העצירה הכללית של האו"ם

אם גם לכם נשמע מוזר שאיראן וסוריה קידמו החלטה באו"ם הקוראת ל "מאבק עולמי באלימות ובקיצוניות", אתם לא לבד • החלטות ציניות מסוג זה הפכו למנת חלקה של העצרת הכללית מזה זמן רב • לגודל האכזבה, המדינות היחידות המוחות כנגד הבושה הן ישראל וארה"ב

"מאבק עולמי באלימות ובקיצוניות" – זהו שמה של ההחלטה שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם לפני מספר שבועות, ב-18 בדצמבר, 2013. אין ספק שנושא המאבק באלימות ובקיצוניות הוא בעיה כלל עולמית, וכי מדובר במשימה קריטית שעל הקהילה הבינלאומית לרתום את משאביה ולשתף פעולה בשביל למגר את התופעה.

גם עיון מדוקדק בנוסח ההחלטה מהווה מקור לגאווה וחיזוק האמון באפקטיביות ובערכים שמנחים את הקהילה הבינלאומית והאו"ם (אמון שאולי התערער לנוכח אירועים מסויימים שקרו לאחרונה). ההחלטה רוויה בציטוטים רבי-רגש מהטקסטים המכוננים של האו"ם כמו ה"הכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם" (The Universal Declaration of Human Rights). או החשיבות של פיתוח יחסי חברות ("friendly relations") בין אומות העולם, אשר מבוססות על עקרונות של שוויון זכויות ומתן כבוד להגדרה עצמית, תוך נקיטת צעדים לחיזוק שלום אוניברסלי ומניעת אפלייה.

אם גם אתם, קוראים יקרים, מתקשים להאמין שהאו"ם החל לפתע לתפקד בהתאם לערכים עליהם הוא הוקם, אתם לא טועים.

ובכן, הספונסרים של ההחלטה, המדינות שניסחו אותה ואלה שפעלו לקידומה, היו לא אחרות מאשר סומליה, סוריה, לבנון ואיראן. המדינות המובילות בעולם בכל הנוגע לרדיפה דתית ותרבותית, מחרחרי המלחמה ומפירי זכויות האדם, החליטו לשתף פעולה בשביל להביא בפני הקהילה הבינלאומית את מופת הצביעות וההתחסדות.

המעניין הוא שעוד בשנת 1984 הנציג האיראני באו"ם הכריז בפני העצרת הכללית שארצו לא תקבל על עצמה את סעיפי ההכרזה כי הם "מהווים פרשנות חילונית של המסורת היודאו-נוצרית, ועל כן סותרים את מערכת הערכים של הרפובליקה האיראנית". יש לציין, אגב, שאיראן מעולם לא חזרה בה מהצהרה זו.

הסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה קורא למדינות העולם "להמנע מאיום או שימוש ממשי בכוח נגד השלמות הטרטוריאלית או העצמאות הפוליטית של כל מדינה אחרת… וליישב סכסוכים בינאלומיים באמצעי הדברות ושלום". סעיף זה נוסח על-ידי סוריה רק חודש לאחד שאסד איים לשתק את ישראל בעזרת נשק קונבנציונאלי, בו בזמן שאיראן מפיצה איומים כנגד ישראל וארה"ב.

ציפיותינו ממדינות כמו איראן וסוריה אינן גבוהות מלכתחילה, אך האכזבה האמיתית היא מהתנהלותה של העצרת הכללית של האו"ם. ישראל וארה"ב היו למעשה המדינות היחידות שגינו את הצביעות ודו-הפרצופיות שעולה מהצעת החלטה כזו.

הניסיון האיראני לזכות בלגיטימציה מצד הקהילה הבינלאומית מעיד על עומק הניוון שפשה בארגון האומות המאוחדות. כמו מרבית ההחלטות שמתקבלות בעצרת הכללית של האו"ם, גם ההחלטה על "מאבק עולמי באלימות וקיצוניות" היא לא יותר מאשר 'המלצה', שאינה מחייבת מבחינה משפטית. אך למרות זאת, החלטות העצרת משמשות כשופר לביטוי הלך הרוח בקהילה הבינלאומית.

הקהילה הבינלאומית אימצה החלטה ראויה ונכונה שקוראת לקדם זכויות אדם, לחנך לסובלנות תרבותית ודתית ולחתור לפתרון סכסוכים בדרכי שלום. עם זאת, מה עלינו להבין כאשר ההחלטה הזאת, שנכתבה על-ידי המדינות שמהוות את ההגדרה להפך הגמור של רוחה, עוברת מבלי שאף חברה באו"ם (מלבד ישראל) מרימה קול זעקה?