רק בזכות הכוח: למרות לחצים דיפלומטיים, ולנוכח מחאות וגינויים במועצת הביטחון של האו"ם, יצאו כוחות צה"ל למבצע 'עובדה' לכיבוש הנגב הדרומי.
רק בזכות הכוח: למרות לחצים דיפלומטיים, ולנוכח מחאות וגינויים במועצת הביטחון של האו"ם, יצאו כוחות צה"ל למבצע 'עובדה' לכיבוש הנגב הדרומי • ללא השימוש המושכל בכוח צבאי מיומן, הגבול הדרומי היה נמתח באזור קרית-גת, תוך שהוא מעניק משמעות מעוררת פלצות לביטוי "גבולות אושוויץ" שטבע אבא אבן • 65 שנים לאחר המבצע, ההכרה הבינלאומית בריבונות הישראלית בנגב רופפת מתמיד
מבצע עובדה שחתם את מלחמת העצמאות היה מלאכת מחשבת של תבונה מדינית ונחישות צבאית. במהלך המבצע הגיעו כוחות צה"ל למפרץ אילת, יצרו טריז בין שטחי מצרים וירדן ואפשרו מוצא אל ים סוף והאוקיינוס ההודי. המבצע נחתם בהצלחה ללא נפגעים בצד הישראלי והישגיו באו לכלל מימוש, למרות התנגדותן העזה של המעצמות, ובראשן בריטניה.
ועדת פיל: הנגב לערבים
מאז החלה ההתיישבות היהודית בנגב בראשית שנות ה-30, התנועה הציונית הפכה את הנושא לסוגיה עקרונית בכל דיון על עתידה של ארץ ישראל. הבריטים מצדם התנגדו באופן עקבי לכל נוכחות יהודית בנגב.
ועדת החלוקה שהתכנסה בשנת 1937 בראשות הלורד פיל הוֹעידה את הנגב כולו לשליטה ערבית וקבעה כי מרחב אילת ישאר בשליטה בריטית. המלצה זו עמדה בעינה גם בספר הלבן שפורסם בשנת 1939 וקיבלה תוקף משפטי עם פרסום חוק הקרקעות בפברואר 1940. חוק זה הגביל, באופן הגובל באנטישמיות, מכירת קרקעות ליהודים במרבית שטחי ארץ ישראל. בצפון הנגב נאסרה כליל מכירת קרקעות ליהודים. אל מול גל המחאה שפרץ כנגד החוק, ציינו שר החוץ ושר המושבות את העובדה שבמרכז הנגב ובדרומו הותרה מכירת קרקעות ליהודים, אם כי זו נזקקה לאישור הנציב העליון. מדו"ח שהכינה ממשלת המנדט בשנת 1946 מתברר שהיקף ההיתרים שהעניק הנציב לרכישת קרקעות על ידי יהודים עמד על 4% מכלל הבקשות שהוגשו בפניו.
ועדת או"ם אונסקו"פ: הנגב ליהודים
בשלהי שנות ה-40 עמד ארגון האומות המאוחדות, שקם על חורבות מלחמת העולם השניה, בשיא כוחו. סוגיית ארץ ישראל עמדה במוקד מחלוקת בין האמריקנים שתבעו פתרון מיידי של בעיית היהודים העקורים ובין הבריטים שביקשו לנתק את הזיקה בין סוגיית העקורים ושאלת ארץ ישראל. שתי המעצמות הקימו את הוועדה האנגלו-אמריקנית, שתרה אחר פתרונות רצויים למצב בארץ ישראל. במסגרת הוועדה האנגלו-אמריקנית פעל משרד החוץ הבריטי בכל דרך אפשרית כדי למנוע החלטה שתותיר נוכחות יהודית בנגב. בתזכיר מביך למדי שהגישו פקידים בריטים, שהוגדרו (על-ידי עצמם) כמומחים, נקבע שהנגב משולל כל אפשרות של פיתוח כלכלי, נטול מחצבים, לא יתכן בו פיתוח חקלאי ואף אין אפשרות להזרים אליו מים. הם ציינו כי למעט קומץ בדואים אין בנגב התיישבות כלשהי והוא איננו אלא "מילין על גבי מילין של ריקנות סלעית, שטח חיוור וחשוף כפני הירח".
מטעמים שונים, משכו האמריקנים ידיהם מהצעות הוועדה האנגלו-אמריקנית והמלצותיה נדחו, הן על ידי היהודים והן על ידי הערבים. עובדה זו לא מנע מדאגלס האריס, איש משרד המושבות הבריטי, להפיץ בינואר 1947 תזכיר, לפיו בשל מצבו האקלימי צר הנגב מלהכיל אוכלוסיה נוספת על זו שחיה בו, ועל כן לא ניתן יהיה ליישב בו את העקורים היהודים.
אך לא רק האקלים העסיק את האריס: לדעתו, היה במסירת הנגב ליהודים גם סיכון מדיני, שכן הדבר יעורר את זעמם של הערבים בשל ניתוק הרצף הערבי והאיום על עקבה.
בחודשים הבאים התקיים משא-ומתן מתיש ועקר בין הנהלת הסוכנות ומשרד החוץ הבריטי. לבסוף נאלצו הבריטים, מצולקים וחבוטים מן העימותים בארץ ישראל להביא בפני האו"ם את סוגיית עתידה של הארץ. האו"ם שיגר את ועדת אונסקו"פ, שמנתה עשרה חברים שאיש מהם לא היה נציג אחת המעצמות. חברי הועדה סיירו בנגב והתרשמו עמוקות מן הישובים העבריים החדשים וממפעלי המים מעוררי ההשראה. חברי הוועדה ציינו כי על-פי הערכתם, ייטיבו היהודים להפריח את הנגב תוך קיום יחסי שכנות טובים עם שכניהם הבדואים.
בהתאם לכך, המליצה הוועדה, למגינת לבם של הבריטים, על הכללת מרבית הנגב בשטח המדינה היהודית. האמריקנים שביקשו להמנע מפגיעה באינטרס הבריטי היססו עד הרגע האחרון בסוגיית הנגב. ביום הדיון עצמו התערב הנשיא טרומן אישית ותבע את הכללת הנגב בשטח היהודי בהתאם להמלצת אונסקו"פ. ואכן, ההמלצה קיבלה תוקף בהחלטה 181 של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947.
ברנדוט לוקח את הנגב
החלטת האו"ם היתה לצנינים בעיני שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. הוא הפעיל את מלוא כובד השפעתו כדי למנוע את מימושה. ישראל מצדה הוסיפה לקיים את כל הישובים בנגב, גם את אלה שלא נכללו בשטח שיועד למדינה היהודית. משך חצי שנה היו תושבי הנגב שרויים באי-ודאות ובחרדה קיומית מתמדת. למחרת ההכרזה על כינון מדינת ישראל פלשו צבאות ערב לתחומי ארץ ישראל. ישובים עמדו בעין המערכה ואחדים מהם נפלו בקרבות.
מיד עם הכרזת המדינה נשלח הרוזן השבדי פולקה ברנדוט לארץ ישראל כמתווך, שתפקידו העיקרי הוא יישום החלטה 181. ברנדוט ניצל את הסדק שנפער בין המעצמות וגיבש תכנית עצמאית, מנוגדת להחלטת האו"ם. במגעיו עם שר החוץ משה שרת הציע ברנדוט לישראל לוותר על הנגב תמורת הכרה באחיזתה בגליל המערבי. שרת היסס, אך בן-גוריון שלל את ההצעה מכל וכל.
כאשר פורסמה, באופן לא-רשמי, תכנית ברנדוט, התברר שלמרות התנגדות ישראל הציעה התכנית לעקור את הנגב מידי היהודים. ממשלת ישראל הגיבה בזעם והביעה חשש שברנדוט לא בא להשכין שלום אלא לייצג את האינטרסים הבריטים. דב יוסף כתב אז ביומנו: "יש יסוד מה להנחה שהיחסים ההדוקים של ברנדוט והבריטים היו הדוקים יותר משאפשר לצפות ממתווך המייצג את האו"ם". בן גוריון היה מפורש יותר וכתב ביומנו "מי שחושד כי ברנדוט הוא סוכנו של בווין איננו חושד בכשרים". העיתונאי האמריקני רב ההשפעה דריו פירסון היה משוחרר מכללי נימוס דיפלומטי וכתב ש"תכניתו של ברנדוט באה היישר מבווין!".
ביום ה-16 בספטמבר 1948 הצליח ברנדוט לגבש תמיכה בריטית-אמריקנית בעקרון לפיו הנגב יהיה ערבי, הגליל יהודי וירושלים בינלאומית. למחרת היום מצא המתווך את מותו בהתנקשות אנשי לח"י בירושלים. נשמות טובות הציעו לראות בתכניתו של המתווך מעין "צוואת שלום".
האמריקנים לוחצים
ברוח זו, הפעילו הבריטים והאמריקנים לחץ כבד לוויתור ישראלי על הנגב, ואיימו בנקיטת סנקציות כואבות. השגריר האמריקני ג'יימס מקדונלד נפגש עם הנשיא וייצמן והפציר בו לשכנע את הממשלה לוותר על הנגב. ויצמן, שהיה על-פי רוב אדם מתון, ענה "ישראל לעולם לא תוותר על הנגב, כל יהודי יחרף נפשו על כך". השגריר דיווח לבית הלבן שישראל לא תסכים לוויתור גם במחיר סנקציות.
על רקע העמדה הבינלאומית העויינת, החליט בן גוריון כי הגיע העת ליטול את היוזמה. בשבוע שבין ה-14 ל-20 באוקטובר, בעוד המגעים הדיפלומטיים נמשכים, יצאו כוחות צה"ל למבצע יואב, פרצו דרך לישובים הנצורים וכיתרו כוחות מצריים. מעתה נטתה הכף לצד ישראל.
הבריטים איימו להתערב לטובת מצרים ברוח הסכם הגנה שנחתם בין הממשלות בשנת 1936, ובמסדרונות האו"ם התחדד הדיון בדבר עתידו של הנגב: תוך שבועיים גינתה מועצת הבטחון את ישראל פעמיים בשל פעילותה בנגב (בימים ה-4 ו-16 בנובמבר). הדברים הגיעו לכדי עימות חזיתי פיזי בין השגריר הישראלי אבא אבן ובין סגן השר הבריטי מק'ניל שאיים על ישראל בלא פחות מעימות צבאי מול בריטניה. אבן לא הביע התרגשות מהאיומים.
בשלב זה חשוב היה לשמור על התנופה בשטח. ביום ה-24 בנובמבר יצא צה"ל למבצע לוט ושחרר את הדרך מבאר שבע לכיוון ים המלח; וכעבור חודש, ביום ה-22 בדצמבר יצאו כוחות האוויר, הים והיבשה של צה"ל למבצע חורב, שהיה המורכב במבצעים שנערכו עד אז. צה"ל הגיע עד כביש באר שבע-ניצנה.
נוכח תוצאות המבצעים מיתנו האמריקנים את עמדתם בנושא הנגב. הבריטים הגיבו בזעף. ראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי הביע חשש מפני קרע שעלול להווצר בין המעצמות וקבע כי סוגיית הנגב עלולה לסכן את שלום העולם בדומה למשבר ברלין שהתלקח חודשים קודם לכן. הבריטים, מנותקים משהו מן הנעשה בשטח, היו נכונים לדון בייצוב הגבול על קו בית גוברין-עזה (למרות שהכוחות ישראלים היו למעשה כבר עשרות קילומטרים דרומית משם) והביעו חרדה מפני שליטה ישראלית בנתיבי האוויר לעקבה.
שר החוץ האמריקני מרשל הציע לבריטים למתן את האיום בסנקציות נגד ישראל ולבלום את חימושם של הערבים "לבל נכנס למסלול חשוך הרה אסון". ועם זאת, כשדרש בווין בתקיפות מהאמריקנים לפעול לריסון הישראלים נסע השגריר מקדונלד לפגישה לילית עם בן-גוריון, ששהה אז בנופש בטבריה, ותבע נסיגה מיידית מהשטח המצרי. הוא איים בבחינה מחודשת של היחסים, נקיטת סנקציות וגירוש ישראל מהאו"ם.
ובינתיים, תבעו הירדנים, בהשראת ידידיהם הבריטים, לצרף את הנגב לשטח המוחזק בידיהם וליצור רצף גיאוגרפי מחברון עד אילת. מכיוון שההסכמים עם ירדן טרם נחתמו, נדרש מבצע בזק, נגד השעון הדיפלומטי, כדי לנצל את שעת הכושר ההיסטורית ולהבקיע דרך לאילת, לים סוף ולשאר העולם.
בליץ לים האדום
המטכ"ל, שהיה מודע לדחיפות, התקשה בגיבוש תכניות מבצעיות כיוון שאזור הנגב הדרומי לא היה מוכר וחלקים נרחבים ממנו אף לא מופו. בשלהי פברואר 1949 נשלחו כוחות סיור, יבשתיים ואויריים, שבחנו את השטח.
הוחלט להקצות למערכה שלוש חטיבות: בציר המערבי נעה חטיבת הנגב, בציר הערבה נעה חטיבת גולני וחטיבת אלכסנדרוני נעה מזרחה לעבר מדבר יהודה כדי להשתלט על גזרת מצדה-עין גדי. בהר הנגב אותרו משטחי נחיתה למטוסי תובלה.
ביום ה-6 במרץ יצאו הלוחמים מבאר שבע במערכים רגליים וממונעים, חמושים בארטילריה ובנשק נ"ט ומלווים במטוס פייפר. כוחות גולני נעו דרך מעלה עקרבים, לכיוון כורנוב (ממשית) ולעין חוסוב (עין חצבה). במקביל התקדם כוח החלוץ של חטיבת הנגב והגיע תוך התגברות על תנאי שטח קשים עד מכתש רמון. בלילה הונחת מטוס תובלה שהביא את עיקר כוחות החטיבה.
באותה שעה הגיעו כוחות גולני, כמעט ללא עיכובים, לעין חצבה והתקדמו לכיוון אום רשרש. בדרכם השתלטו על עין יהב שבה היה ממוקם כוח של הלגיון. בה בעת נעו הכוחות הממונעים של חטיבת הנגב. פלוגתו של אברהם אדן התקדמה בין צוקי הגרניט ותרה אחר נתיב אל המפרץ. שאר כוחות חטיבת הנגב נסעו בקומנדקרים לכיוון ראס א-נקב. הבריטים שעקבו בדאגה אחר ההתפתחויות הבינו כי הפור נפל. בבוקר ה-9 במרץ הגיע מידע מודיעיני לפיו הורה הגנרל הבריטי גלאב, מפקד הלגיון הירדני, על נטישת האחיזה באום רשרש ונסיגה לכיוון עקבה.
בשעה 15:00 הגיעו הכוחות לים סוף, ותלו את "דגל הדיו" המפורסם על תורן תחנת המשטרה הנטושה. מפקדי חטיבות הנגב וגולני שיגרו במשותף מברק בו נכתב "ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".
הנגב: "שטח שנוי במחלוקת"
מבחינה צבאית ומדינית, מטרות המבצע הושגו במלואן וללא נפגעים, ובשטח נקבעו עובדות הרות משמעות שהמעצמות נאלצו להשלים עמן.
אך השלמת המבצע לא הביאה לשקט בזירה הדיפלומטית. בווין ומרשל, שרי החוץ של בריטניה וארצות-הברית, הוסיפו להפעיל לחץ על ישראל שתיסוג מ"השטחים הכבושים" בנגב, אך הנשיא טרומן הורה לשר החוץ לחדול מפעילות זו ולהשלים עם המציאות שנוצרה בשטח. בעקבות הרפיית הלחץ האמריקני נוכח בווין כי נותר לבדו במערכה, והוא נאלץ לוותר.
אין לשכוח, אפוא, שהכרת המעצמות באחיזת ישראל בנגב היא הכרה מדינית דה-פקטו שנבעה מהשלמה מאולצת עם תוצאות המערכה. הכרה מסוג זה עלולה להתהפך על פיה בכל שלב, והאיום על רבונות ישראל בנגב טרם הוסר. כמו בתחומים נוספים, אין מדובר כיום באיום צבאי ממזרח אלא בהרעלה תודעתית ומוסרית שעשויה לפעפע, דווקא מכיוון מערב.
תיאור ממצה המראה את תבונתו המדינית ותעוזתו של בן גוריון
הסיפור הבלתי יאומן הזה, מרגש כל פעם מחדש.