דירוג האשראי: הקרבן הראשון של המחאה החברתית

המחאה החברתית הובילה לגידול חד בתקציב. במקום צמיחה קיבלנו האטה, גידול בחוב וכעת החלטה על הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל.

אחרי קרוב לעשור של קיצוץ ביחס שבין תקציב המדינה לתל”ג הובילה המחאה החברתית של 2011 לגידול חד בהוצאות הממשלה • בניגוד להבטחות לצמיחה, הוביל הגידול בהוצאות הממשלה דווקא להאטה בצמיחה • השילוב של ההאטה עם הגדלת החוב הציבורי, סלל את הדרך להחלטת סוכנות פיץ’ להוריד את תחזית דירוג האשראי של ישראל

.
מנסים להפוך את הכלכלה על ראשה. לפיד ואנשי יש עתיד. צילום: פלאש90

סוכנות דירוג האשראי הבינלאומית פיץ’ הורידה את תחזית דירוג האשראי של מדינת ישראל מ”חיובית” ל”יציבה”, תוך כדי שהיא מאשררת את דירוג המדינה ברמה של A. מדובר בחדשות לא טובות עבור מדינת ישראל, שעלולות להשפיע לשלילה על שוק האג”ח הממשלתיות בישראל, דרך עליית תשואות, כפיצוי על הגדלת תפיסת הסיכון הפיננסי של המדינה.

על מנת להבהיר את הנקודה, מה שפיץ’ אמרה הוא שאם הילוותם את כספכם לממשלת ישראל, פחת הסיכוי שתקבלו חזרה במלואו. הסוכנות הצדיקה את המהלך שלה בציון העלויות הכבדות של מבצע “צוק איתן”, העלייה ברמת הגירעון של הממשלה, (כאשר יעד הגירעון הועלה לאחרונה), והשיבוש במתווה הורדת נטל החוב של מדינת ישראל במונחים של אחוז החוב מול התוצר הלאומי. גובה החוב הממשלתי צפוי – להערכת האנליסטים של פיץ’ – לעמוד על כ-67.4% מהתוצר בסוף 2014, והוא נותר נקודת חולשה בדירוג האשראי של המדינה. מנגד, פיץ’ מציינת לחיוב מספר נקודות חשובות, כמו מקורות המימון המגוונים העומדים לרשות הממשלה.

לא מדובר באסון כלכלי אבל בהחלט מדובר בבשורה רעה. על מנת להבין זאת, יש לראות את ההחלטה בהקשרה הרחב.

תקציב המדינה הדו-שנתי של 2011-2012 עמד על הוצאות כלליות של כ- 348 מיליארד ₪ לשנה, ומתוכם, כ- 106.4 מיליארד ₪ בהוצאות אזרחיות.

תקציב המדינה הדו-שנתי לשנים 2013-2014 כבר עמד על סכום כולל של כ- 395 מיליארד ₪, ומתוכם כ- 124 מיליארד ₪ להוצאות אזרחיות.

במשך שנתיים התקציב הכולל עלה ב- 47 מיליארד ₪, כלומר בכ- 13.5%, כלומר בממוצע שנתי של כ- 6.4%. ההוצאות האזרחיות עלו באותה תקופה בכמעט 18 מיליארד ₪, כלומר עלייה כוללת של כ- 17%, שזה ממוצע שנתי של כ- 8%. אותה תקופה, למי שכבר הספיק לשכוח, מתאפיינת בעולם בצמיחה נמוכה ובניסיון של מרבית מדינות המערב לרסן את הוצאות הממשלה שתפחו לאחר משבר 2008-9.

הגידול העצום בתקציב המדינה בין 2012 ל- 2013 היה הגדול ביותר מבין כל מדינות ה- OECD. אלו נתונים קשים, שמדאיגים בצדק את סוכניות הדירוג.

השמאל האידאולוגי אוהב תקציבי ממשלה. ככל שהממשלה מוציאה יותר כסף כך השמאל האידאולוגי מרוצה יותר. זאת משום שהוצאות הממשלה מתיישבות יפה עם התפיסה של השמאל לפיה על הממשלה להתערב בכלכלה כמה שיותר.

אז איפה הפריחה הקיינסיאנית?

אבל לא כולם שייכים לשמאל האידאולוגי. ישנם לא מעט אנשים, ששייכים לשמאל המתון, למרכז או אפילו לימין הלא ליברלי, שבכל זאת מוכנים להאמין בנתונים אמפיריים. אנשים אלו מוכנים לאמץ את השיטה שמביאה תוצאות בשטח, בלי קשר לאג’נדה שמאחוריה.

אנשים אלו, שנקרא להם לצורך העניין “פרגמטיים”, עשויים להתעניין בעובדות הבאות: לאחר קיץ 2011 והמחאה החברתית, עלתה הדרישה ל-“צדק חברתי” ונוצר לחץ ציבורי כבד “לעשות משהו” כדי לשפר את המצב הכלכלי בישראל. המחאה, שהייתה בתחילתה מחאה מוצדקת על יוקר המחיה, נחטפה מהר על ידי השמאל החברתי-כלכלי וקיבלה גוון סוציאליסטי בולט שדרש יותר התערבות המדינה, יותר תקציבי רווחה וכדומה.

ג'ון מיינרד קיינס.
ג’ון מיינרד קיינס.

למרות התחושה שהמחאה “לא הובילה לשום דבר”, הגידול בהוצאות המדינה באותן שנים מלמד כי זו תחשוה מוטעית. המחאה החברתית הביאה לתוצאות תקציביות מרחיקות לכת. לאחר קרוב לעשור של צמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה, שהוביל כמובן לצמצום היקף התקציב ביחס לתל”ג, המטוטלת חזרה לכיוון ההפוך וההוצאה הממשלתית שבה לגדול.

בעקבות המחאה נכנסה מדינת ישראל לניסוי כלכלי גדול ברוח המשנה הקיינסיאנית התומכת בהגדלה משמעותית מאוד של תקציב המדינה, ובפרט של תקציבי הרווחה. על-פי התיאוריות של השמאל היינו צריכים להיות עדים בשנים האחרונות לפריחה כלכלית הנובעת מעידוד הצריכה הציבורית. שלא במפתיע, האמת היא הפוכה.

בפעם הראשונה מזה שנים רבות הצמיחה בישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD. למבצע “צוק איתן” יש כמובן חלק בכך, אך גם בלעדיו מצבנו היחסי נפגע משמעותית, וזה בהחלט מתבטא בעמדת סוכנות פיץ’.

למי שמבין בכלכלת שוק, כל זה אינו מפתיע. הוצאות המדינה משולות ברובן לבזבוזים חסרי תוחלת, והגדלת תקציב המדינה אינה מביאה לצמיחה, אלא לפגיעה כלכלית.

 למי שלא השתכנע, רצוי מאוד לשמור על ראש פתוח ולבדוק את הנתונים. לא כל יום אנחנו יכולים לצפות בשידור חי בתוצאות של ניסוי חברתי-כלכלי רחב היקף, ולא כל יום רואים כישלון בסדר גודל כזה. הפתרון למצב שנוצר הוא לחזור לשפיות ולמתווה הכלכלי שהיה נהוג בישראל בין השנים 2003-2010, מתווה שעיקרו צמצום הדרגתי של מקום המדינה בחברה על ידי צמצום חלקה בתל”ג וקיצוץ במיסים שמתלווה למדיניות כזאת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. אוקי, ובחישוב מהיר ההוצאות הלא-חברתיות גדלו בכמעט פי 2 מהחברתיות. אז למה שלא תספר לנו גם עליהן?

  2. מאמר נכון.
    אבל יש לציין עניין נוסף. כשמדברים על צמיחה קיינסיאנית יש להפריד בין הוצאות שמעודדות צמיחה, כמו פרויקטים ממשלתיים ופיתוח טכנולוגי, לכאלה שאינן מעודדות צמיחה, כמו תקציבי רווחה, בריאות, חינוך (לפעמים) וכיו”ב. אין זה אומר שאין להגדיל תקציבים אלה – אבל זה ממש לא צעד מעודד צמיחה, אלא בדיוק להיפך בגלל הצורך להגדיל מיסים.