ביקורת ספר: ‘לחם עבודה’, תמר גוז’נסקי

המשבר הכלכלי של 2008 עורר מחדש רוחות מהפכה קומוניסטיים בקרב חברת-הכנסת לשעבר תמר גוז’נסקי. בועז ארד קרא את ספרה

ביקורת ספר: תמר גוז’נסקי, לחם עבודה: מעמד הפועלים הישראלי – מבט עכשווי והיסטורי. פרדס, 2013

המשבר הכלכלי של 2008 עורר מחדש רוחות מהפכה קומוניסטיים בקרב הח”כית לשעבר תמר גוז’נסקי. בדרך לשם היא מצליחה באופן מעורר השתאות להתעלם מהעובדות, להכחיש את המציאות, לשוב לימיה הלניניסטיים כסטודנטית באוניברסיטת סנט-פטרסבורג, ולתרום ככל יכולתה להקמת משטר של דיכוי ואפליה בישראל

 2013-09-28_182845

התמונה אותה בחרה תמר גוז’נסקי לכריכת ספרה מציגה מפגין המחזיק בשלט עליו נכתב “לחם עבודה”, על רקע ההפגנות שהתנהלו סביב איום הסגירה של מפעל “פרי גליל” בבית-שאן. התמונה הזאת משלימה את הסיפור שאותו גוז’נסקי אינה מסוגלת לראות או להסביר. עוד נחזור אליה בהמשך. בדברי ההסבר בכריכה האחורית של הספר נכתב:

שנים ארוכות (ארוכות מדי) שלטה בכיפה הדעה, שהדיון בדבר בעלי הון ופועלים, בדבר מעבידים ועובדים שכירים, בדבר רווחים ושכר, בדבר הון ושלטון  התיישן. אולם דווקא כאשר היה נדמה, שהעמדה הגורסת כי  “המעמדות נעלמו” ניצחה, בא המשבר הכלכלי הממושך שהחל ב-2008 וטרף את הקלפים. גם המודעות העצמית של העובדים השכירים בישראל מגלה סימנים ברורים של השתחררות מקסמי השיח בדבר “מעמד הביניים” לעבר התארגנות פעילה.

אינדוקטרינציה סוציאליסטית

לתפיסתה של גוז’ינסקי, לה שותפים רבים בשמאל הישראלי, בישראל שולטת “כלכלה קפיטליסטית”, המאבקים של שנות ה-20 של המאה הקודמת בהם הושמעה הססמא “לחם עבודה!” מייצגים נאמנה את מאבקי העובדים בישראל, והסולידריות הפועלית הכרחית למען “קיום בכבוד”.

אם חשבתם שהתארגנויות עובדים, והעימות בין “בעלי-הון “ופועלים, מאבקי מעמדות, ויחסי הון-שלטון הם דבר שהתיישן, ואפילו הקומוניסטים כבר התעייפו מלדוש בו, הגיע המשבר הכלכלי של שנת 2008 והפיח בגו’זנסקי רוח אדומה חדשה של אקטואליות ורלוונטיות, המזכירה לה את “המודעות המעמדית” שהוחדרה בה בימי ילדותה.

במבוא לספר מתארת גוז’ינסקי את החוויה של צעידתה בהפגנות 1 במאי ההמוניות שארגנה ההסתדרות הכללית בתל-אביב, כחברה בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק”י), ואת חודשי ההכנות של מתקני ענק בנושאים פוליטיים-חברתיים, שהובלו במצעד על רקע קריאות קצובות “מה שטוב לפועל – טוב לישראל”. הזכרונות מחממי הלב, כמו גם הפרשנות אותה מעניקה גוז’נסקי לאירועי העשורים שעברו מאז, אינם מועמים חלילה על-ידי ביקורת או בחינה עצמית. למשל, נפקדת מן הספר ולו אמירה אחת הנוגעת לכך שמאו, לנין וסטאלין, שדמויותיהם פיארו את ההפגנות עליהן מספרת גוז’נסקי בהתרפקות נוסטלגית, הם גדולי הרוצחים בהיסטוריה, ואחראים לרציחתם של עשרות-מיליוני חפים מפשע.

May_Day_Tel-Aviv_1949
דיוקנותיהם של סטלין ולנין נישאים בחוצות תל אביב באחד במאי 1949

שקרים אדומים וקלישאות סוציאליסטיות

בספרה מתאימה גוז’ינסקי את המציאות לטקסטים הקומוניסטיים השגרתיים, המתארים מלחמת מעמדות ובעלי הון ושותפיהם בשלטון העוסקים בחיזוק הניצול של העובדים. קצרה היריעה מלעבור על כל מגדל הקלפים שהיא בונה, אך נאפיין כמה תמות מרכזיות.

בעלי ההון והשלטון מסיתים ומסכסכים לצורך הפרדה ופילוג. לראש הממשלה נתניהו מדביקה גוז’נסקי האשמה ב”הסתה פלגנית על מנת לגרום לסכסוך בין אוכלוסיות” (עמ’ 11), בשל אמירתו כי שתי אוכלוסיות, הערבים והחרדים, משפיעים לרעה על נתוני האי-שוויון בישראל. אלא שזוהי עובדה שאיננה שנויה במחלוקת. מדובר באוכלוסיות שהדירו עצמן מבחירה משוק העבודה, והן מצטיינות ברמת ילודה גבוה – גורם שמטבע הדברים גורם להגדלת האי-שוויון. בנוסף, הגדלת האי-שוויון היא תהליך הנובע מהתפתחויות טכנולוגיות וכלכליות, אך מה רע באי-שוויון אם כל אזרחי המדינה מתקדמים ומצבם הכלכלי והתרבותי מוטב? לשמאל שמאמין בשוויון בעוני ובדלות הפתרונים.

אי שוויון חרדים וערבים בישראל
מקור: קורנפלד ודניאלי, מקורות אי השוויון בהכנסות בישראל, אונ’ ת”א 2013.

בעלי ההון יוצרים מכשירים פיננסיים שפוגעים בעובדים.  קלישאה חבוטה נוספת אותה ממחזרת גוז’נסקי היא שאת המשבר הכלכלי של 2008 יצרו קבוצות הון ובנקאים, שהמציאו ‘מכשירים פיננסיים’ ויצרו את בועת הדיור בארה”ב. היא מתעלמת מהזרמת הכסף הממשלתית דרך שני בנקי המשכנתאות הסמי-פדראליים (פאני-מיי ופרדי-מק), והנחיות הממשל לתת משכנתא לכל דורש ללא תלות ביכולת ההחזר. מדיניות סוציאליסטית ואנטי-קפיטליסטית זו נועדה “להטיב” עם אזרחי ארה”ב; עוד ב-2002 הגדיר הנשיא בוש (הבן) מחדש את החלום האמריקני כבעלות על בית, והזרים כספי מיסים למימון רכישת בתים על-ידי אנשים שלא יוכלו לשלם את חובותיהם. אך כשהתפוצצה הבועה הממשלתית הזו הפכו אותם נתמכים לקורבנות השיטה. ולא רק הם נפגעו, אלא הכלכלה כולה הואטה.

כאשר ההון עובר למדינה אחרת עוברים עימו הניצול המעמדי והסתירות המעמדיות של החברה הקפיטליסטית. בכך מתייחסת גוז’ינסקי להשמצה הנפוצה על הניצול המתחולל עקב הגלובליזציה והקמת מפעלים במדינות עניות. בפועל יוצרות השקעות טכנולוגיה והון מנוף לשיפור פני החברה ושיפור איכות החיים במדינות העניות. מחקר של הבנק העולמי ממחיש כי רמת ההשתכרות של האחוזונים הנמוכים שבין ה-15% עד ה-65%, חוו שיפור הכנסה שנע בין 60 ל-80 אחוזים בעשורים שבין 1988 לבין 2008. הכנסתם של העשירים יותר צמחה גם היא, אך לא רק. 5 אחוזים מאוכלוסית העולם שלא חוותה את ברכת היצרנות הקפיטליסטית נמצאת ברובה בארצות אפריקה, שם נעדרים התנאים הבסיסים הנדרשים להשקעות הון, ובראשם ההגנה המינימלית על זכויות קנייניות המהווה תנאי הכרחי להשקעות.

שינויים בהכנסה בעולם

כותבת גוז’ינסקי: “מאות מיליוני בני אדם מחפשים לשווא אחר מקום עבודה שיציל אותם מרעב”, וסבורה שגם בישראל המצב הוא כי “המובטלים יכולים ורוצים לעשות עבודה מועילה חברתית, אך אינם מוצאים מעביד”. למקרא דברים אלו עולה התהיה, מדוע לא יקימו לעצמם עסק ויהפכו למעביד? את התשובה מעניק הבנק העולמי, המתאר את המצב בישראל . 17 צעדים רגולטוריים ו-210 יום לקבל רשיון בנייה, 132 יום לקבל חשמל מהמונופול הממשלתי, ו-81 יום לבצע רישום של העברת בעלות, והתהליך עולה 7.3% מעלות הנכס, כשצריך להשקיע 235 שעות בשנה בממוצע בטיפול בתשלומי מיסים. מי ירצה לפתוח עסק או להפוך למעסיק בתנאים אלו? על-פי התרשים המצ”ב, המתפרסם בדו”ח של דירוג המדינות בהם קשה להקים עסקים, ישראל נמצאת בתחתית, במצב מעט יותר טוב מצרפת, המדינה עליה אמרה ראשת מפלגת העבודה הסוציאליסטית שלי יחימוביץ’, בדבריה לנשיא הולנד במאי 2012: “מפלגתנו מודעת היטב לדרכך הכלכלית והחברתית ומזדהה איתה. אנו מעריכים מאוד את חזונך לביסוס הסוציאל-דמוקרטיה בארצך … אנו מציבים לעצמנו ולאזרחי ישראל מטרה דומה”.

העיקרון ברור – ההמונים “מדוכאים”, ולכן, כדי להיטיב עמם, צריך להגביר עוד את הדיכוי.

עשיית עסקים בישראל
מדד קלות עשיית העסקים. ישראל בתחתית

 לגור בכפר פוטיומקין

כפר פוטיומקין הוא ביטוי המתאר זיוף מרשים אך ריק מתוכן. מקור הביטוי בהכנות שאירגן הגנרל פוטיומקין לקראת ביקורה של הצארית יקטרינה בקרים, עבורו הקימו כפרי דמה של חזיתות בתים ריקות כדי להרשימה בחשיבות כיבושיו.

אפילו העיון בכריכת הספר, עם תמונת העובד השובת במפעל פרי הגליל, מפגין עד כמה התיאורים של גוז’נסקי קלישאתיים וחלקיים. הסיפור האמיתי מלמד כי בעלי “חצי חינם” השקיעו עשרות מיליוני שקלים בהפעלת המפעל שנרכש בשנת 2009, אך נתקלו בעלויות ארנונה ושפכים גבוהות במיוחד. גם מהלך של ממשלת ישראל (תיאגוד שוק המים המולאם) ייקר את מחירי המים החיוניים להפעלת המפעל במיליוני שקלים, והוביל למשבר. המשבר הוביל אותם לפתחה של וועדת הכספים ולדרישות תמיכה ממשלתית. הפתרון של גוז’ינסקי הוא הלאמה, הפתרון של מדינת ישראל הוא “כלכלה מעורבת”, המבוססת על מאבקים מתמידים לסחיטת הטבות, מלחמה הממשיכה ללוות את המפעל עד היום. פתרון השוק החופשי הוא הפרטה – הפרטה של שוק המים, האדמות והתשתיות, שהיו יכולים לאפשר הצמחת מפעלים רבים יותר בתנאים של שוק יעיל ותחרותי.

ילדות של אינדוקטרינציה

גוז’נסקי רואה את המציאות רק דרך הפריזמה של מלחמת מעמדות ושיעבוד העובד על-ידי בעלי הון. היא אינה מאפשרת למציאות ולעובדות לחדור את מסך האינדוקטרינציה הקומוניסטית שעברה בצעירותה.

Demonstration
קרבנות המעורבות הממשלתית דורשים עוד מעורבות ממשלתית. עובדי מפעל ‘פרי גליל’ באקט של תודעה מעמדית. צילום: פלאש90

בתחילת שנות ה-60 נשלחה גוז’נסקי מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית לתקופה של חמש שנים לאוניברסיטת לנינגרד, בה עברה אינדוקטרינציה בכלכלה פוליטית. אין כל סימן שהיא מודעת לכך שעל ספסל הלימודים באותה אוניברסיטה ישבה בשנות ה-20 של אותה מאה צעירה אידיאליסטית אחרת, ילידת סנט פטרבורג (טרם שהפכה ללנינגרד), שחוותה כיצד קלגסים קומוניסטים הורסים ומחרימים את רכוש משפחתה. היא תיארה בספרה “אנו החיים” (1936) כיצד “נעלמו” הסטודנטים שהעיזו למחות נגד עוולות הקומוניסטים. אותה צעירה, עליזה רוזנבאום, שנודעה לימים בשם איין ראנד, חוותה את המהפכה הקומוניסטית ואת ההרס הכלכלי והרוחני של משפחתה ושל מדינה שלמה.

בשנת 1962, בארה”ב, כתבה איין ראנד את המאמר “בוני המצבות” (The Monuments Builders) במאמר התייחסה למשיכה של האינטלקטואלים בני-דורה לאוטופיה הסוציאליסטית:

לפני חמישים שנה, יכול היה להיות תרוץ כלשהו (אם כי לא הצדקה) לאמונה כי הסוציאליזם הוא תורה פוליטית המונעת על ידי טוב-לב ומכוונת להשגת רווחתו של האדם. כיום, כבר אי אפשר לראות אמונה זאת כטעות בתום-לב. הסוציאליזם נוסה על כל יבשת בעולם. לאור כשלונותיו, הגיע הזמן לחקור את מניעיהם של הדוגלים בסוציאליזם.

ראנד זיהתה את הקפיטליזם  בהגדרה: “השיטה החברתית המבוססת על הכרה בזכויות הפרט, ובכללן הזכות לרכוש, בה כל הרכוש הינו בבעלות פרטית”. את ההכרה הבסיסית הזאת בזכויות הרכוש שוללים הקומוניסטים והסוציאליסטים במסגרת הכשרת הלבבות למעשי בזיזה המותירים אדמה חרוכה וחורבן.

בישראל, אינטלקטואלים כתמר גוז’נסקי, דב חנין או שלי יחימוביץ’, עדיין נושאים את דגלי המהפכה הקומוניסטית, מוסווית כ”סוציאל-דמוקרטיה”, דאגה לעובדים, לסביבה ולשלום העולם. הגיע הזמן להתפכח ולהביט אל המציאות שיצרה אותה אידאולוגיה רצחנית הרומסת את זכויות האדם.

בועז ארד הוא מנהל מרכז איין ראנד בישראל וממייסדי התנועה הליברלית החדשה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.