אב ובתו מסתערים על החידה היהודית, ונכשלים

'יהודים ומילים' מאת עמוס עוז ופניה עוז-זלצברג. האב הסופר ובתו ההיסטוריונית מנסים למצוא את העקרון האחד המאחד שמאחורי סוד קיומו המתמשך של העם היהודי. ופה הטעות

ספר זה הוא יצור-כלאיים: מחקר וספר פופולרי. הוא נכתב בידי שני מחברים ידועים, אב ובתו. הוא סופר והיא היסטוריונית. מי הוא האחראי לסגנון ולתוכן? שניהם. כיצד להבדיל בין הסופר להיסטוריונית? שאלה קשה. לעתים הסגנון "ספרותי", לעתים הוא מחקרי. ומכיוון שהספר מיועד לקהל יהודי בחוץ לארץ, כלומר בגלות, הוא כתוב לפעמים בעגה פופולרית, בפזילה פה ושם אל וודי אלן ואל סטנדאפיסטים אחרים (קהל היעד המובהק הוא כנראה יהודי ארצות-הברית), וכך מתנודד הספר בין זוג הוריו – האב הסופר והאם ההיסטוריונית. זה כוחו וזו חולשתו.

הספר גם עכשווי מאוד. הוא מקדיש מקום רב לאישה במסורת היהודית. זו תקינות פוליטית ראויה לשבח, אלא שבכך מתקבלת פרספקטיבה מעוותת. עם כל הרצון הטוב לראות את היהדות הקדומה כ"מתקדמת" בשל יחסה לנשים, עדיין יש לזכור כי זוהי תרבות גברית, כמו כל התרבויות הקדומות. מעניין שההיסטוריונית חוטאת בחטא היסטורי בל יכופר: היא קוראת את ההיסטוריה לאחור, ובמקום לחדור למנטליות של הזמן ההוא, היא מביאה למחקרה את תובנות ההווה.

נסיון פסול למצוא עקרון מאחד

הספר הוא ניסיון נועז ויומרני להעניק הגדרה אחת מאחדת לציוויליזציה בת 4,000 שנה ויותר: עברית ויהודית. והגדרה זו היא המילים. לטענת המחברים, (שניהם ביחד וכל אחד לחוד), התרבות העברית-יהודית היא תרבות של מילים. במאמר מוסגר נעיר כאן: היש בעולם תרבות שאיננה נסמכת על מילים? הלא בכל תרבות – ולא רק בתרבותנו – המילים הן שהעבירו מדור לדור את הערכים והאמונות של אומה נתונה, והן שיצרו רציפות. האם האמריקנים של היום אינם מסתמכים על המילים המקודשות לדידם של הצהרת העצמאות ושל החוקה? מכאן שהלאומיות היהודית אף היא מילולית. מולדת העם הזה היא הטקסטים שלו – בין בכתב ובין בעל-פה – המועברים מדור לדור באמצעות המשפחה והחינוך.

זוהי תזה מעניינית ומאירת-עיניים, אלא שהיא חוטאת בחטא היוהרה הפילוסופי העתיק: למצוא אחדות מעֵבר לריבוי. האֶרוס המטאפיזי הזה, לחשוף את האחד שמעבר לגיוון, פועל גם כאן. הריבוי הוא, כידוע, קשה ומבלבל. מוחנו שואף לגלות את החוק האחד, את המצע שאין למטה ממנו. וכאן צריך להעיר כי השאיפה הזאת הנדמית כתמימה בפילוסופיה, נעשית מפלצתית כשהיא עוברת אל התחום החברתי והפוליטי: כמה חיי אדם קופחו בשל התאווה לאחֵד את מה שלא ניתן לאיחוד?

אכן, יוהרה שימיה עתיקים כימי האנושות. ובהקשר של עם ישראל היא פסולה שבעתיים, כי כל מהותה של ציוויליזציה זו, בגלגוליה השונים, היא בגיוונה האינסופי: מיהדות המקרא ליהדות בית שני, ומיהדות בית שני ליהדות ספרד, מן הנביאים ואל החכמים, מהם אל המקובלים, וכלה בהשכלה, בציונות, ומה לא? כל הרצף העצום הזה, המכיל בתוכו ספֵירות לאינספור, הוא הוא היהדות. שבתאי צבי וא"ד גורדון – שניהם שייכים לאותה מסורת. החסידות והקראות – שתיהן תופעות יהודיות.

אין צורך להתגבר על הגיוון אלא לקבלו כמות שהוא. על אף הקושי המנטלי והפסיכולוגי, היכולת של הציוויליזציה היהודית להחזיק בתוכה קצוות וניגודים היא סוד כוחה, ואולי גם המפתח להישרדותה. המילים אינן אלא כלי, ולא כלי יחיד. הדת היהודית היא כלי. ארץ ישראל (להוותם של המחברים) היא כלי.

שני חילונים עם נטיה מיסטית

דומה שהמחברים שאפו לאחדות מתוך רצון, אולי, לפצח את כתב הסתרים של ההישרדות היהודית, אך לא ההיצמדות לטקסט היא העיקר. גלגולי הבבואה ושינוי הקלסתר הם-הם הסוד. שבעים פנים יש לעם זה, והטקסטים שלו אינם אלא בבואה לכך. הווה אומר, היסוד הוא השינוי, התנועה.

אפשר להעיר כאן שאין בהיסטוריה ציוויליזציה שעברה שינויים כה רבים והתגלגלה בגלגולים כאלה. איך קרה הדבר? כאן אנו נזקקים להיפותזת המקרה, שכן אחרת צריכים אנו להאמין אמונה מיסטית ב"נצח ישראל". וההיפותזה הזאת אומרת בפשטות כי זו יד המקרה. לא "נצח ישראל" ולא עולם המילים האינסופי שמחברי הספר רואים בו חזות הכול. המקרה ההיסטורי, הוא זה שגרם לכך ששרדנו בכל התקופות. והעובדה ששרדנו איננה ערובה שנשרוד תמיד, גם בעתיד.

מפתיע הדבר שיש בספר הזה, הכתוב בידי מחברים חילוניים במוצהר [מדי] דתיות יהודית תמימה. יש בו מיסטיקה הנובעת ממכלול הטקסטים, אשר יהיו יפים ככל שיהיו, אין בהם כדי לשמר עַם שחלקים גדולים ממנו עדיין משליכים את יהבם על כוחות שאינם מתחום המציאות. הניאו-משיחיות מזה (המוּכּרת בשם הפופולרי "המתנחלים") והאורתודוכסיה הקנאית מזה – שתיהן מתעלמות באורח מסוכן מתהפוכות ההיסטוריה, ומן הצורך לבדוק בשבע עיניים את הסכנות הסמויות והגלויות המאיימות על העם היהודי. כוחות הרס פוליטיים, התבוללות-שלא-מדעת, זניחת העבר היהודי בשם איזו פוסט-ציונות ופוסט-יהדות – כל אלה הכוחות הנכללים בשם הבלתי מחייב "המודרנה", מסוכנים כיום כמו שכוחות אחרים, אלימים וגלויים יותר, היו בעבר. המילים והטקסטים לא תמיד יעמדו לנו. יהיה צורך, לפחות מדי פעם, במעשים. איזו אירוניה יש בכך שמחברים הרואים עצמם מייצגי זרם "שפוי" ו"נאור" מבטאים אותה תכונה יהודית עמוקה של אמונה – בלתי מוגבלת ובלתי מוסברת – בקיום היהודי.

ברחובות הנהר הגדול שהוא ההיסטוריה היהודית הלכנו מאז אור כשדים. לא כל ההחלטות שהחלטנו היו נכונות. נעשו שגיאות שאת תוצאותיהן אנו רואים עד היום הזה. והכוונה לא רק למרד בר כוכבא, כדברי המחברים. גם ההסתגרות היהודית בתקופת בית שני מבית מדרשו של עזרא הסופר וגם דחיית כת היהודים של ישוע היו שגיאות לא פחות הרות-גורל.

אבל הנהר נמשך וזורם, לובש צורה ופושט צורה, והמשכיות זו עצמה היא כוח. אך היא עלולה גם להרדים את החושים, להקהות את תחושת המציאות. המילים והטקסטים לא יעמדו לנו אם לא נעשה. נעשה ונקרא. נעשה ונשמע.

בספר זה ניתן לה פירוש אחד, מצומצם, לגיטימי אך לא בלעדי. השאלה היא גדולה מכדי שניתן יהיה לענות עליה בחיבור כל כך קצר. הכתוב תוך פזילה (חזקה מדי) אל התקין-פוליטית והפופולארי-אופנתית. אפשר לומר שהמחברים ("הסופר שבינינו" ו"ההיסטוריונית שבינינו" בלשונם) הסתערו בגבורה רבה על חידת היהדות. אכן, אומץ לב הראוי לשבח, אבל גם להשתוממות.