להיות עַם

מה ההבדל בין חופש אינדיבידואליסטי מנוכר, לחופש שמבוסס על שייכות משפחתית וזהות לאומית? הרב חיים נבון במאמר לכבוד פסח.

יש חופש ויש חופש: יש חופש אינדיבידואליסטי המנותק מכל קהילה ומכל זהות, ויש חופש המבוסס על חירות לאומית ועל שייכות קהילתית ומשפחתית • שולחן ליל הסדר המשפחתי מזכיר לנו בדיוק את זה, גם אם אנחנו מעדיפים לשכוח • הרב חיים נבון על חג הפסח ועל מודל הממשל המקראי

מתאספים יחד לחגוג את השחרור הלאומי; סדר פסח. צילום: אדי ישראל, פלאש 90
מתאספים יחד לחגוג את השחרור הלאומי; סדר פסח. צילום: אדי ישראל, פלאש 90

מחקרים מראים כי 90% מהיהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר. יש המדברים אפילו על 94%. אלו מִספרים שמובארכ (להבדיל) היה מקבל בבחירות, בימיו הטובים. זה מעט מפתיע, כי ליל הסדר מתנגש באופן חזיתי עם הערכים הרווחים בעולם הרוח הישראלי של ימינו. היינו מצפים שלילה כל כך משפחתי, כל כך שבטי, כל כך לאומי – יעורר סלידה וריחוק ולא התמסרות גורפת. אכן, הישראלים מרבים להתלונן על הערב המשפחתי המחניק, שבו הם אפופים בדודות מנדנדות. הם נהנים להתלונן על ליל הסדר, אך כנראה נהנים עוד יותר מליל הסדר עצמו.

למה כל כך מקובל (בחוגים מסוימים: כמעט מתבקש) לקטר על אירוע משפחתי כמו ליל הסדר? כי הדינמיקה של האירוע הזה פוגעת בערך העליון של החברה הישראלית תשע"ד: "חופש". כשאני יושב בין הדודה גילה לדודה צילה, אין לי החופש לשמוע מוזיקה שאני אוהב, או לשתות בירה (שהיא בכלל חמץ), או להתלבש איך שמתחשק לי, או לדבר על הנושאים שמעניינים אותי ולספר את הבדיחות שמצחיקות אותי. במקום זה אני צריך להתנהג לפי הכללים של המשפחה. ובכל זאת, הישראלים מתמסרים לליל הסדר באדיקות. מסתבר שלאחר תשלום מס שפתיים לאליל ה"חופש", אנחנו שמחים מאוד להשתלב במסגרת משפחתית-שבטית הדוקה. ומה לגבי מי שמתעקש על החופש שלו גם בלילה הזה? ובכן, כידוע, חופשי זה לגמרי לבד.

פסח הוא חג החירות. אבל על איזו חירות מדובר כאן? ההגדה של פסח מתארת אותה: "עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלוקינו משם". השעבוד היה לאומי-פוליטי, והחירות היא לאומית-פוליטית. העם כולו יצא ממצרים, ויכול לחיות כרצונו; אנו שמחים על האוטונומיה הלאומית שזכה לה העם – אך אין זה אומר שאת הממסד המצרי המשעבד החליף ממסד עברי מקביל. הממסד השלטוני העברי היה כנראה רופף למדי בשנות המדבר. למעשה, אפילו מערכת משפטית מסודרת לא הייתה לאבותינו במדבר, עד שיתרו המדייני נזף במשה חתנו על כך.

בני ישראל עברו אפוא מחיי שעבוד לחיי חירות, עם מערכת פוליטית שאינה משעבדת ואינה מדכאת. אבל בשום שלב הם לא השתחררו מעוּלם של המשפחה, הקהילה והעם, מכל התבניות של שפה, מנהגים ותקוות שמלוות את המסגרות הללו. בני ישראל סובלים ביחד, נגאלים ביחד, שרים ביחד. אם אדם היה בוחר להתנתק מהזהות הזו, יש לשער שהמקרא לא היה מכנה זאת בשם "חירות". אולי דווקא "גלות".

חשדנות עברית בריאה כלפי הממשל

המקרא חושד בממשל רב עוצמה. כאשר בני ישראל מבקשים מלך, שמואל הנביא מבהיר להם מה הם עומדים לקבל: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א ח'). כרגיל בתולדות האומות, גם עם ישראל מסרב לעצה הטובה הזו: "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ" (שם). לא מעטים ממלכי יהודה וישראל אכן נהגו כפי שחשש שמואל. ובכל זאת, אפשר להתרשם שבני ישראל שמרו על חשדנות בריאה בנוגע למלכיהם, והגבילו מאוד את סמכותם. כאשר נבות מסרב למכור למלך רב העוצמה אחאב את כרמו, המלך אחאב מגיב, למרבה התדהמה, כנער מתבגר: הוא הולך לביתו, נשכב במיטה ומסב את פניו לקיר (מלכים א כ"א). אפילו אשתו הרשעה איזבל אינה יכולה להוציא את הכרם מידי נבות בלא תחבולה ערמומית. מסתבר שהחוק והמסורת לא הניחו למלך לנהוג כמקובל במלכויות אחרות, ופשוט להפקיע את רכושם של אזרחיו.

הנביא אליהו מוכיח את אחאב ואיזבל בכרם נבות; ציור מהמאה ה-19
הנביא אליהו מוכיח את אחאב ואיזבל בכרם נבות; ציור מהמאה ה-19

במישור הפוליטי, המקרא מאמין בחופש וחושד במשטרים חזקים מדי. אבל בשום מקום לא נמצא במקרא את הפרשנות העכשווית למושג החופש, הכוללת התנכרות לזהות הקהילתית. הזהות המשפחתית והלאומית לא נתפשה בעיני המקרא ככבלים מכבידים, אלא כחלק מכונן באישיותו של כל אדם. האידיאל שאליה חותרת התרבות העכשווית הוא אדם שאינו כבול באזיקי המשפחה, הקהילה והעם. זהו אדם מופשט, תיאורטי וערטילאי, שנקרעו ממנו הרבדים העמוקים והראשוניים של זהותו. אדם אכן יכול לבחור להתנכר לאביו ולאמו, אבל המחיר להתנכרות כזו הוא כבד מנשוא. המסורת הקהילתית שאדם חי בתוכה כמוה כמשפחה מורחבת, המעניקה הֶקשר ומשמעות להתנסויות הפרטיות שהוא עובר בחייו. בהעדר מרחב עמוק של מסורת – האדם עלול להישאר אילם.

במערכת הבחירות של 99' הייתה סיסמת הבחירות של מרצ: "להיות חופשי בארצנו". ה"עם" נשכח, מן הסתם בשוגג. אבל המנונֵנו הלאומי מתעקש על ה"עם". את החופש אנו חווים יחדיו, כלאום אחד. הזהות המשותפת אינה רומסת את החופש, אלא תנאי לו. ההתמסרות לקהילה ולעם היא תנאי לחיים מלאים של אדם בוגר. ואם בכל השנה אנחנו שוכחים זאת, ליל הסדר מזכיר לנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *