נלחמים בערפל הקרב, ונכשלים

חיים אסא וידידיה יערי משרטטים בספרם "ללחום אחרת" את שיטות הלחימה שיש לאמץ בהנחה שאין ערפל קרב. אבל מה קורה כשיש אויב?

.

יצליחו להתגבר על אי הוודאות? צילום: פלאש90

"אין ספק – אם טעינו באבחנותינו, תהיה זו טעות שמחירה כבד ביותר"
(עמ' 137)

הספר "ללחום אחרת – תפיסת הלחימה החדשה" (עורך: רמי טל, הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2014) הנו פרסום מאוחר ומורחב למהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 2005, והוא הופץ בחנויות הספרים אך לאחרונה, באופן אירוני למדי, עם תום מבצע "צוק איתן". הספר מתבסס על עבודת מטה שנעשתה בשנת 2003 במסגרת אחד מצוותי החשיבה שהוקמו ביוזמת הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה יעלון, בניסיון להתמודד על הקיצוץ העמוק שנכפה בזמנו על מערכת הביטחון, בצד הצורך להתאים את מבנה הצבא וארגונו לאתגרים המשתנים בזירות השונות.

שאלת המפתח המדריכה את הדיון בספר היא כיצד נכון לנצל את התמורות הטכנולוגיות של השנים האחרונות כדי להכין את כוחות הצבא לצורך התמודדות עם מגוון האיומים שמולו נערך צה"ל. איומים, הכוללים היום  גם את הצורך להגן על גבולות המדינה בפני צבאות סדירים, אך גם את הצורך העכשווי להתמודד עם ישויות טרוריסטיות, סמי-מדינתיות הפועלות במסגרות שונות כגון חיזבאללה, חמאס וכיוצא באלו.

הרעיון המרכזי שפיתחו המחברים הוא תפיסת לחימה שבבסיסה עומדת ה"לחימה המבוזרת", המתאפיינת בפעילותם של כוחות קטנים רבים השוהים בשטח בו זמנית המכונים על ידי המחברים "מולקולות דינאמיות". ה"מולקולות" הללו הנן יחידות המסוגלות לפעול באופן עצמאי במרחב גדול בצורה שהיא כמעט בלתי תלויה ביחידות אחרות. מכיוון שהן קשורות אחת לשניה באמצעות רשתות תקשורת מתקדמות, הן מסוגלות לקבל מידע מודיעיני ומבצעי ממגוון מקורות – בשטח, באוויר ובחלל – כמעט בזמן אמת. כל זה נועד לאפשר להן לנצל את תמונת המודיעין המהירה והמדוייקת העומדת לרשותן כדי להפעיל אמצעי אש שונים למטרות הנבחרות ולהשיג תוצאות משמעותיות בזמן קצר ביותר.

לדעת המחברים, שיטות פעולה אלו נעשות זמינות היום עקב התפתחויות טכנולוגיות חסרי תקדים בתחומי החיישנים ואמצעי איסוף המידע, באפשרויות הפעלת אש מדוייקת ממרחק רב ובעיקר ביכולת לחבר את כלל הרכיבים לרשת אחת.

36200050231b
צבא קטן וחכם. עטיפת הספר

מודל הלחימה המוצע בספר מבדל את עצמו מאופן הלחימה המסורתי (המתואר בספר כ"ליניארי") במספר נקודות חשובות:

ראשית, הלחימה המבוזרת יכולה להתבצע באופן סימולטני – עשרות כוחות הפועלים יחד באופן עצמאי על פני כל מרחב הלחימה, יכולים להשיג אפקט משתק בזמן קצר ובמחיר נמוך – זאת בהשוואה ללחימה המקובלת שבה, כך על-פי המחברים, רק חלק קטן מהכוח עסוק בלחימה וממילא חלק קטן מהעוצמה בלבד בא לידי ביטוי בכל רגע נתון.

שנית, כפועל יוצא מאופי הלחימה, המחברים מייתרים את עקרון ריכוז המאמץ, הגורס שיש לרכז את הכוחות בנקודות מפתח של שדה הקרב על מנת לאפשר הכרעה. תחת זאת מציגים המחברים רעיון המכונה "מסה וירטואלית" שבה מושג אותו אפקט באמצעות פעולה מבוזרת ומתואמת של כוחות רבים.

שלישית, היכולות המודיעיניות המתקדמות בזמן אמת, מצמצמות את בעיית אי-הוודאות בשדה הקרב למינימום. כפועל יוצא מכך, טוענים המחברים כי ניתן להקטין באופן דרמטי את היקף העתודות שמקובל להקצות לצורך התמודדות עם מצבים לא מתוכננים ולהשיג את ההישגים המבצעיים במחיר נמוך הרבה יותר.

רביעית, תפיסת הלחימה המבוזרת יכולה להתאים למציאות מדינית בה אין לגיטימציה להפעלה של מלוא העוצמה הצבאית כנגד אויבים לא מדינתיים. השימוש בכוחות קטנים ובירי מדוייק מרחוק אמור לענות על אתגר זה.

הבחירה במבנה מבוזר אינה מופרכת ואינה ברורה מאליה. האפשרויות הטכנולוגיות שנפתחו במהפכת המידע – ומקבילתה הצבאית – יצרו אסכולות מנוגדות באשר לאופן שבו ראוי למצות את יכולות המודיעין והאש. היו שטענו שיש לנצל יכולות אלו לבניית מערכת ניהול יותר ריכוזית, ולמולם היו שהחזיקו בתפיסה המבוזרת המעדיפה להקצות את הכלים והעצמאות ליחידות הקצה. תפיסה זו הולמת יותר את תנאי שדה הקרב ובוודאי שמתאימה יותר לאופי של צה"ל ומפקדיו. אכן, ניתן לאתר בפעילות צה"ל כיום שיטות עבודה השואבות השראה מהתפיסה העקרונית המתוארת בספר.

יחד עם זאת, הדיון סובל מבעיות יסוד שאת עיקרן אפרט להלן. כתוצאה מליקויים אלו, סובל הספר מהעדר העומק הנדרש לטיפול בנושא כה מהותי ורחב יריעה. לאורך הספר מודגש הרובד הטכני, תוך שימת דגש יתרה על תהליכי עבודה מפורטים ורידודו של שדה הקרב לאוסף מטרות אותן צריך וניתן להשמיד. כפי שנראה בהמשך, כשלים אלו בולטים למדי, ולא אחת הם סותרים דברים שכתבו המחברים עצמם כמסקנות מניתוח  מבצע "צוק איתן" שנוספו למהדורה העדכנית של הספר.

נלחמים בערפל המלחמה

ערפל המלחמה, מרכיב אי-הוודאות המאפיין את תופעת המלחמה הוא נושא שהיה לקונצנזוס. קבלת החלטות בעת מלחמה, חזקה עליה שתיעשה על בסיס מידע חסר ולעתים אף פגום. תכניות שהוכנו בקפידה בטרם קרב, לא נועדו לשרוד את מגע האש הראשון במתכונתן המקורית. המפקדים רשאים וחייבים לשנותן עם התפתחות תנאי הקרב ובלבד שתושג המשימה.

מהפכת המידע בגלגולה הצבאי מעוררת את הדיון הזה מחדש בעשורים האחרונים. האם בכוחן של מערכות חישה מתקדמות, המאפשרות מידע מדויק ומהיר אודות מיקום כוחותינו וכוחות האויב, לצמצם למינימום את אי הוודאות בלחימה? לדעת המחברים, התשובה חיובית: "אי-הוודאות, אותו "ערפל מלחמה" כלשונו של קלאוזביץ, שהיתה עד היום רכיב כמעט מיתולוגי בתמונת עולמם של הוגים ומצביאים, הולכת ונעלמת, פשוטו כמשמעו" (עמ' 27).

קשה להפריז בחשיבותה של קביעה זו, המבטלת את השפעתו של אחד המרכיבים הדומיננטיים ביותר בכל שדה קרב שידעה ההיסטוריה האנושית. למעשה, קביעה זו הופכת להנחת המוצא של הספר כולו, וממנה גוזרים המחברים המלצות מרחיקות לכת באשר למבנה הכוח וארגונו.

הגישה הרדיקלית לנושא עוברת כחוט השני בחלקו הראשון של הספר. מבחינת המחברים, יחידות הלוחמות במבנה מבוזר מסוגלות לראות את שדה הקרב כמות שהוא עם מעט מאד סימני שאלה ועיוותים: "רשת הסנסורים בלוחמה המבוזרת… מייצרת קודם כול תמונת מצב נעדר עמימות… היא גם מחברת אינטגרלית את "המקורות" וה"שימושים"… ומעמידה את ההתרחשות כולה על בסיס חדש לחלוטין" (עמודים 29-28).

הרעיון לפיו ניתן לצמצם ואפילו להסיר את ערפל המלחמה, הוא סוגיה מוכרת בהגות הצבאית העדכנית, וכמובן כמטרה המנחה את האפיון והפיתוח של מערכות נשק מזה שנים. הרצון לעוור את היריב ולהפוך את שדה הקרב לנהיר לכוחותינו נישא על גלי ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים ומצא את דרכו אל השיח היומיומי של העוסקים ב"מהפכה בעניינים צבאיים" על גלגוליה השונים.

418CXH6WYZL
שאיפה עתיקת יומין. עטיפת הספר 'מסירים את ערפל הקרב'

בעוד שרצון זה היה תמיד מטרה ראויה למצביאים ששאפו להסתיר כוונותיהם, להערים על האויב ובה בעת לקרוא את צעדיו נכונה, הרי שגלגולה הנוכחי של שאיפה זו הפך ליעד שהשגתו, כך מקווים רבים, תתאפשר באמצעות פיתוחים טכנולוגיים גרידא. בשנת 1999 פרסם אדמירל ויליאם אוונס, מי שהיה סגן יו"ר המטות המשולבים ספר שנקרא בשם המחייב 'Lifting the Fog of War' המציג את המהפכה הטכנולוגית ככלי שיאפשר להסיר את ערפל המלחמה. סוכנות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה האמריקאי – DARPA, הקימה משרד קטן בשם 'Information Exploitation Office' שמטרתו הייתה "לנצל את הטכנולוגיה בכל דרך שאנחנו יכולים לחשוב עליה, על מנת להסיר את ערפל המלחמה מצידנו ולעבותו עבור האויב" (למסמך).

אלא שבאופן הנשגב מבינת הקורא, סותרים המחברים עצמם את הטיעונים השאפתניים שהועלו בראשית הספר בעצם הניתוח פרי עטם למבצע "צוק איתן":  "בעוד שבישראל ההתרחשות כולה היתה שקופה לחלוטין לעיני החמאס, עם שלושה ערוצי טלוויזיה ועם כתבים ופרשנים היודעים לומר בדיוק מה תהיה עמדת כל שר בקבינט ומה הלכי הרוחות בצמרת צה"ל – החמאס סגור במרתפים ושולט שליטה מוחלטת במדיה. הוא מעודכן כמעט לחלוטין בכל התפתחות אצלנו, אנחנו מגששים באפילה באשר למה שקורה אצלו" (עמ' 96).

איך זה מסתדר עם ההבטחות בדבר מות אי הוודאות? זה לא. הם ממשיכים: "החמאס הצליח להסתיר ולשמר אמצעים וכוחות באמצעו מינהור והטמנת הרקטות – ולמרות היתרון שסיפקה תמונת זמן האמת, מרשת הסנסורים ומשילוב קווי הראייה האנכיים והאופקיים לצוותי הלחימה – אי-הוודאות באשר למצבו של היריב נשמרה עד לסוף הלחימה." (עמוד 98).

דומה שאין מדובר בסתירה מקרית הנובעת מרשלנות בעריכה, אלא בסוגיה עמוקה יותר. המחברים סבורים כי למרות שערפל הקרב עודנו קיים, ובצוק איתן הוא הופיע כאמור במלוא הדרו, הוא איננו חלק מהותי משדה הקרב. לכל היותר מדובר באתגר שיש לפתוח באמצעים טכנולוגיים: עם עוד קצת סבלנות, עוד פיתוחי הי-טק ותוספת של מודיעין איכותי  – יבואו הדברים על פתרונם: "האתגר הוא אתגר של מודיעין מטרות זמן-אמת מקיף ומשוכלל יותר שייתן תשובה גם לתת-קרקע וגם לאיתור משגרים מוטמנים". (עמ' 98).

הנחת יסוד זאת, מעמידה את המחברים במחלוקת עזה עם כל מי שסבור שערפל הקרב נובע מהמצב הבסיסי של המלחמה בו שני אויבים אינטליגנטים, המסורים בכל מאודם להשכלת הצד השני, יעשו כל שביכולתם למנוע מהיריב מידע. אי הוודאות במלחמה, על-פי תפיסה זו היא רע הכרחי, שלכל היותר ניתן להתגבר עליו באופן זמני, ואשר חרף קיומו אנו נדרשים להשיג יעדים ולנצח.

.החזירו את ערפל הקרב
החזירו את ערפל הקרב. מנהרת חמאס שנחשפה במהלך מבצע 'צוק איתן'. צילום: פלאש90

המלחמה הלא כלכלית

כזכור, עבודת המטה שהובילו יערי ואסא נדרשה להציג, בין היתר, מבנה כוח חסכוני ורב תכליתי שיאפשר מענה הולם לאיומי הייחוס תוך שמירה על  מגבלות תקציב. המחברים מרבים להשתמש בגישות כלכליות ולבחון את השימוש בכוחות באמצעות תיאוריות הלקוחות מעולם העסקים (תאוריית המלאי, למשל). לא ייפלא, אפוא, שהם קובעים ש"קרב צבאי ומלחמה הם אחת ההתרחשויות הבזבזניות והפחות יעילות ביותר בקיום האנושי" (עמ' 27).

כשהם נסמכים על הבטחות "הלחימה המבוזרת" להציג תמונת מודיעין מדויקת בזמן אמת טוענים המחברים כי ניתן להפחית באופן ניכר את היקפי העתודות אותן נדרש להקצות המפקד לצורך ביצוע המשימות: "[רשת הסנסורים] מייתרת במובנים רבים את הנטייה האובססיבית כמעט של המתכנן והמבצע הצבאיים לעתודות צמודות. היכולת לפעול על בסיס תמונת מצב בהירה וחד-משמעית מאפשרת לקבוע באופן הרבה יותר מבוקר ובררני את המטרות והמהלכים הנדרשים למילוי המשימה – כיוון שהשוליים הרחבים של אי-הוודאות אינם קיימים יותר." (עמ' 29).

במסגרת הדיון בעתודות, נעשה שימוש מאולץ להסיק תובנות מ"תיאוריית המלאי", תיאורייה הנהוגה בעסקים וגם בלוגיסטיקה הצבאית שנועדה להתאים את הייצור והאספקה לתחזיות הביקוש תוך נטילת סיכונים מחושבים בהתאם לאי הוודאות הכרוכה בתחזיות אלו. מעבר לעובדה שהתיאור העובדתי של השימוש בעתודות בשדה הקרב לוקה בחסר – עתודות הן משאב המצוי במחסור חרף היותן תובנת יסוד של כל מתכנן מבצעי – הרי שהניסיון להשוות בין פרקטיקות עסקיות להחלטות המפקד בשדה הקרב, לא שורד את מבחן האש.

הדיון של המחברים בעתודות מזניח לחלוטין היבטים קריטיים להבנת האופן שבו נלחמות יחידות טקטיות בשדה הקרב: נעדרת ממנו, למשל, התייחסות לשלבי התנועה אל היעד – הגורמת לשחיקת הכוחות בשל הצורך לעבור מרחקים, להתגבר על מכשולים ולעתים אף להילחם ולספוג אבדות. כך גם מתעלמים המחברים מהדרישה הבלתי מתפשרת של הכוחות במנוחה, מילוי מחדש ועוד. כל אלו מגדירים את מגבלות הכוח הטקטי – קראו לו גדוד או מולקולה – הוא לעולם יוכל לבצע רק משימה טקטית אחת, בטרם יזדקק להפסקה כל מנת להתחמש, לנוח, לפנות פצועים ולהתכונן אל הקרב הבא. בינתיים, העתודות יכולות להמשיך את תנופת הלחימה.

העובדה שהדיון מתנהל כך טמונה, בין היתר, בתנאי המעבדה בהם נדונה "המולקולה": בהיעדר כל דיון בהיבטים הלוגיסטיים לא נותר לנו אלא להניח ש"המולקולה" היא גוף פלאי – אינו שותה, אינו אוכל, בעל מאגרי אנרגיה בלתי מתכלים ואינו זקוק לזנב לוגיסטי כלשהו. לשיטת המחברים, "מולקולה" שסיימה משימה היא מולקולה שניתן להופכה באופן אוטומטי לעתודה. הפיכת כוח בסיום משימה לעתודה היא פרקטיקה ידועה – אך חלות עליה מגבלות קשות הנובעות מעצם היותה יחידה טקטית הסובלת משחיקה ובעלת צרכים משלה.

ברמה המערכתית נדרשת שמירה התנופה ועל רצף הלחימה ללא הרף בחתירה ליעדים והישגים מערכתיים, תוך  מניעה מהאויב להתאושש ולהיערך מחדש או לתקוף נגד. הקצאת עתודות ברמה מערכתית נועדה, בין היתר, לשמר את רצף הלחימה הזה. פעולה סימולטנית במודל הלוחמה המבוזרת המשתבשת עלולה להותיר את הפיקוד המערכתי ללא עתודות, עם עשרות נקודות מגע שהפכו לנקודות הסתבכות, וללא יכולת אמיתית להטיל עתודות בכדי לשנות את מהלך הקרב העגום. תאוריית המלאי, תאוריית 'Just in Time' ותאוריית ארגוניות אחרות מתקשות להתמודד עם בזבזנות צבאית שכזו, מן הטעם הפשוט שהן לא נועדו לפעול בזירה בה פועל אויב.

קושיה אחרונה בתחום זה ראוי שתישאל דווקא מתחום היקפי התחמושת הנורית בשדה קרב כה מרושת: כיצד נסביר את העובדה שבכל אחד מהעימותים האחרונים – למן מלחמת לבנון השנייה ועד למערכת צוק איתן נורו כמויות כה חסרות תקדים של תחמושת?

.
תחמושת בלי הגבלה. הפגזות תותחנים במהלך מבצע 'צוק איתן'. צילום: פלאש90

יותר מורכב, יותר מסוכן

כאמור, אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסה שפורס הספר היא הצורך במעבר מלחימה בעלת אופי ליניארי למצב שבו הלחימה נעשית באופן מבוזר וסימולטני בכל מרחב הלחימה. "בעוד שבמערכה ליניארית קצב החיכוך הוא קצב המגע שיוצר הכוח הקדמי, בגישה המבוזרת קצב החיכוך הוא קצב הכניסה למגע של המולקולות מול כל מוקדי המטרות".

לחימה סימולטנית אינה בגדר חדשות. יחד עם זאת, אין חולק על כך שהתפתחויות טכנולוגיות במגוון תחומים מאפשרות לנו לפתח את היכולות הללו הרבה מעבר למה שהיה ניתן לביצוע בעבר. זהו נושא הראוי לדיון מעמיק ומקיף, אך תחת זאת, מעדיפים המחברים משום מה להיגרר ללא צורך לפירוט טכני של נהלי עבודה נוקדניים המתארים יחסי גומלין בין המולקולות עצמן לגורמי האש והתצפית, לשולחנות אחוריים ולשאר מרכיבי כוח. אלו דיונים שנכון לעשותם ברמת פיתוח הטכניקות הקרביות (והן אכן מיושמות כיום בצורה כזו או אחרת) ולא בספר כזה.

מה שבולט בחסרונו בדיון זה הוא המורכבות הרבה שיש בהוצאתה על הפועל של לחימה מבוזרת בהיקפים כה גדולים. המחברים נוקטים בסדרי גודל מרשימים בדוגמאות ובמספרי האצבע שהם מביאים: "אם למשל קיימים חמישים מוקדי מטרות בגדלים שונים ובעלי אופי סביבתי שונה, המחייבים התמודדות של חמישים מולקולות (לערך), בגדלים שונים ובעלות הרכבים שונים… הרי שהתפיסה המבוזרת מניחה טיפול בו-זמני בכל החמישים באופן מקבילי". (עמ' 118). כיצד תפעל מערכת כזו מבחינת המורכבות שלה? מהם הסיכונים הקיימים במודל כזה? האם ישנה תקרת ביצועים להפעלת יחידות במקביל – מעין כמות אופטימלית שמעבר אליה תחול ירידה דרמטית ביכולת לשלוט ביעילות, וסך הסיכון יעלה על סך התועלת עד כדי סיכון העמידה במשימה עצמה? דיונים כאלו, אם נעשו בעבודת המטה, אינם מוצגים בספר ולו ברמז.

קל לפתור את הדיון בכך שמחשבים רגילים להציג שיפור מעריכי על בסיס קבוע בכוח החישוב, במהירות החישוב וביכולת לאחסן, לעבד ולהפיץ מידע על גבי פס רחב. טיעון זה יחטא לאמת ויתעלם מן האופן שבו פועלות מפקדות. חסרה בו התייחסות לגורם האנושי על שלל צבעיו: העייפות, מגבלות הקשב, הרעב, הפחד, המריבות האישיות והאגו. חסרה בו גם ההכרה העמוקה שמפקדות טכנולוגיות מחייבות מיושביהן מומחיות נרחבת ועמוקה בהפעלת מערכות השליטה והבקרה לצורך מיצוי מהיר ומיטבי של המידע האצור בהן – מומחיות שלא תמיד קיימת בשל מגוון סיבות שמקורן במגבלות בתחומי ההכשרה, האימונים ובשל תחלופה תדירה של בעלי תפקידים. אלו רק שתי דוגמאות מתוך מגוון רחב; ישנם כל-כך הרבה גורמים החורגים מכושר החישוב ורוחב הפס ההופכים את הדיון המוצע כאן להכרחי. אלא שדיון כזה לא נעשה בדפי הספר בהיקף ובאיכות מספקים.

פעם קראו לגורמים אי-וודאיים אלו "חיכוך", בלי להתנצל. העובדה שמושג זה הוא כבר כבן מאתיים שנה אינה מייתרת את הצורך בשימוש בו כדי להסביר את מכלול הבעיות הקיימות בשדה הקרב בו פועל גם אויב בעל תבונה. כגודל הבשורה, כך היקף הסיבוכיות ופוטנציאל השיבוש שנוספו למערכת וכל דיון שאינו מתעמק בכך הוא דיון מסוכן ומטעה.

איפה האויב?

אחת הבעיות המרכזיות באופן שבו מציגים המחברים את תפיסתם נתונה בכך שהם לא פוגשים את פעולות האויב, אלא לעתים רחוקות. כך נוצר כר נוח להצגת יתרונות השיטה בגישה כמו עסקית, כאשר פעולות ההשמדה מזכירות פעילות קבלנית של שידוך "מקורות" ל"שימושים" ותו לא. למהדורה הנוכחית נוספו פרקים קצרים המנתחים את מבצעי צה"ל העיקריים מאז פורסם הספר לראשונה לפני עשור: מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן. באופן מאכזב למדי, במקומות בהם גרמו פעולות האויב – חיזבאללה וחמאס – לאי נוחות, פוטרים זאת המחברים בהיעדר בשלות מספקת של האמצעים ובצורך בהמשך פיתוח. הציטוט הבא מעיד על המתח הרב בין התפיסה המוצגת בספר, לבין התוצאות הדלות, גם לפי עדותם של המחברים, במבצע "צוק איתן" שהיווה לדידם יישום מלא למדי של השיטה:

ב"צוק איתן", למרות כל מה שאמרנו, דומה שלא הושג אף אחד מהאפקטים המתוארים כאן. "השמיכה" נפרשה באופן מלא, אך לא הושג שום שיתוק פיזי או תודעתי, לא "פירקנו את היריב מנכסיו" ולא גרמנו לו לשום אבדן שליטה על הנעשה. לא פגענו פגיעה  ממשית ביכולתו לנהל את כוחותיו – בעיקר, לא יצרנו שום האצה ביצירת האפקט המערכתי.
האם טעינו, האם התיאוריה כולה מופרכת בידי המציאות בשטח? אפשרות זו קיימת כמובן לגבי כל תיאוריה, אך אנו איננו חושבים כן. להערכתנו הסיבה העיקרית לכך שאפקטים אלה לא הושגו ב"צוק איתן" היא שהיריב הצליח לאורך השנים "לקרוא את המהלך". הוא למד לחיות עם "השמיכה", למד את חולשותיה, את תלותה ב"תמונות עולם" על השטח ובאוויר ואת החשיפה שמייצרת התקשורת בין כוחותיו. למד והכין להם מענה, בעבודת היערכות של שנים (עמוד 145).

במילים פשוטות – האויב עשה מה שעושה כל אויב נחוש ומוכשר, גם אם נחות טכנולוגית וחומרית – והצליח להשיב מלחמה שערה. מדהים לראות כיצד המחברים מתעלמים מהניתוח שלהם עצמם, ולא מאפשרים למציאות – על פי פרשנותם שלהם – לבקוע את המעטה השיווקי של הספר המבטיח גאולה מערפל הקרב.

אוונגליזם כמו-דתי וגישת שיווק אגרסיבית במיוחד משמשים בערבוביה בקידום רעיונותיהם של המחברים תוך התעלמות כמעט גורפת מהסיכונים הכרוכים ביישום השיטה. הספיקות מופיעים ברמז בעוד שההבטחות נפרסות מאופק לאופק.

למרות כל הרצון הטוב, המלחמה, מעצם היותה התנגשות רצונות אלימה בין שני  צדדים, תמשיך להתאפיין באי וודאות על כל המשתמע מכך, גם אם נצליח ליצור מנגנונים לצמצומה הזמני מול יריב נחות טכנולוגית. אויב ראוי אף פעם אינו מניח מרצונו את ראשו על הגיליוטינה, אינו נח ואינו שוקט. כפי שנוכחנו בקיץ האחרון, החמאס הפנים זאת היטב, והתבצר במנהרות ומתחת בתי חולים, באופן המנטרל באחת את האפקטיביות של השקעות ההיי-טק האדירות של צה"ל. כדאי לקחת גם את זה בחשבון, לא?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. לא קראתי את הספר – אבל מהביקורת שלך קיבלתי את הרושם שהמחברים מציגים תפיסת עולם שמתאימה לכוח שיטור (או יחידה צבאית בבט"ש, שלא שונה בהרבה מכוח שיטור) וניסו להחיל אותה על המלחמה הכוללת
    מותר לשאול לדעתך?

    1. המחברים מסיקים בצדק שאין יכולת ואף לא צורך לבנות "שני צבאות" בכדי לטפל בתרחישי ייחוס שונים – מלחמות כוללות מזה ומלחמות מוגבלות מזה. אלא שהדיון בספר באיומי הייחוס כמעט ואינו קיים. אין ספק שמודל הפעולה המוצע בספר שואב השראתו מפעילותם של כוחות מיוחדים במבצעים מיוחדים הפועלים לאחר נהלי קרב ארוכים, עם מודיעין מעולה, יתרון הפתעה ונכונות להגדיל את המורכבות על חשבון הפשטות. בקיצור – הפוך ממלחמה אינטנסיבית ורחבת היקף. ככל שהלחימה אינטנסיבית יותר, רחבה ועמוקה יותר, עולה הצורך בהכרעה מהירה. כאן שורש הוויכוח: הם טוענים שמודל הפעולה שלהם יאיץ את קצב האירועים ולדעתי זו טענה שדורשת בירור מעמיק וניסיון אמפיריים, ובכלל לא בטוח מה תהיה התוצאה של אלו.

  2. יפה מאוד. דברים חשובים שצריך לומר אותם.

    לקורא המאמר גם אפנה לביקורת שלי על הגרסה הראשונה של ספרם (http://tchelet.org.il/article.php?id=333), והשוואה לביקורת הנוכחית מראה שלמרבה הצער המחברים לא שיפרו הרבה בין הספרים, מעבר לטענה שכל סכסוך שהתחולל בין המהדורות מוכיח את צדקתם.
    בנוסף, אוסיף עוד כמה נקודות לביקורת (קראתי את שתי המהדורות).
    הראשונה היא שהם מבלבלים כל הזמן בין קלאוזביץ לז'ומיני. זו אמנם ביקורת קטנונית, אבל חשובה: כי הם מסתמכים על כך שקלאוזביץ הוא ההוגה המוכר ביותר, אבל היכרות קצת יותר עמוקה איתו הייתה מראה שהרעיון שהם מציגים של האוייב כיעד הלחימה ולא השטח הוא בעצם הרעיון המרכזי של קלאוזביץ; כך שהחידוש שלהם על כך שיעד הלחימה לפעמים הוא לא לכבוש שטח אלא להשמיד את האוייב הוא בן 200 שנה, ומבחינת קלאוזביץ השמדת יכולת הלחימה של האוייב היא השיטה לניצחון, ולא (כז'ומיני) תפיסת שטח מפתח כזה ואחר.
    השניה היא שהם קצת עושים סלט פנים-צבאי. למשל, הם טוענים שבבית הספר לפיקוד ומטה (זה מזמן 'המכללה לפיקוד ומטה') של צה"ל *עקרון המלחמה הראשון* הוא 'ריכוז הכוח', ואז בונים דחליל גדול של ביזור הכוח מסביב לזה. רק מה? זה לא נכון. בעקרונות המלחמה של צה"ל כבר הרבה שנים העיקרון הראשון הוא "דבקות במשימה לאור המטרה". אין עיקרון ריכוז הכח. יש עיקרון 'ריכוז המאמץ', ובמעט שמלמדים אותו בפו"מ – זה לא הרבה, כי זה רק ריענון למה שהחניכים כבר יודעים – חוזרים, כמו בהזדמנויות אחרות, ומדגישים שלא מדובר בריכוז כח *פיזי*, אלא בריכוז המאמץ הצבאי: התמקדות, לא בהכרח צפיפות. זה לא הדחליל היחיד, אבל זה בהחלט דחליל בולט, שנועד להציג את התפיסה שלהם כניגוד גדול למה שקורה בצה"ל.
    השלישית היא שהם לא מתייחסים במיוחד לטיעונים הדי רציניים של מתנגדי התפיסות שהם העלו, ובחו"ל יש לא מעט כאלה. דיינו להפנות למשל לספר של דיוויד לונסדייל, Lonsdale, David J., The Nature of War In the Information Age:Calusewitzian Future, London:Frank Cass, 2003.
    יש גם לא מעט דברים שאינם חידוש כזה גדול: למשל הדיון שלהם בסיכולים ממוקדים ובאסטרטגיה נגד ארגוני טרור. מי שיקרא את הספרים הבריטיים הקלאסיים על לחימה נגד גרילה – "שלטון ומרדנות" של רוברט תומפסון, או Low Intensity Operations של פרנק קיטסון – ימצא שם הרבה מאוד על הפגיעה בדרגי הביניים בארגונים כאלה ככלי לשיתוק הארגון.
    רביעית, אני חושש שהם טיפה לא הבינו מה זו 'לוחמה אסימטרית', וכך הם מתפארים בכך שהלוחמה המבוזרת 'מייצרת אי-סימטריה נגדית' לאי הסימטריה של האוייב. אבל אי-סימטריה איננה רק 'פער כח'. אם לגנוב מתומפסון (כמדומני) הסבר, הוא טען שהבעיה של לחימה מול גרילה – הוא לא הכיר את המונח לחימה אסימטרית, כמובן – היא שאתה משחק שחמט והיריב שש-בש. הבעיה איננה שאתה שחקן טוב יותר או פחות ממנו, אלא שהיעדים והדרך אליהם כל-כך שונים, עד שהמהלכים שלך לא עוזרים כדי להגיע ליעד ולשבש את אלה של האוייב. ומה בדיוק תעזור פה 'אי-סימטריה נגדית'? זה רק לומר 'ניקח את היתרון הטקטי שלנו ונגדיל אותו'. אבל העובדה שיש יתרון טקטי לא מיתרגמת אוטומטית להצלחה אסטרטגית, וגם היתרון הטקטי העצום של האמריקאים מוייטנאם על כל יריב שנמצא מולם לא תמיד עזר להם לפתור בקלות בעיות כמו וייטנאם, עיראק ואפגניסטן (וכמדומני שהטיפול של המחברים באפגניסטן מחטיא את הנקודה באיזה אלף קילומטר, ואפילו האמריקאים לא מכירים את עצמם בתיאור שהספר מתאר אותם).
    ולבסוף, הם העתיקו לא מעט תפיסות מהאמריקאים בלי לתת קרדיט, ועשו מזה מיקס הגון. כיוון שהספר, כדברי מחבריו, איננו"יומרה למחקר אקדמי דיסציפלינרי תקני", אין לדעת באילו מקורות השתמשו לצורך גיבושו; אולם מרכיבים רבים מזכירים כתבים ספציפיים של כותבי RMA שקדמו להם. אם להביא רק מספר דוגמאות, כולן לפני המהדורה הראשונה, הדגש על כמות גדולה של מערכות אויריות לא מאויישות וזולות כתחליף למטוסי קרב יקרים מופיע אצל מרטין ליביסקי ( Libici, Martin C., "The Small and the Many", in Arquilla, John and Ronfelt, David (Eds.), In Athena's Camp: Preparing for Conflict in the Information Age, Santa Monica:Rand, 1997, p. 191-216 ), "מערכת המערכות" והשאיפה לביטול ערפל הקרב הופיעה, בין השאר, אצל אדמירל אוונס – כפי שהביקורת של אבגי מציינת בצדק; זה שקוף לכל מי שמכיר, אבל אצל יערי ואסא אי אפשר למצוא רמז לכך שזה נלקח משם (Owens, William, "The Emerging U.S. System-of-Systems", Strategic Forum#63, 1996, http://www.ndu.edu/inss/strforum/SF_63/forum63.html; —- Lifting the Fog of War, New York: Farar, Straus and Giroux, 2000,). הדגש על 'שולטנות' המידע, עליונות מידע כמאפשרת (ואף כמעט מבטיחה) את העליונות על האויב, חוזר ונשנה בכתבי ה-RMA כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מ"מלחמה ואנטי מלחמה" של הזוג טופלר (טופלר, אלווין וטופלר, היידי, מלחמה ואנטי מלחמה, אור יהודה: מעריב, 1994) ועד ל"עקרונות הלוחמה לעידן המידע" של רוברט ליאונהרד (Leonhard, Robert H., The Principle of War for the Information Age, Novato:Presidio Press, 1998), למרות שהאחרון יותר זהיר מהם. עיסוקם במשוואות לנצ'סטר ובתפיסת יחסי כוחות, כמו גם האמונה באש המדוייקת כמחליפה את התמרון מזכיר מאוד את מאמרו של יצחק בן-ישראל, "תורת הביטחון והלוגיקה של בניין הכח", חלקים א-ב, מערכות, גליונות 352-354. ולבסוף, כמעט כל השינויים בשדה הקרב ובאופי הסכסוכים שהם חזו במהדורה הראשונה נצפו אצל Van Creveld, Martin, The Transformation of War, Detroit:The Free Press, 1991.

  3. ועוד הערה: הביקורת של גד איבגי מתייחסת לנושא העתודות והיעדרן אצל יערי ואסא.
    כדי להבהיר את עמדתם והחורים בה: הם טוענים שבלוחמה 'לא ליניארית' יהיה *פחות* צורך בעתודות, כי המולקולות הדינאמיות יהיו יותר יעילות וגם יוכלו לעזור זו לזו וכן הלאה.

    כמדומני שההיסטוריה מראה שדווקא בלחימה מול גורמים לא סדירים או בשטח קשה יש הרבה יותר עתודות והרבה פחות מעורבים בלחימה בפועל, ולא כפי שהם טוענים; וכמו-כן, הנחות היסוד שלהם לגבי עתודות מתבססות על אופטימיות מופלגת, ועל ההנחה המוטמעת שהאוייב לא יוכל לשבש בלי תקנה את פעולותינו.

  4. אני חושב שהבעיה פשוט נמצאת במקום אחר, לפחות ביחס לעימות המתמשך שלנו פה.
    העיקר הוא הגדרת המטרות.
    יחידות צבאיות צריכות מטרה מוגדרת. סך המטרות הפרטיות חייב להכיל בתוכו את המטרה הכללית – זו שלשמה יצאנו למלחמה.
    בישראל כבר שנים רבות שהצבא יוצא למבצעים חסרי מטרה, ולכן גם חסרי יכולת להעריך את הצלחתם. האם מבצע צוק איתן הצליח? היו אבדות לנו, ואבדות רבות יותר לאויב- אבל זה לא מדד להצלחה של מבצע.
    ישראל עדיין נמצאת במצב של עלוינות צבאית מוחלטת על האויב, בכל אחת מהגזרות. זה לא אומר שלא תהיינה לנו אבדות. אנחנו רק צריכים לשאול את עצמינו היטב בשביל מה אנחנו מקריבים את החיים של הילדים שלנו- האם זו מטרה ארוכת טווח מספיק? מה יקרה אם לא נצא למבצע?

  5. תודה על המאמר. מעניין שהכשלון הצבאי בצוק איתן כלל לא עולה בבחירות. כל מה שהפריע הפך לשגרה.

  6. מדובר בזוג שרלטנים שנהנים מיחסי ציבור משובחים, שאלמלא כן היו נחשבים לסתם עוד זוג מטורלל מהשוליים ההזויים של "החשיבה הצבאית", הפועל בשירותן של חברות טכנולוגיות מסויימות, המבססות את תקציבן השנתי על שותפים לאותם הרעיונות במטכ"ל

  7. שוב אנו רואים את הרעיונות ההזויים של ה-מלת"ם אותו מכון לחקר המערכה מיסודם של שמעון נווה ודוביק תמרי
    אותו מכון כבר זכה לגינויים רבים ונפח את נשמתו,ועדיין מנסים לחזור עליו.

  8. אני מסתמך על המאמר כי לא קראתי הספר. הייתי מגדיר את זה כניסיון מאורגן, לא ראשון לייצר מלחמה במבנה מטריצה(כמו לוח כפל) לעומת המבנה הנפוץ יותר מבנה הפירמידה. רוב הזמן רוב חלקי הצבא פועלים תחת פיקוד אחיד מדרגים גבוהים. חסרונו באתיות קריאת המציאות, ואתיות מתן התגובה הנכונה שאנו מכנים "ערפל הקרב". רוב הלוקים בערפל נמצאים למעלה, בזמן שהנמצאים למטה בפירמידה יודעים כיצד להרוג, או נהרגים בחוסר יכולת לשנות מהותית את הנסיבות. אז נזכרתי במאמר על מלחמת ששת הימים שכתבתי ומסביר מדוע המלחמה הזו הצליחה צבאית, ומדוע התנהלה באופן שהתנהלה. למעשה צמרת המדינה והצבא היו מנוטרלים, ולכן הצבא פעל במטריצה. "מיקוד היסטורי על מבצע מוקד".http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-72156-00.html