משבר הנשק עם ארה"ב חושף בפעם המי-יודע-כמה את סלידתו של ממשל אובמה מישראל ומנתניהו. האם שרי ישראל יהיו מוכנים לוותר על אינטרסים?
משבר הנשק עם ארצות-הברית חושף בפעם המי-יודע-כמה את סלידתו של ממשל אובמה מישראל ומנתניהו. לארז תדמור יש הצעה לפתרון, השאלה היא אם שרי ישראל יהיו מוכנים לוותר על אינטרסים אישיים.
בלילה שבו נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב שררה בערוצי הטלוויזיה ובמערכות העיתונים בישראל אופוריה. העובדה שאובמה צפוי להיות נשיא בעייתי לישראל היתה ידועה אך עניינה את הפרשנים המדיניים והפוליטיים שלנו כקליפת השום. צבע עורו של הנשיא הנבחר הלהיב את הרביב דרוקרים והסימה קדמונים למיניהם, ועמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, כמו גם חוסר ניסיונו, נדחקו לקרן זווית.
חודשים ספורים לאחר מכן התחלנו לחוות את תוצאות תפיסת עולמו של אובמה ביחס לישראל ולמזרח-התיכון כולו. ניסיון מגושם להתקרב לעולם הערבי, פייסנות רופסת מול איראן, תמיכה באחים המוסלמים במצרים, אובדן התמצאות בלוב, עירק וסוריה, ולחץ בלתי-פוסק על ישראל לוותר על אינטרסים חיוניים. שלא במפתיע, בכל פעם שהתגלה עימות בין ממשלת נתניהו לממשל אובמה, התייצבו אותם פרשנים שחגגו את בחירת אובמה לצד הנשיא האמריקני והטילו את האשמה על נתניהו.
לאחר בחירתו לכהונה שנייה הבין אובמה כי אסטרטגית העימות החזיתי עם נתניהו נכשלה ואיחדה את הציבור הישראלי סביב ראש הממשלה. התנהלותו הכוחנית גרמה לכך שהשפעת הברנז'ה והאופוזיציה על הציבור היתה כמעט אפסית.
המסקנות הוסקו. אם את הקדנציה הראשונה פתח אובמה בנאום חנופה לרחוב הערבי בקהיר, הרי שאת הקדנציה השנייה הוא פתח בנאום חנופה לקהל הישראלי בבנייני האומה בירושלים. אובמה עשה בנאום כל מאמץ להצטייר כידיד ישראל והביע תמיכה נלהבת בזכותה להגן על עצמה. ושוב נשטפנו בגלי התלהבות שאחזו בכלי התקשורת ובאליטה השמאלנית.
טילים מאש הגיהנום
הידיעה שפרסם הבוקר ה'וול-סטריט ג'ורנל', לפיה ממשל אובמה הורה לעכב משלוח טילי הלפייר לישראל בעיצומה של הלחימה מול חמאס, מצטרפת לדברים שאמר אובמה לתומאס פרידמן לפני כשבוע על כך שנתניהו חזק מדי מבחינה פוליטית ולפיכך אינו צפוי להיכנע ללחצים החיצוניים.
שני הדברים משקפים תסכול גובר והולך של אובמה מכך שחיבוק הדוב שלו נכשל, ומכך שהשח-מט המדיני שהוא מנהל מול נתניהו לא עולה יפה.
הידיעה שהתפרסמה הבוקר מוכיחה סופית שאובמה איננו ידיד של ישראל והוא לא יהסס לפגוע בביטחונה של ישראל או במעמדה הבינלאומי גם כאשר מדובר בעימות מול ארגון טרור דוגמת חמאס. כאשר מסתכלים על העיתוי ועל המתרחש כעת בכל רחבי המזרח-התיכון מבינים כי שיתוף הפעולה הביטחוני ומכירת הנשק לישראל הם עבור אובמה עוד אמצעי לחץ שנועד להחליש את ישראל ולכפות על נתניהו לבצע צעדים הסותרים את האינטרסים החיוניים שלה.
נתניהו עשה הכל כדי לא לצאת למבצע 'צוק איתן'. הוא הסכים להפסקת-אש בניסיון להימנע מכניסה קרקעית, ולאחר מכן הסכים לכל הצעה להפסקת-אש בניסיון לסיים את המבצע. הקונצנזוס הפנימי סביב נתניהו איננו מקרי, הוא נובע מכך שהציבור ראה והפנים כי נתניהו נהג בצורה שקולה, אחראית ומתונה. אם יש כלפיו ביקורת בישראל, הרי היא שמדיניותו במבצע הייתה יותר מדי מתונה. אלא שאת אובמה העובדות לא מטרידות. כך הרשה לעצמו בכיר בממשל לומר ל'וול סטריט ג'ורנל' כי נתניהו ואנשיו "פזיזים ובלתי-מהימנים" ולקנח באמירה כי "אם הם חושבים שיוכלו לשחק משחקים עם ארצות-הברית או לעשות עלינו מניפולציות בפומבי הרי שהם אינם מעריכים בצורה נכונה את מעמדם בעולם".
המשמעות ברורה: בעיני אובמה ואנשיו זכותה של ישראל להגנה עצמית היא זכות תיאורטית בלבד. על ישראל לציית לממשל האמריקני. אובמה כושל בכל מעשיו במזרח-התיכון (איראן, לוב, מצרים, עירק סוריה, דאע"ש), ומפגין חולשה שלומיאלית מול כולם – חוץ מאשר ישראל. את ישראל ואת ממשלתה הוא רוצה להכניע.
מבחן לפוליטיקה הישראלית
לנוכח זאת, האינטרס הישראלי מחייב את כל חברי הקואליציה לתמוך בראש הממשלה. ככל שמעמדו הפוליטי של נתניהו יתחזק והממשלה תהיה יציבה יותר, כך צפוי הלחץ החיצוני להיות אפקטיבי פחות ולקטון. כל כניעה ללחץ האמריקני תדרבן את אובמה ואנשיו ותזמין לחץ נוסף.
בעוד שנפתלי בנט מתנהג בשבועות האחרונים במתינות ראויה לשבח, ליברמן ולפיד עומדים כעת למבחן. האם יצליחו להניח בצד את האינטרסים הפוליטיים הצרים ולגבות את נתניהו? יאיר לפיד, שבדרך כלל מפגין חושים פוליטיים חדים וקריאה נכונה של דעת הקהל, שכח משום מה את הלקח שהיה צריך להפיק מהתנהלות ציפי לבני בקדנציה הקודמת: התייצבות לצד אובמה כנגד נתניהו מקנה אולי נקודות בניו-יורק טיימס, אך נתפסת כלא-לגיטימית בעיני בוחרי המרכז. לבני עצמה, כך נראה, דווקא כן הבינה את הלקח.
עיכוב ההלפיירים מארה"ב הוא צורה מגונה במיוחד של חרם, במיוחד משום שמדובר בטיל מדויק שמאפשר צמצום של נזק סביבתי. אבל הטילים הללו הם טיפה בנזק הסביבתי שעשויים לחולל שרי הממשלה האינטרסנטים שלנו, שלא סרים למרות קואליציונית ולא מאחדים את השורות מול ממשל עוין במיוחד.
