אשר גרוניס והשאיפה לכוח

הרבה עיניים נישאו לעבר השופט העליון אשר גרוניס עם כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. הציפייה הייתה שהשופט גרוניס יהיה קשוב יותר לרחשי הציבור ויבין כי הדרך להחזרת אמון הציבור ברשות השופטת תעבור בשיקום יחסי בית המשפט העליון והכנסת. אלא שכמה פסיקות שנויות במחלוקת, כמו גם נאומו האחרון בכנס בחיפה, מעלים ספקות באשר לשינוי בעבודת בית המשפט העליון, אליו ייחל הציבור השמרני.

לדברי גרוניס, "הצעות שונות, חלקן במסגרת של הצעות חוק, קראו לאחרונה להגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון ולשנות את דרכי הבחירה של השופטים. להצעות אלה יש פוטנציאל לפגיעה בהפרדת הרשויות ובמסורת החוקתית שלנו. כל מי שיקר לו משטרנו הדמוקרטי, צריך להתנגד להצעות אלה". דברים אלו מציבים את גרוניס עמוק בתוך מחנה האקטיביזם השיפוטי.

אך חמור יותר הוא עניין נוסף שהזכיר בנאומו, כמעט בדרך אגב: הקמתו של בית משפט לערעורים, שיפעל במקביל לבית המשפט העליון: 

חלק ניכר מהמשאבים המוגבלים של בית המשפט העליון מוקדש לשמיעת ערעורים אזרחיים ופליליים, באופן המקשה על בית המשפט להתמקד בתפקידו הקלאסי לקבוע הלכות תקדימיות ולפתח את המשפט. כינונה של ערכאת ערעור נוספת בדמות בית משפט לערעורים יוביל לשמיעה מהירה יותר של ערעורים, ויאפשר לבית המשפט העליון להתמקד בהכרעה בעניינים עקרוניים.

במילים אחרות, גרוניס היה רוצה להפוך את בית המשפט העליון, שהוא עומד בראשו, להרכב מיוחד הפטור מהעיסוק בערעורים ה"רגילים" שמגיעים לפתחו. כל הוא יוכל להשקיע את מרב זמנו בנושאים ששופטינו אוהבים כל כך: להתערב בעיצוב המדיניות. הרי מהן זוטות כמו ערעורים בתיקי רצח, הונאה ושחיתות לעומת פסגת השאיפות היוריסטית – ביטול חוקים של הכנסת?

יוזמה מסוכנת

בכך צירף עצמו גרוניס למסורת ארוכה של נשיאים, כמו ברק ובייניש, שחלמו גם הם על אידיליה אקטיביסטית זו. למעשה, בייניש אף יזמה מהלך כזה, אך היא נבלמה על-ידי שרי המשפטים יעקב נאמן ודניאל פרידמן.

בספרו 'הארנק והחרב', הסביר פרידמן כי "תכניתה של בייניש… נועדה לקדם את הפיכתו של העליון לבית משפט לחוקה – מהלך שהכנסת מעולם לא הסכימה לו. גם אני לא הייתי מוכן להסכים לכך". בראיון ל'מידה', מסביר פרידמן את התנגדותו: "גם אם באופן מוצהר נועדה ההצעה להקל על העבודה היומיומית של בית–המשפט העליון, בפועל המשמעות היא תרומה להגברת מעורבות בית המשפט בנושאים חוקתיים".

בהעדר חוקה, מתנגד פרידמן להקמת בית משפט לחוקה. לדעתו, מה שנכון לעשות הוא "להתאים את המוסדות הקיימים מאשר ליצור חדשים. יש לפעול לאיזון בין הרשויות, ולשם כך יש לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון בבחירת שופטים. החלטת בג"צ להסמיך את עצמו לבטל חוקים של הכנסת על בסיס כבוד האדם וחירותו פוגעת באיזון משום שעדיין לא קיימים מנגונים המאפשרים לכנסת להתגבר על פסיקת בג"צ". ומה בנוגע לעומס? פרידמן סבור כי הדבר הנכון הוא להגדיל את תקן השופטים בבית המשפט העליון, אלא שמי שבמפתיע מי שמתנגדים לכך הם שופטי העליון עצמם.

ובזמן שגרוניס מחמם מנועים, במערכת הפוליטית עדיין לא יודעים כיצד להתמודד עם היוזמה החדשה–ישנה. פנינו לכל נציגי הכנסת והממשלה בוועדה למינוי שופטים – השר גלעד ארדן (הליכוד ביתנו), יושב ראש האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג (העבודה) וחבר הכנסת איציק כהן (ש"ס) – אך הם העדיפו שלא להתראיין בנושא.

מי שכן יצא בחריפות נגד היוזמה, הוא יושב ראש הקואליציה, חבר הכנסת יריב לוין (הליכוד ביתנו) הטוען כי "מהלך זה נועד למעשה לקבע את התפיסה שלבג"ץ יש את הסמכות לבטל את חוקי הכנסת, בזמן שהמציאות היא שאין כלל חוקה. עצם הרעיון של בית משפט לחוקה במדינה שאין לה חוקה זהו תרתי דסתרי. יוזמה זו, תיצור יצור כלאים שיאפשר לבית המשפט לפעול בזמן שגבולות הגזרה פרוצים לחלוטין. עד שלא מתקבלת בישראל חוקה ראויה, ולכל הפחות עד שלא משתנה שיטת בחירת השופטים, אין מקום לקדם יוזמה שכזו".