ששש… אל תפריעו לשמאל לחלום

מספרים על משפחה ישראלית הלומת פַּיִס, שמתכנסת בסלון ביתה כדי לשחק "בנדמה לה" ערב הגרלת לוטו גדולה. לאחר שהדרדקים מסכימים בסופם של דיונים מרתוניים על סוג הרכב שיירכש בעקבות הזכייה בהגרלה, מתחיל ביניהם ויכוח עז על מי יישב במושב הנכסף שליד כיסא הנהג ברכב… עד שאב המשפחה מהסה את צאצאיו הנצים וצועק לעברם "צאו כבר מהאוטו".

המשחק "בנדמה לי", מסתבר, יכול להעביר ערב משפחתי נחמד של אשליות, והוא גם יכול להעביר את יומם ולילם של רבים רבים, מקצה העולם ועד קצהו, שבימים אלה שוב חוזרים ודשים במלוא הרצינות בסיכויי ההסדר בין ישראל לפלסטינים, משל פרי השלום המיוחל תלוי לו על הדרך הקצרצרה בין ירושלים לרמאללה, וכל שנדרש הוא הושטת יד אמיצה, ישראלית כמובן, לקוטפו.

ההסתברות האפסית לזכייה, שלא היה בכוחה לנתץ את פנטזיית הפַּיִס המשפחתית, אינה עומדת כמובן גם למכשול של ממש בפני אלה שמתאווים בכל מעודם ל-Peace המיוחל. אלא שאצל האחרונים נעשה גם מאמץ מיוחד לטייב את הסיכויים, בעיקר באמצעות ביטול, הגחכה והלעגה של חלק ניכר מדרישות ישראל. כך היה בסבבי "הכמעט שלום" בקמפ-דייוויד ב-2000, בטאבה ב-2001 ובאנאפוליס ב-2007, וכך שוקדת להם במרצ עדת המלעיגים והמגחיכים גם בימים אלו, לנוכח הסבב המי-יודע-כמה בין ישראל לפלסטינים.

הנשק הסודי כנגד "סרבני השלום"

אם בעבר הרבו העוסקים בספסרות השלום לנפנף בפרמיית השלום ולשאת את בשורת גן העדן הכלכלי המובטח למתחבטים, לספקנים ואף ל"סרבנים" שבינינו, ב"מהודרת השלום" של שלהי 2013 ותחילת 2014 אמנם לא נפקד מקומם של נושאי הבשורה – למשל, האיחוד האירופי, שמבטיח הרים וגבעות כלכליים ובלבד שנוותר על ההרים והגבעות המצויים כמטחווי קשת מתל-אביב, כפר סבא ונתב"ג – אחד הדגשים המושמים עתה הוא על דחליל החרמות, שאו-טו-טו יקלעו אותנו לבדידות לא מזהרת עם אות קין של מצורעים שתתנוסס על מצחו של כל אחד מאתנו.

ואם בעבר נפנפו באי "המחנה השפוי" בקרבנו בהתעקשות הישראלית לשמר גם את השכונות הערביות של מזרח ירושלים כהוכחה וראיה לדרישה נלעגת וכמכשול לשלום – משל הפלסטינים כבר ניאותו לוותר על כלל האגן הקדוש (ובכלל זאת כמובן הר הבית וגם הכותל המערבי) – עתה עובר מסע הביטול, ההגחכה וההלעגה למקום אחר לגמרי. בחושיו המפותחים להפליא השכיל אותו מחנה לזהות את אבני הנגף החדשות, העומדות לפני השלום הנכסף: הדרישה הישראלית לנוכחות בבקעת הירדן ולהכרה בה כבמדינה יהודית.

"לדרוש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית זה קשקוש", טען בשבוע שעבר מאיר דגן, לא לפני שביטל גם את הדרישה הישראלית לנוכחות בבקעת הירדן. דגן כמובן אינו לבד. החל ביש עתיד וראשה לפיד, עבור במועצה לשלום וביטחון, בח"כי העבודה (למעט בוז'י הרצוג) ובנציגות התקשורתית הנרחבת של המחנה, וכלה במיטב מעוזי השמאל ההזויים – כולם כאחד התגברו כארי (של שלום כמובן) בחודשים האחרונים, לעבודת הקודש של ההלעגה והביטול של שתי הדרישות הישראליות.

מקצתם לפחות מבינים אל נכון כי את גלולת הוויתורים הישראלית המרה לא רק שיש להמתיק, אלא יש גם להציג אינטרסים ישראליים כמיותרים ולו רק כדי לקדם את ההסדר הנכסף. אמנם ב"פרמיית השלום" המופלאה אפשר תמיד לנפנף, וניתן גם לעבותה בהבטחה שלא נדע עוד חרמות עם בוא השלום, אך בזה כנראה אין די כדי שיותר ויותר ישראלים "סרבנים" ייאותו לקפוץ על עגלת השלום.

לשם כך, למשל, הומצאה הפורמולה המופלאה, שביד אחת מנפנפים לפיד, פרס ושות' בראש חוצות בתמורה שלא תסולא בפז, לפיה נזכה עם חתימת חוזה השלום בדמות "שתי מדינות לשני העמים" – ובה בעת הם מבטלים מִנֵּיהּ וּבֵיהּ את דרישת ישראל מהפלסטינים להכיר כה כבמדינה יהודית. ביטול הדרישה ואף גיחוכה אינם נובעים מהיעדר צורך בכך, אלא מכך שהם מבינים כי המענה להתעקשות הפלסטינית שלא להכיר בישראל כבמדינה יהודית עובר דרך הצגת הדרישה הזו כמיותרת.

ורק הערבים מסרבים לשחק

גם בהתעלם מהעובדה שטרם נולד המנהיג הפלסטיני שיהיה מוכן לחתום על חוזה שלום ללא הכנסת פליטים לישראל – עדיין, איש מבין בכירי ההנהגה הפלסטינית (למעט החותמים על הסכם ז'נבה, שבו הייתה נכונות מסויגת להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה, אך "מבלי לפגוע בזכויות השוות" של האזרחים הערבים) אינו מוכן להעלות על דל מחשבתו ושפתותיו את הצירוף "מדינה יהודית". אין בכל האתוס והספרות הפלסטיניים ולו בדל של נכונות מזערית לצעוד לקראת הכרה כזו. ספרות זו מלאה עד להתפקע (גם מקום המדינה ב-48' ועד 67') בדיונים על "הבעיה הפלסטינית", בהסברים על החטא הנורא שבהקמת ישראל ועד כמה מוצדק להעבירה מהעולם, ולא פחות על כך שהיהודים הם עדה דתית, ולא עם.

לכן, אך טבעי בעבורם שאותם יהודים יהיו אזרחים במדינות שיארחו אותם, אך חלילה שלא תהיה אחת כזו משלהם. פאיז צאיע, אחמד בהא אלדין, נאג'י עלוש, עבד אללטיף שרארה וקונסטנטין זריק הם רק אפס קצהו של שובל ארוך, כאורך הגלות היהודית, של אינטלקטואלים ערבים שעסקו בכל הסוגיות הללו, ואיש מהם לא העלה על דל מחשבתו או קולמוסו להשלים עם זכותו של הלאום היהודי למדינה משלו.

סעיף 20 באמנה הפלסטינית ש"בוטלה" ב-1996, קובע בזו הלשון:

הצהרת בלפור, נוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלסטין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת קיום עצמי, וכן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמית, אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים.

כזכור, ב-24 באפריל 1996 התקיים הכינוס של "המועצה הלאומית הפלשתינית" בעזה, שבו הצביעו על התיקו, השינוי והמחיקה של הסעיפים באמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל, כמתחייב מהסכמי אוסלו. יו"ר הוועדה דאז, סלים זענון, הבהיר למשתתפים כי "מטרת ההצבעה היא קבלת הארכה של שישה חודשים… ולאחר מכן תדון בכך הוועדה המרכזית בתיקון הסעיפים" כדי לתת להם תוקף. למותר לציין, שהוועדה לא כונסה והאמנה כמובן לא בוטלה.

התעקשותו של אבו-מאזן, כמו של ערפאת לפניו, שלא להכיר במדינה יהודית – על אף שמשמעותה של הכרה ישראלית במדינה פלסטינית היא באחת הכרה של ישראל במדינת לאום פלסטינית – לא רק מושרשת עמוק באתוס הפלסטיני, אלא היא חלק אינטגרלי מהתורה שבעל פה, ששניהם, כמו שאר בכירי הרשות הפלסטינית, מחויבים לה בכל נימי נפשם ואמונתם. מהתורה שבעל פה, שלעתים נדירות גם פורצת החוצה, ניתן ללמוד, למשל, שערפאת יכול היה להפליא בגלגולי עיניים ובגינויי פיגועים לאוזניים ישראליות ומערביות, ובה בעת לפאר ולרומם שהידים ולהעניק ליקיריהם קצבת שארים; וכך יכול היה גם אבו-מאזן להשמיע את מילות הגנאי המתאימות ביותר לטבח באיתמר, גם אם יום לפני הטבח היטיב להסביר יועצו וסגן מזכיר הפת"ח, סברי סיידם, כי יש להפנות את הנשק לעבר האויב המרכזי, ישראל.

וכך, יכול לשבת יכול הראיס הפלסטיני אצל דנה וייס ולהפליא בדברי חלקות על התנגדות נחרצת לטרור, כששלושה חודשים לפני כן הוא הקפיד להעניק 2,000 דולר למשפחתו של השהיד ח'לדון נג'יב סמודי, שבסך הכול ניסה לבצע פיגוע אך זממו לא עלה בידו.

לשון חלקות לשונם

ובאופן זה יכול אותו אבו-מאזן לחזור ולהישבע לישראלים ולאמריקנים שהוא בעד שלום בגבולות 67', ושלא יאפשר אינתיפאדה אלימה – גם אם שבועות סופרים לפני כן ציין חבר הוועד המרכזי של תנועת פת"ח, עזאם אל-אחמד, כנציגו של יו"ר הרשות בכבודו ובעצמו בעצרת לרגל יום השנה ה-46 להקמת הארגון, כי פת"ח נחוש להשיג את המטרות שלשמן הוקם, היינו השמדת ישראל. באותה הזדמנות, בנוכחות אבו-מאזן, לא שכחו החבר'ה הטובים מהפת"ח לפוצץ מודלים של בניינים בהתנחלויות, כמובן בשם אותה התנגדות לא אלימה, תוך שהם מעלים בערגה נשכחות מימי הפיגועים של הפדאיון בשנות ה-50' (כזכור, קצת לפני ה"כיבוש" הנורא של 67').

ובשם אותה רדיפת שלום מופלגת, יכולה הטלוויזיה הפלסטינית (שבפיקוחה המלא של הרשות הפלסטינית), להעלים את ישראל ממפותיה ולהעלות על נס את דרך השהידים. בדיוק כפי שבשם אותה אי-אלימות יכול מתון מופלג כג'יבריל רג'וב להשיח על חשיבותו של המאבק המזוין בישראל, ועל מטרתם ארוכת הטווח שלו ושל חבריו על פלסטין המשתרעת מהירדן ועד הים.

הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית: חשובה!

לדרישת השיבה הפלסטינית הנחרצת יש כמה מטרות מוצהרות, ולפחות תכלית מוסווית אחת: הצפת ישראל בפליטים כחלק מקעקוע אופייה היהודי. המסלול של התכלית הזו עובר דרך אי-הכרה במדינה יהודית, שכן הכרה בה כבתור שכזו עלולה לדידם לפגום קשות ואף לטרפד את אותה מטרה של הצפת ישראל בפליטים למען תעבור מן העולם במתכונתה הנוכחית. מכאן מובנת ההתעקשות הפלסטינית לאי-הכרה, ומכאן גם מובנת החשיבות שישראל מייחסת לאותה הכרה. גם אם סיכוייה של ביצת ההסדר המיוחל להיוולד הם אפסיים, למגינת לבם של דגן, לפיד ושות', לדרישה הישראלית יש ערך תודעתי ודקלרטיבי, פנימי ובינלאומי, לא מבוטל.