגיעה באו לידי אהבה, וככל שהוסיפו לעמול הוסיפו אהבה.
___________
מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.
הבעיה היא לא בשינון עצמו. הבעיה היא שהשינון החליף את כל יתר היכולות הקוגנטיביות. תלמידים לא לומדים לחשוב, להסיק, להקיש מתחום לתחום, להפעיל ביקורת… כמו כן, גם בתחום השינון, לא צריך לזכור הכל. ראוי להקדיש את המאמצים לדברים שראוי לזכור אותם, ולא לספרים שנבחרו ע"י ועדה זו או אחרת.
השימוש בפרטי מידע תוך כדי פעילות קוגנטיבית ברמה גבוהה משפר את הזיכרון שלו הרבה מעבר לכל שינון. מכאן בא הרעיון של למידה משמעותית. כמי שמלמד בחטיבה, בתיכון, ובמכללה, אני יכול להעיד שהחוסר בפיתוח יכולות קוגנטיביות פוגע הרבה יותר מחוסר בשינון. למעשה, מנסיוני, אני רואה ירידה ביכולות קוגנטיביות מורכבות שכוללות את כל השלבים מקביעת מטרות דרך תכנון עד לביצוע מכיתה ז' עד למכללה, כאשר תלמידי כיתה ז' מבצעים את המשימות המורכבות טוב יותר מכל התלמידים האחרים, ואל חלק מתלמידי המכללה (הנדסה, שנה רביעית) צריך להתיחס כמו אל ילד קטן (או שמה זה ההפך), ולתת להם הנחיות מפורשות בכול חלק קטן של פרוייקט, בעוד התלמידים הצעירים מסוגלים לעבודה עצמאית.
כל זה תוצאה דוקא של גישת השינון. שגם את מטרת זכירת הידע נראה שאינה משיגה. אני יכול לסכם ששינון הוא השיטה הפחות אפקטיבית ללמידה, כולל למידה של ידע. טוב שנכנס למשרד החינוך מישהו שבכוונתו לשנות את הנושא. אני אישית חושב שמשרד החינוך צריך להתערב כמה שפחות בבתי הספר, לרבות קביעת תוכנית ושיטת הלימודים (דבר שצריך להיקבע בין בית-הספר להורים). אבל אם כבר התערבות, אז לפחות להפחית את הנזק ו
להעביר את הדגש ליכולות מורכבות במקום שינון.
מחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו שזיכרון אינו תלוי רק בשינון. כמעת אפשר לומר שההפך הוא שנכון. אם אנחנו רוצים ש הזיכרון יתקבע יותר טוב במוחנו, עדיף שהוא יהיה זיכרון חוויתי.
ממליצה על סדרת הכתבות בנושא חינוך המופיעה כאן:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-51800-00.html
(לינקים לכל החלקים בתיבה בצד השמאלי).
החלק העוסק בעניין שהועלה כאן הוא "בחזרה לידע".
כנראה שאתה צריך "לחוות" את איות המילה "כמעט". אולי אז תזכור איך לכתוב אותה ללא שגיאות כתיב. עד ש"תחווה" את האיות בצורה מרגשת, שתיגע בלב ובנפש שלך, אני מציע לך לכתוב 100 פעם את המילה "כמעט" במחברת.
האמת היא שהדרך הטובה ביותר by far להתמודד עם שגיאות כתיב הוא בעזרת קריאת טקסטים, מה קרוב יותר לשימוש קוגניטיבי מאשר לשינון.
קריאה או כתיבה, זה לא משנה. בסופו של יום, התלמיד שרוצה לגדול, חייב הרבה מזה או מזה. וככל שהכמות עולה, האיכות יורדת. אי אפשר להתרגש ולהזדעזע עד עומק הלב מכל מאמר שתיקרא. הנפש שלך לא תמריא לשמיים מכל שיר שתכתוב. בסופו של יום צריך לעשות גם את מה שלא מרגש ולא מזעזע את אמות הסיפים, ומי שלא מסוגל לבצע את המשימה אלא אם כן היא מרגשת אותו עד כלותיו, הוא אדם ללא משמעת עצמית, ללא מוסר עבודה, שפשוט לא יוכל לעמוד במשימה מפרכת. ובלי כל אלה, האדם הזה לעולם לא יצליח להגיע להישגים בעלי משמעות.
מה אתה מצפה ממנופול? ועוד מונופול ממשלתי שלפי חוק לא ניתן להתחרות בו. הפתרון הוא תחרות. לא צריך לחסל את משרד החינוך. גם לא להפריט אותו. מספיק לתת וואצ'רים להורים ולתת לבתי ספר פרטיים לקום. כשתהיה תחרות, אפילו החינוך הממשלתי ישתפר.
רק בקשר למתימטיקה ופיסיקה – ועוד איך דורשים שינון. כל מי שלמד והגיע לתארים מתקדמים יודע שאין שום דרך לעקוף את הצורך בלפתור תרגילים שעות על גבי שעות למשך שנים כדי לזכות באותה "אינטואיציה" מפורסמת.
נכון, יש רמות לשינון, יש יותר מדרך אחת לזכור בעל פה ובהחלט יש צורך לשלב מנגנונים חוויתיים ואינטראקטיבים איפה שניתן, אבל המטרה הסופית היא זהה – להטמיע. כמבוגרים אנחנו יודעים טוב מאוד שכדי להצליח צריך לעבוד קשה ולעשות דברים שאנחנו לא אוהבים. למה אנחנו חושבים שאצל ילדים – שעוד לא הוטמעה בהם משמעת עצמית – זה יעבוד אחרת?
עמית, תתקדם. אנחנו בשנות ה 2000. היום כמעט לכל ילד יש סמארט- פון שהולך איתו לכל מקום, ובלחיצת כפתור יגלה לו מליון דברים מופלאים שצרות הידע של המורה, לא תיגע בהם באף שיעור ובאף שינון. הוא לא צריך לשנן, הוא פשוט צריך לדעת איך לחפש, ולדעת מה לעשות עם הידע שהוא מוצא.
יעל, הגישה שלך רדודה מאוד. נכון שיש ידע אד-הוקי, כלומר, ידע הנדרש רק לצורך מטרה מסויימת באורח חד פעמי, ולאחר מכן ערכו נמוך. אבל התובנות האמיתיות שיש להן ערך גבוה מגיעות רק ממצבור גדול של ידע, ביצוע קישורים משמעותיים והסקת מסקנות בעלות ערך מן ההקשר הרחב. משהו שמחשב לא מסוגל לעשות.
וגם תלמיד בור לא יוכל לעשות לעולם.
ומימרומי שנותי, אני יכול להוסיף ולספר, שטוביה החולב, כרגיל צודק.
זה צודק וזה צודק.
הבעיה במינון!
אני יכול להעיד על עצמי שכבר לפני 55 שנים, ביסודי, שנאתי את מה שניקרא "ללמוד בעל פה". בזמן שאני בקושי למדתי שני פסוקים מהתנ"ך, חברי הטוב כבר ידע ע"פ את הפרק כולו. יש דבר יותר מתסכל מזה?
אני יכול מצד שני להעיד שלאורך שנים מצאתי עונג בציתות אותם פסוקים, במקום הנכון ובזמן הנכון (כלומר, היתה כאן משמעות – הבנתי והפנמתי את המסר הטצון באותו פסוק).
מעולם לא זכרתי נוסחאות פיזיקליות… לכן אני יודע עד היום לפתח אותן.
אני יכול להמשיך ולמנות דוגמאות אין ספור, אך המסקנה האישית שלי היא, ש –
"הכל במידה"!
יתכן והמידה שונה מתלמיד לתלמיד, אבל כל אחד לוקח בסופו של דבר את מה שמתאים לו יותר. מיכאן שיש לעמוד על מינימום הכרחי בכל נושא ותחום, ולאפשר הרחבה לכל תלמיד באיזור העניין/חוזקה שלו.
אני לא מצליח להבין איך אני מגיב פה לאנשים. מישהו יכול להסביר?
וליעל:
אוי ואבוי אם מישהו יאמין לשטויות שאת מדברת.
את מדמיינת סטודנט לפיזיקה יושב בהרצאה על קוונטים ומחפש בויקיפדיה מושגים בסיסיים על כוחות מומנטים ווקטורים?
את מדמיינת אדם שקורא את ש"י עגנון ומנסה להבין את המשמעות בלי להבין מהי אילוזיה ואלגוריה?
את מדמיינת מזכירה כותבת מכתב באנגלית, כשהיא מחפשת כל מילה בגוגל טרנזלייט (לא כתבתי באנגלית, כדי שלא נצטרך חלילה להשתמש בידע מוקדם על שפה זרה)
דבריך בעיקרם נכונים, אולם ההצגה של השינון כשנואה על הילדים או כדורשת כפייה אינה נכונה. ילדים רבים אוהבים את השינון עד מאוד, על כך יעידו תלמודי תורה המבוססים על שינון והילדים השמחים עד מאוד ללמוד בהם. גם התלמידה היקרה שכתבה את המכתב הנ"ל לא באמת שונאת לשנן, הרי היא בסך הכל חוזרת כתוכי (תוצאה של שינון?) על דברי מבוגרים כמו השר פירון האומרים לה שהיא לא אמורה לאהוב לשנן. אכן, יש תלמידים רבים שלא אוהבים לשנן, והבעיה של מערכת החינוך היא סירובה להתאים את עצמה לילדים, ולתת לכל ילד ללמוד בדרך שהוא רוצה ללמוד. אם השר פירון יקדם זאת, הוא יקדם את החינוך. דא עקא, שבמערכת ציבורית זה בלתי אפשרי ועל כן אין לי אלא לרחם על כבוד השר.
אני מסכים עם הגישה ששינון הוא דבר חשוב, אבל לא מהסיבות המוזכרות במאמר. השינון הוא חשוב בעיקר כי הוא דורש (מרוב בני האדם) מאמץ. והמאמץ הוא המפתח להצלחה בכל דבר: בלמידה, בעבודה, בחיי משפחה. מאמץ הוא גם הסיבה ששי פירון ושכמותו לא רוצים שינון: הם רוצים להגן על הילדים היקרים מכל צורך להתאמץ. מאמץ הוא מפתח גם להנאה עמוקה, ואין פלא שיש תלמידים רבים שאוהבים שינון, כמו שאמר יעקב . אלא שמערכת החינוך הישראלית, לפחות בבתי הספר היסודיים, מקפידה לא לדרוש מתלמידים שום מאמץ.. ואם יש לתלמיד כלשהו מזל, והמשימות הקלות בדרך כלל קשות לו ודורשות ממנו להתאמץ, מייד מציעים לו הקלות…
מתחת לתגובה כתוב באפור "צטט", לחץ שם כדי להגיב.
מאוד לא ברור למה המתרגם בחר במילה "צטט". בגרסה האנגלית של Disqus מופיעה המילה "reply".