העיתונאי שניפץ את מיתוס ארצות סקנדינביה

חולמים על שירותי בריאות כמו בדנמרק? מקנאים בהכנסה לנפש של איסלנד? רוצים רווחה כמו בשבדיה? • אחרי שתשמעו על המסים, שיעור ההתאבדויות, האלכוהוליזם ובתי הבושת למשכב עם בעלי חיים אולי יצא לכם החשק • ספרו החדש של העיתונאי מייקל בות' מנפץ את המיתוס של ארצות סקנדינביה וחושף את הפן האפרורי והאפל של מציאות החיים, זה שרבים מעדיפים להתעלם ממנו 

מייקל בות', האנשים הכמעט מושלמים: מאחורי המיתוס של האוטופיה הסקנדינבית, אנגליה, 2014 (אנגלית)

רוצים הוכחות שהחברה הסוציאל-דמוקרטית הליברלית מתפקדת כהלכה?

הביטו בדנמרק, הארץ שבדרך כלל מובילה בסקרי האושר בעולם. היא גם ראויה לציון על כך שיש בה המיסוי הגבוה ביותר בעולם, פלוס רשת בטחון חברתית נוחה: מעונות היום לרוב בחינם, וכן גם בית הספר הממלכתי ואפילו בתי ספר פרטיים; אפשר לקבל דמי אבטלה לאורך תקופה ארוכה וכולם במעמד שווה, גם מבחינת ההכנסה וגם מבחינה חברתית – לכו למסיבה ולא תופתעו אם תמצאו כוכבת טלויזיה משוחחת עם מתקין גגות.

השילוב של מיסוי כבד והטבות למי שאינו מצליח, פירושו שהשכבה העליונה והשכבה התחתונה בחברה נושרות מהרצף: כמעט כולם גאים להשתייך למעמד הביניים. הדנים שייכים ליותר עמותות ומועדוני התנדבות מכל עם אחר; הם אוהבים להופיע בקבוצות גדולות. בחג המולד הם עושים דברים משוגעים כמו להחזיק ידיים ולרוץ סביב הבית ביחד תוך שירת שירי חג. ממש כמו ב-Whoville מהספרים של ד"ר סוס.

במצפן של חוגי השמאל באמריקה, המחוג תמיד מצביע אל מקומות כמו דנמרק. כל מה שהם משתוקקים שיקרה כאן כבר קרה שם.

אז למה אף אחד לא מעונין לבקר בדנמרק? ("מותק, בטיול שלנו לאירופה, אני רוצה לבקר בטוסקנה, פריז, ברלין וב…יוטלנד!"). אלה שביקרו שם מספרים שלא כל כך כיף לבלות יחד עם דנים. דנמרק סובלת משיעור גבוה של אלכוהוליסטים. היא מגיעה למקום רביעי בעולם בשימוש בתרופות נוגדות דכאון (שכנתה הנורדית איסלנד משיגה אותה בשיעור ניכר). כ-5% מהגברים בדנמרק קיימו יחסי מין עם בעלי-חיים. פריון הייצור מצוי בירידה, שבוע העבודה מסתכם ב-28 שעות, וכמעט כל מי שתפגוש שם עובד במשרה ממשלתית. ועוד משהו, כפי שניסח זאת העיתון The Telegraph – "זוהי בירת הסרטן של העולם".

אז כמה מאושרים הביורוקרטים השיכורים, המדוכאים, העצלנים, בועלי החזירים (אמיתי! על כך נרחיב בהמשך) והסובלים מגידולים יכולים להיות?

עשרת הדיברות למשביתי השמחה

הבה נבחן זאת יותר מקרוב, מציע מייקל בות', בריטי שחי בדנמרק במשך שנים רבות, בספרו החדש "האנשים הכמעט מושלמים: מאחורי המיתוס של האוטופיה הסקנדינבית".

מסתבר שסקרי האושר עם התוצאות בשמים הם בעיקר שטויות. לשאלה "את/ה מאושר/ת?" יש משמעות שונה בתרבויות שונות. ביפן לדוגמה, אם תענה "כן" יחשבו שאתה מתרברב, מציין בות', בעוד שבדנמרק זה נחשב "מביש להיות עצוב", אומרת עורכת העיתון אן קנודסן בספר. יתר-על-כן, קיימת קבוצה של אנשים שמאמינים שהדנים משקרים כשהם אומרים שהם האנשים המאושרים ביותר בעולם. הקבוצה הזאת נקראת "דנים".

"במשך השנים, שאלתי דנים רבים בקשר לסקרי האושר האלה – אם הם באמת מאמינים שהם אלופי האושר בעולם – ועדיין לא מצאתי ולו אחד שמאמין ברצינות שזה נכון", כותב בות'. "הם נוטים להתיחס לנושא האושר המפומפם כל-כך כמו קרבנות של מתיחה שמחכים לגלות מי אחראי למתיחה הזאת".

הדנים די מודעים למוניטין שיצא להם בעולם על היותם אנשי הלגו השמחים ביותר בקופסה. מבחינתם, בלתי-מתקבל על הדעת לענות "לא" לשאלת אושר, כמו שבלתי-מתקבל על הדעת לצפור בפקקים בקופנהגן. כשניסה פעם המחבר לעשות את זה, נזף בו בן לווייתו הדני הנבוך באומרו: "מה אם הם מכרים שלך?". זה היה רמז גדול: במסיבה, התלוצץ המחבר, תוך בערך שמונה דקות אנשים מגלים שיש להם מכר משותף. דנמרק היא ארץ של 5.3 מליון אנשים הומוגניים. כולם מדברים בצורה דומה, כולם נראים דומים זה לזה, וכולם חושבים בצורה דומה.

כולם רואים בכך תכונה טיפוסית – מקור של גאווה לאומית בארץ המתרברבים המצטנעים. כל מורד ייאלץ להתאים את עצמו; פרחי הפרג הגבוהים יקוצצו לגובה הממוצע.

אנשי העסקים המובילים בארץ הזאת נחשדים באופן אוטומטי בגלל האובססיה הלאומית לממוצעות: כך למשל איל הספנות מארסק מק'קיני, האדם העשיר ביותר בדנמרק עד שמת ב-2012, נמנע מהבושה הלאומית עקב היותו מיליארדר בכך שנהג להפגין את העממיות שלו בצורה אבסורדית כמעט. הוא נהג לטפס במדרגות למשרדו מדי יום, השתתף בישיבות עבודה עד אחרי גיל 90, והיה מביא לעבודה את ארוחת הצהריים שלו כשהיא עטופה בשקית נייר חומה.

אישה אמריקנית סיפרה לבות' שכשהיא סיפרה בהתרגשות למישהי בסעודה חגיגית שהבן שלה מצטיין בכיתתו בבית הספר, הגיבה בת שיחתה בשתיקה ובמבט מקפיא. אחד השגעונות המפורסמים ביותר במדינה קשור בסטיריקן שיצר את מה שידוע עד היום כ"חוק ינטה" (Jante Law) – עשרת הדברות של משביתי השמחה. הנה כמה לדוגמה: "לא תאמין שאתה מישהו", "לא תאמין שאתה טוב כמונו", "לא תאמין שתגיע למשהו", "לא תאמין שאתה יותר חשוב מאיתנו", ו-"לא תצחק מאיתנו".

ריצ'רד וילקינסון, סופר ופרופסור שפרסם ספר הטוען לעליונות של תרבויות שוויוניות, אמר לבות': "חברות של ציידים-לקטים – הדומות לחברות פרה-היסטוריות – הן מאוד שוויוניות. ואם מישהו מתחיל לתפוס מעמד דומיננטי, הם מלגלגים עליו או מקניטים אותו או מחרימים אותו. אלה הם מה שקרוי אסטרטגיות אנטי-דומיננטיות, והם שומרות על שוויוניות רבה יותר".

אז הדנים פועלים לפי העקרונות של אנשי המערות – אם מצאת משהו, שתף בו את כולם או שיתרחקו ממך. אחרי שסיימת את המפגש שלך עם דייזי הכבשה, ראוי שתדאג לכך שהחברים שלך יזכו גם הם לפי התור. (הבסטיאליות – קיום של יחסי מין עם בעלי חיים – זו תופעה חוקית בדנמרק באופן מסורתי, אף כי נעשה כעת ניסיון לאסור על המנהג. עד לא מזמן נהגו מספר "בתי בושת לבסטיאליות" לפרסם את השירותים המוצעים על-ידם בעיתונים, כשהתשלום המקובל נע בין 85 ל-170 דולר עבור מה שניתן לקרוא לו "סיבוב במתבן").

הצד ההפוך של אותה "לכידות חברתית" הוא שזרים אינם מתקבלים בברכה. הערות קסנופוביות שכיחות למדי. במפגשים, רוח ה"היגה" (hygge) – שניתן לתרגמה כ"נינוחות חמימה" – שלטת בכיפה. כל ניסיון לכוון את השיחה למשהו העלול לגרום לחילוקי דעות נחשב כגסות רוח. זו הסיבה שאפילו הדנים מתארים את הדנים כמשעממים.

בנוסף לתשלום של מסים גבוהים במיוחד – החשבון סך הכל מגיע ל58% עד 72% מההכנסה – הדנים נדרשים לשלם יותר כמעט על כל דבר. ספרים נחשבים למותרות. המעבר במה שמקביל שם לגשר ג'ורג' וושינגטון עולה 45 דולר. שירותי הבריאות ניתנים בחינם – אך פירוש הדבר שמשלמים בזמן במקום בכסף; השירות ניתן רק אחרי המתנות אין-סופיות בחדרי המתנה (המחבר הביא את בנו לחדר מיון עקב כניסת חומר זר לעינו שגרם לו לעיוורון זמני בעין אחת ושלחו אותו משם באמירה שעליו לקבוע תור); בתי מרקחת הם מונופול המנוהל על-ידי המדינה, מה שאומר שלצורך קבלת אספירין עליך לעבור תלאות שמזכירות ביקור במשרד הרישוי.

לא הכל ורוד

ארצות סקנדינביה האחרות (בות' משתמש במונח באופן רחב, הכולל את איסלנד ופינלנד בנוסף על דנמרק, שבדיה ונורווגיה) מעוררות שאלות נוספות בנוגע למידת המושלמות של אותם אנשים כמעט-מושלמים. השגשוג הכלכלי המפורסם של איסלנד הסתיים כאחת מבועות הנדל"ן הכי ידועות לשמצה בהיסטוריה. אמירה נפוצה בדנמרק אודות אנשי איסלנד: הם נועלים נעליים גדולות מדי וכל הזמן מסתבכים בשרוכים ונופלים.

הצלחת הנורווגים – הבוורלי הילבילים של אירופה – לא-ניתנת לחיקוי. בעבר הם היו עם של כפריים, אך כעת יש במדינה יותר עושר ממה שהם מסוגלים לבזבז: מרבצי נפט אדירים הולידו קרן השקעות לאומית המשלמת את הכל.

פינלנד, שעומדת בראש הטבלאות בסקרים רבים (הם האנשים הכי פחות מושחתים בעולם, ההכנסה לנפש שם היא הגבוהה ביותר במערב אירופה, והלסינקי מגיעה לעתים קרובות למקום הראשון בסקרים של הערים המוצלחות ביותר), גם היא מובילה בקטגוריות כמו אלכוהוליזם, רצח (השיעור הגבוה ביותר באירופה), התאבדויות, ושימוש בסמים נוגדי דכאון. במאי הקולנוע המוביל שלהם, אקי קאוריסמקי, יוצר סרטים "כל כך קודרים, עד שאינגמר ברגמן נראה לעומתו כמו מיסטר בין", מספר בות'.

כללי ההתנהגות הפינים מכתיבים צמצום ככל שזה נוגע לשיחה (הגברים במיוחד מדברים כאילו כל הברה עולה להם כסף) לעומת ריבוי כשמדובר בשתיית אלכוהול. זה נחשב בלתי-מנומס לצאת ממסיבה כל עוד נותר משהו בבקבוק. למרות שכמות צריכת האלכוהול קרובה לממוצע האירופי, נהוג שם לשתות בבולמוס יותר מבכל ארץ אחרת ביבשת. מחלות הקשורות לצריכת אלכוהול הן סיבת המוות המובילה בקרב הגברים הפינים, ובקרב הנשים זו סיבת המוות השנייה.

שיעור ההתאבדויות גבוה ב-50% לעומת ארה"ב ויותר מכפול מהשיעור בבריטניה. אורחים במסיבות, אפילו בקרב המעמד הגבוה, מדווחים שבערך בשעה 11:30 בלילה, לעתים קרובות מתרחשות תגרות. מסתבר ש"גן הלוחם" ("warrior gene") – בעצם האנזים מונואמין אוקסידאז א' (MAOA) הקשור להתנהגות אימפולסיבית, אלימות ואלכוהוליזם – שכיח במיוחד בפינלנד. המונח "חשוך", אפוא, לא מתאר רק את החורף באזור הארקטי, אלא גם את האופי הפיני.

בשבדיה, המאצ'ואיזם אינו בעיה. היא כונתה "הארץ הכי פחות גברית בעולם" על-ידי האנתרופולוג חירט הופשטדה, שם מונפקת לחיילים זכרים רשת עבור השיער שלהם בבסיס הקליטה, במקום לאלץ אותם להסתפר.

אך יתכן שהלכידות החברתית אינה מצליחה במשולב עם הגירה מסיבית: כמעט שליש מאוכלוסיית שבדיה מוצאה בארצות אחרות. ההגירה מתקשרת בתודעה השבדית עם נושאי רווחה (שיכונים המלאים באנשים המקבלים קצבות אבטלה) ועם שיעורי פשע גבוהים (מקרי רצח מתרחשים בקרב המהגרים בשיעור הגבוה פי-ארבעה מזה שבקרב האוכלוסיה הוותיקה). כנופיות אסלאמיסטיות שולטות בחלק מהשיכונים. סכסוכים בין "שבדים אתניים" לבין המהגרים הולכים ומתרבים.

מדינות רווחה פועלות בצורה הטובה ביותר בקרב אוכלוסיות הומוגניות, והסוג הגיוון וחוסר אמון המתקיים בין קבוצות שונות באמריקה פירושו שלעולם לא נצליח להגיע לקונצנזוס רחב לגבי רמות ההוצאה החברתית, כפי שמקובל בארצות הנורדיות.

בכל אופן, גם בשוודיה מתרחשת נסיגה ביחס לכלכלה הליברלית: כשהסתבר שמדינת הרווחה שלה אינה בת-קיימא (עובדה שהדנים רק מתחילים כעת להודות בה) היא נכנסה לבולמוס של הפרטה וקצצה את ההוצאה הממשלתית מ-67% מהתמ"ג לפחות ממחצית מהשיעור הזה. בעקבות המשבר הפיננסי העולמי, היא בחרה בכלכלת צנע, וכך חיסלה את הגרעון התקציבי שלה (המראה כעת עודף צנוע).

ולגבי האופי הלאומי המתוק לכאורה שלה, בסקר שבו התבקשו השבדים לתאר את עצמם, היו שמות התואר המובילים "קנאים, נוקשים, חרוצים, אוהבי טבע, שקטים, ישרים, בלתי-ישרים וקסנופוביים". למקומות האחרונים הגיעו המילים: "גבריים", "סקסים", "אמנותיים".

"אפשר להגיד שאנחנו דומים לדייסה"

סקנדינביה, כפי שניסח זאת פעם בחן בעיתון The Economist, זה מקום שנפלא להיוולד בו – אבל רק אם אתה ממוצע. "כולם ביחד" ("Together"), זו סאטירה מדויקת להפליא על הגינונים הסקנדינבים המקובלים. הסרט של הבמאי והתסריטאי לוקאס מודיסון, שיצא בשנת 2000, מתאר קומונה רב-משפחתית בשנת 1975, כשהאידיאל הסוציאל-דמוקרטי המגניב היה עדיין קונצנזוס שאין עליו עוררין בשבדיה.

בסצינת המפתח בסרט, איש רגיש הלובש סינור ומכין ארוחת בוקר ואומר לאחיין ולאחיינית שלו: "אפשר להגיד שאנו דומים לדייסה. קודם כל, אנחנו כמו פתיתים של שיבולת שועל – קטנים, יבשים, שבריריים ובודדים. אבל אחר כך מבשלים אותנו יחד עם שאר פתיתי שיבולת השועל, ואנו הופכים לרכים. אנו מצטרפים זה לזה כך שאי אפשר יותר להפריד בינינו. אנו כמעט מתמוססים. יחד אנו הופכים לדייסה גדולה שהיא חמה, טעימה, ומזינה, וגם יפה מאוד. אז אנו כבר לא קטנים ומבודדים אלא הפכנו לחמימים, רכים ומחוברים זה לזה, חלק ממשהו גדול יותר מעצמנו. לעתים החיים הם כמו דייסה ענקית, אינכם חושבים כך?".

ואז הוא מעמיס גבשושית גדושה ודביקה של עמילן חסר טעם על הצלחות של הילדים המסכנים. זוהי סקנדינביה עבורכם, חברים: דייסה משעממת ומזינה המוחקת את האינדיבידואל. אבל לפחות אנו כולנו מאוחדים, כשהמערכת לאט-לאט מעכלת אותנו.

________

קייל סמית' הוא סופר, תסריטאי ומבקר הסרטים של מגזין ה'ניו יורק פוסט'.

המאמר המקורי פורסם באתר ה'ניו יורק פוסט'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.