יריד המזרח וכישלון המזרח-התיכון החדש

השבוע מלאו 80 שנה להקמתו של 'יריד המזרח' בתל-אביב, רגע שיא בחזון ההשתלבות הציונית במרחב הערבי • היריד הוכתר בהצלחה: השתתפו בו עשרות ממדינות אירופה וגם מלבנון וביקרו בו יותר מ-600,000 איש, פי-שלוש מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ • אך פוטנציאל כלכלי ומדיני זה נגדע באחת, עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 וההתנגדות הערבית הנחרצת, אותה הוביל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, לכל שיתוף פעולה עם היהודים והציונות • 80 שנה לאחר מכן, ודבר לא השתנה

יריד המזרח היה חלום מסחרר. במלאת חצי יובל להווסדה, הפכה תל-אביב, לרגע קל וחמקמק, למוקד כלכלי עולמי. רבבות סוחרים ואנשי עסקים, תיירים ורומנטיקנים הגיעו מארצות רחוקות כדי להשתלב בפלא העסקי, שנועד להפוך את תל-אביב למטרופולין הכלכלי של המזרח-התיכון, ולהגשים את החזון הציוני של פיתוח המרחב הלבנטיני השומם. נישא על גלי ההתלהבות, ראש העיר הנמרץ מאיר דיזנגוף אמר אז בצניעות שתל-אביב עתידה להיות תוך זמן קצר להיות אחת הערים המרכזיות בעולם.

שיר אחרי מלחמה

בתום מלחמת העולם הראשונה הגיעו לארץ ישראל רבבות עולים יהודים, נלהבים, נחושים וחדורי שאיפות, ששילבו יזמות עסקית ולהט ציוני. שלושה יזמים שכאלה, אלכסנדר ייבזרוב, אברהם אידלסון ושלמה יפה הקימו את חברת 'מסחר ותעשיה', שפעלה לטיפוח ניצני הכלכלה הישראלית. במסגרת פעילותם, יזמו השלשה במהלך שנות ה-20 מספר תערוכות מסחריות בתל-אביב, שריכזו את המיטב של התוצרת והיזמות הציונית. מהלך זה הוכתר כהצלחה מסחררת: היקף המבקרים גדל מיריד ליריד, והתערוכות עוררו ענין גובר והולך בעולם, בעיקר נוכח המצב הכלכלי הקשה באירופה שלאחר המלחמה. דיזנגוף, יזם בזכות עצמו, הבין את העוצמה הגלומה בכינוסים הללו, ובחודש יולי 1933 כתב: "לפי מצבה הגיאוגרפי ויתר סגולותיה, מסוגלת תל-אביב להיעשות מקום קבוע ותמידי ליריד המזרח ומרכז המסחר בשביל ארצות המזרח הקרוב".

גמל מעופף

החזון בדבר הפיכת תל-אביב למרכז סחר אזורי, ולמעשה לבירה הכלכלית של המזרח-התיכון, מצא חן בעיני הנציב הבריטי העליון דאז ארטור ווקופ. הלה מסר לחברת 'מסחר ותעשיה' שטח של מאה דונם בחצי-האי התחום בין נהר הירקון וחוף הים, לשם הקמת יריד בינלאומי ענק. מעודדים מן הרוח הגבית שסיפקה התמיכה הממשלתית, ניגשו היזמים לארגון המבצע רחב הממדים. כחלק מקידום הרעיון, ביקשו למתג את האירוע בסמל גרפי קליט ומחודד. האדריכל אריה אלחנני צייר סדרה של גמלים במצבי תנועה שונים, אך ייבזרוב פסל את כל הרעיונות. כאשר אלחנני המתוסכל שאל בזעם: "מה תרצה? שאוסיף לגמל כנפיים?", התפשט לפתע חיוך על פניו של ייבזרוב. כך הפך סמל הגמל המעופף לאחד המותגים המפורסמים והאהובים בתולדות הפרסום בארץ ישראל: יש בו רמז לאגדות אלף לילה ולילה ולסיפורי הומרוס גם יחד ויש בו ביטוי לחזון הכלכלי – הגמל העייף והאדיש, מסמל את מרחב הסהר הפורה והנה הוא פורש כנפיו ונוסק לשחקים.

ראשיתה של ידידות מופלאה

ביום ה-17 באוגוסט 1933 הונחה אבן הפינה ליריד. בחודשים הבאים בוצעה עבודה קדחתנית ותוך חודשים ספורים ניצבו על עומדם בתים לבנים, אלגנטיים ומסבירי פנים. מפעל הקמת בתי הקבע של היריד היה מבצע אדריכלי בו נטלו חלק טובי הארכיטקטים בארץ-ישראל, שפעלו על-פי עקרונות הסגנון הבינלאומי, שהיה אז חדשני ופורץ דרך. התכנון האורבני הצטיין בפתיחות ובאווריריות נעימה, שבילים בהם הוצבו ספסלים ופסלי חוצות וניטעה צמחיה משובבת לב. במרכז היריד תכנן האדריכל הנודע ריכארד קאופמן את ארמון "תוצרת הארץ"; מתחם שלם הוקדש לתוצרת בריטניה הגדולה והדומיניונים, ובשאר המבנים הציגו מדינות רבות ובהן איטליה (הפשיסטית), צרפת, נורבגיה, פולין, בלגיה, בולגריה, רומניה וגם לבנון. נשיא המדינה אמיל אדרה כתב ליוזמי היריד:

מאז ומתמיד הסבירו ארץ-ישראל ולבנון פנים זו לזו. היום שואבות שתי הארצות ממקורות של אידאלים אחידים לעבודה קונסטרוקטיבית וקידמה בכל שטחי פעולותיהן הרוחניות והגשמיות. לבנון לא תחסוך מאמץ לשם טיפוח הידידות המסורתית ואימוץ יחסי גומלין פוריים בין שתי השכנות.

במקביל לעבודה בשטח נערכה פעילות שיווקית באמצעות התכתבות מסועפת עם מדינות וסוחרים ברחבי העולם. תושבי תל-אביב נערכו לרבבות המבקרים הצפויים להגיע ליריד. הבריטים מיהרו להכשיר שטח רחב ידיים בשפלת לוד והקימו שדה תעופה בינלאומי, כיום נמל התעופה בן-גוריון.

באפריל 1934 נפתיח היריד והשתלב בחגיגות לציון חצי יובל לתל-אביב, שקיבלה באותה שנה מעמד של עיר עצמאית. על בניין תוצרת הארץ הוצב מיצג ענק בדמות סמל העיר. במרכז היריד ניצב פסל הפועל העברי (הקיים בשטח עד היום) ובכניסה לשטח, בראש עמוד שגובהו שנים עשר מטרים, כאילו נערך להמראה פסל הגמל המעופף. הרחובות שעתידים להקרא הירקון, בן-יהודה, דיזינגוף, ואוסישקין הוסטו כך שיגיעו אל מרגלות פסל הגמל המעופף.

עם פתיחתו, היה היריד התל-אביבי לשישי בגודלו בין ירידי תבל. הכינוס, שנמשך כחודש, נחל הצלחה עצומה, כלכלית ודיפלומטית. על-פי דיווחי היזמים, ביקרו בו 600,000 איש (פי-שלוש מאוכלוסיית היהודים בארץ ישראל באותה עת). הוא ביטא יכולת ארגונית, אדריכלית, אסתטית וכלכלית והיה בו סמל להתבססות מעמדה של העיר תל-אביב בתרבות העולם.

אולם בתנופת ההתלהבות נשכח פרט מביך. היריד שהיה אמור לייצג את "המזרח" שירת למעשה רק את "המערב": ערביי ארץ ישראל והמרחב שסביב לא נטלו חלק ביריד, לא כסוחרים ולא כמבקרים. היריד היה ונותר מפעל יהודי ציוני, הערבים התעלמו באופן גורף מן היד שהושטה לקראתם, סירבו להשתלב בקידמה שהציע היריד ולא נכנסו מבעד לשערי הענק שנפתחו בפניהם.

לאן נעלם הגמל?

'יריד המזרח' אמור היה לשמש כתערוכת קבע עולמית, אך הוא לא הגשים את התקוות שנתלו בו. שלטונות המנדט הבריטי טיפחו את היריד, אולי כחלק משאיפותיהם האימפריאליסטיות, אך לא היו ערים להתעצמותו חסרת המיצרים של המנהיג האנטישמי, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שהידק באותה עת את קשריו עם ידידיו הנאצים וקידם יוזמות שנועדו לחסל כליל את היישות היהודית, בארץ-ישראל ובכלל.

הנהלת 'יריד המזרח' המשיכה להתנהל כמתעלמת מן הסערה: בשנת 1935 נערכה בו תערוכת "ימי ביאליק", שהתמקדה באמנות וביצירה עברית, ובשנת 1936, שנת פרוץ ה"מרד הערבי", נערך יריד נוסף, חיוור וקלוש לעומת קודמו. בארץ כבר השתוללה השביתה הערבית הכללית, חלק מן האימה הרצחנית של המרד הערבי הגדול. ערבים שעדיין הוסיפו לנהל עסקים מחמת צורכי הפרנסה הפכו קורבן לביזה ולמעשי לינץ' אכזריים מידי שליחיו של המופתי.

במסגרת המרד הערבי נסגר נמל יפו לתנועות עולים וסחורות. צעד זה היה עלול לחנוק כליל את העלייה וסחר החוץ. הנהגת הישוב מיהרה להתארגן ותוך חודש בלבד הוכשר מזח סמוך ל'יריד המזרח' והפך יסוד לנמל תל-אביב שהפך לסמל לאומי. בחודש דצמבר נערך באחד מביתני היריד קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארצישראלית, הידועה כיום בשם התזמורת הפילהרמונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה הופקע השטח לצרכי צבא. בביתן הנורבגי נערכו אימונים של פלוגת הקומנדו הידועה בשם "כ"ג יורדי הסירה", שיצאה לפעולה נועזת בלבנון ועקבותיה אבדו. עם תום המלחמה הלכו מבני היריד בחצי האי הירקוני והוזנחו. עם קום המדינה קם מרכז הירידים שבמעלה הירקון, ויזמי 'יריד המזרח' הקימו בירושלים את בנייני האומה.

ביתני היריד היו למחסני סחורות ולביתני תעשיה זעירה. בביתן הבולגרי נפתחה "גלידה מונטנה" הזכורה לרבים.  לאחר שנים ארוכות של מבוכה תכנונית החליטה עיריית תל-אביב לשקם ולשמר את שטח יריד המזרח ולשלבו במרחב הפנאי והתרבות של נמל תל-אביב.

מתי יפציע השחר?

'יריד המזרח' היה אמור להוות מנוף רב עוצמה, אלא שהמציאות גזרה אחרת. הכישלון הפוליטי של היריד לא נבע רק ממלחמת העולם השניה, שהרי בניגוד למפעלים אחרים, היריד לא התחדש עם תום המלחמה במתכונתו המקורית. 'יריד המזרח' לא צלח מסיבה פשוטה: המזרח פשוט לא היה מעוניין להשתתף בירידים של יהודים.

הפרשה כולה נותרה כאפיזודה נוסטלגית הזכורה בעיקר בשל ההברקה הפרסומית של סמל הגמל המעופף. שישים שנה מאוחר יותר ינסח שמעון פרס את הביטוי "מזרח-תיכון חדש", שבדומה ליריד נחל גם הוא הצלחה בעיקר במישור הפרסומי.

בספרו של החוקר זאב וילנאי מופיעה אגדה חיננית לפיה נבחר הגמל המעופף כסמל היריד בשל אמירתו של המופתי לפיה "הערבים ישתתפו ביריד כשלגמל יצמחו כנפיים". הסיפור הוא תוצר הדמיון אך האמת הגלומה בו התבררה, אז והיום, כמציאותית לחלוטין.

מיזוג היכולות והעוצמות של היהודים והערבים אכן עשוי, גם היום, להפוך את אזורנו למוקד עולמי בעל עוצמה כלכלית ותרבותית אדירה. אך המכשול שעמד בפני היריד של שנות ה-30 עומד בפנינו גם היום. אמנם, מתקיימים יחסים כלכליים בין ערבים ויהודים באזור, אך בשל אימתם של גורמים עויינים מתנהלים הללו תחת מעטה של צנעה, הסתרה והכחשה. העידוד המתחנף לו זוכה האנטישמיות הערבית מצד גורמים המכתירים עצמם בשם "ארגוני שלום", איננה תורמת לעניין.

רק ביום בו יכירו הערבים, גם אם בהצהרה בלבד, בלגיטימיות של הפעילות היהודית יפתח האופק אל מציאות חדשה בה יתגשמו דברי המשורר שאול טשרניחובסקי:

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

עד אז, נמשיך גם אנחנו לחכות ליום בו יצמחו לגמל כנפיים.