מ'קווי מהדרין' למאבק ב'הזמן המקביל': יש פתרון למלחמות התרבות

החילונים רבים עם החרדים על קווי מהדרין, החרדים עם הדתיים על מינוי דיינים, ודתיים נגד שמאלנים על הצגות תיאטרון. ישנו פתרון לא מסובך לסיום כל המחלוקות בינינו.

הפתרון למלחמות המשאבים מעבר לפינה. מחאה נגד חרדים. פלאש 90 אביר סולטן

בימים האחרונים אנו עדים לחליפת מהלומות אגרסיבית בין הימין לשמאל, במסגרת מאבק על פניה התרבותיים של מדינת ישראל. קטטה אחת מתנהלת בניצוחו של השר נפתלי בנט, שהורה להסיר מסל התרבות את ההצגה של ווליד ודקה, רוצח אכזר שחטף ועינה את משה תמם ז"ל. "ילדי ישראל לא יראו הצגה המגלה סובלנות כלפי רוצחי יהודים. לא בבית ספרי", קבע בצדק בנט, והשמאל הגיב בזעם על ה"פאשיזם וסתימת הפיות".

במקביל, קטטה נוספת מתנהלת בין שרת התרבות רגב ובין השחקן נורמן עיסא ופמלייתו. האחרונים הכריזו כי הם מסרבים להופיע בניגוד ל"צו מצפונם" בפני אזרחי ישראל המתגוררים בבקעת הירדן, אולם בד-בבד התרעמו על תגובתה של רגב כי הדבר ישלול מהם תקציבי תרבות ממשלתיים. שהרי, לקבל כסף ממשלמי המיסים בבקעה זה בסדר, אך להופיע בפניהם זה כבר סיפור אחר.

אל ההתלקחויות האחרונות בזירה התרבותית, ראוי להוסיף את שדות הקטל של התחבורה הציבורית. אמנם נראה שמאז חלף כבר נצח, אך עד שבוע שעבר עסקו מערכי הארטילריה שלנו בטיווח עמדות סביב "קווי האפרטהייד" של התחבורה הציבורית בשומרון. הימין טען שההפרדה בין יהודים לערבים היא סידור ביטחוני, השמאל טען שמדובר בפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים, והדברים הגיעו אפילו עד לנשיא ארה"ב אובמה.

מיותר לציין שחזית התחבורה הציבורית רחבה בהרבה, וידעה כבר התנגשויות ציבוריות אחרות. שבועות ספורים לפני פרשת "קווי האפרטהייד", התקוטטו אזרחי ישראל בשאלת הפעלת קווי אוטובוסים בשבת. כפייה דתית? צביונה היהודי של המדינה? חופש התנועה? הסטטוס-קוו השברירי כבר איים להתפקע. אך כל זאת לא לפני שניטש באותה חזית קרב נוסף, הפעם בין החרדים לליברלים, סביב הדרת נשים ב"קווי המהדרין" בשכונות החרדיות. הליברלים ביצעו תמרונים פמיניסטיים אל לב מעוזי האופל, והחרדים התבצרו מאחורי חומות ה"אוטונומיה התרבותית".

ואם מאבקי סל התרבות או התחבורה הציבורית לא מספיקים לכם, אז יש לנו חזיתות נוספות עבורכם בשפע: מזה זמן התייצבו הכיפות הסרוגות כנגד החרדים הליטאים והספרדים. "מינוי דיינים", "משגיחי כשרות", "מערך הגיור" – כולם שמות של קרבות בזירה הפנים-דתית שרובנו לא שמענו עליהם. ההתלקחות האחרונה היא סביב הפסקת כהונתו של הרב הליברלי שלמה ריסקין, שמסעירה את הממסד הרבני.

הוסיפו לכך את מאבקי שמאל-ימין על חוק ישראל היום, על רשות השידור, על תכנית ה'מילה האחרונה' בגל"צ, על השליטה במשרד התקשורת, וכבר קיבלתם את רוב התמונה.

הקרב על המשאב

המשותף לכל ההתרחשויות הללו הוא אחד: משאבי מדינה. בכל העניינים שסקרנו, וברבים נוספים, מתגוששים הצדדים על תקציבים, על הקצאות, ועל ג'ובים מדינתיים. ומעימותים תקציביים גרידא, המאבק הופך מהר מאוד למאבק סמלי וטעון על זהות, ערכים וצביון ממסדי: כל אוטובוס "ממלכתי" שנוסע בשבת הוא אתגר ליהדותה של המדינה, כל הצגת תאטרון הופכת לקרב טיטאנים על כיבוש ומצפון, וכל פיטורי בכיר במשרד התקשורת הם פגיעה בחופש הביטוי וסופה של הדמוקרטיה הישראלית.

מה עושים? כדי למנוע רבים מן החיכוכים הללו ולהרגיע את הרוחות, אין בהכרח צורך בסדנאות של 'גשר' או במיזמי 'צו פיוס' למיניהם. צריך פשוט לנטרל את מוקדי המחלוקת בשורשיהם. או בקיצור: להסיג את המדינה לאחור.

אם המדינה לא הייתה מתקצבת הצגות תאטרון מכספי המיסים של האזרחים, היה הרבה פחות על מה לריב בהקשר הזה. כל אחד היה צורך או מחרים הצגות מכספו וכאוות נפשו, ושלום על ישראל. המהומות מתחילות רק כאשר מדובר בתחום שמעוצב באופן מלאכותי כמשאב משותף, וכל הצדדים מנסים לקרוע להם פיסה מן העוגה.

באותו אופן, אם המדינה הייתה מסירה מעורבותה והקצאותיה מתחום התחבורה הציבורית, ההתנגשויות היו נעלמות כמעט לחלוטין. החרדים היו מקימים קווי תחבורה פרטיים בהכשר של העדה החרדית, החילונים היו נוסעים בשבת עם אוטובוסים במימונם המלא (כשם שהם נוסעים בשבת ברכבים פרטיים), והמתיישבים היו בוחרים לנוע בכבישי השומרון בקווים מאובטחים משל עצמם. כמו בתרבות, גם כאן הבעיה מתחילה רק כאשר התחבורה היא ציבורית. לו היה הענף הזה מופרט לחלוטין, רוב החיכוכים היו נמנעים.

הדבר נכון גם לגבי ענייני דת, תקשורת, ספורט, אקדמיה וכן הלאה.

Likud parliament member Miri Regev (L) seen with Balad Chairman MK Jamal Zahalka during a political duel in Tel Aviv on February 10, 2015, ahead of the 2015 Israeli election. Photo by Tomer Neuberg/Flash90 *** Local Caption *** ?'??? ?????? ???? ?? ??? ????? ????? ?????? ???? ???
למה לריב אם אפשר להפריט? פלאש90 תומר נאוברג

כאשר המדינה עוסקת בענייני ביטחון, משפט וסדר ציבורי – היא הופכת באופן טבעי מושא לרגשות פטריוטיים של אחווה ומסירות נפש. בה ביטחוננו האישי, בה ביטחוננו הלאומי, והיא דבר שראוי להילחם ולמות למענו. לעומת זאת, כאשר היא נכנסת לתחומים מיותרים לא-לה, היא הופכת עד מהרה לגורם מסכסך ומפלג, המעצים מחלוקות אזרחיות ומשסה מגזרים זה בזה. אפקט הפוך לחלוטין.

מתכון לשנאות ולפילוגים

אכן, אנו טוענים כאן לטובת "הפרטה" ונגד מעורבות מדינתית. אך טענתנו איננה מתבססת על שיקולים קפיטליסטיים של יעילות כלכלית, אלא על שיקולים חברתיים של אחדות לאומית והפחתת המחלוקות למינימום האפשרי.

אפשר ורצוי להתווכח על הפלסטינים, על ההתנחלויות, על הדרך לסייע לשכבות החלשות ועל צמיחה כלכלית. יש גם נושאים סמליים ולאומיים נוספים שראוי להיאבק עליהם. אלו תחומים שהמדינה קשורה אליהם בטבורה, וכך צריך להיות. אך היכן שהמעורבות המדינתית איננה הכרחית – כמו בהצגות תאטרון, משרות רבנים או ערוצי טלוויזיה – מדוע שלא נצמצם אותה למינימום ונקטין את החיכוכים החברתיים?

החברה האזרחית החופשית תטפל בסוגיות הללו טוב יותר מכל מנגנון מדינתי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. א. נו, ומינוי דיינים אינו במסגרת "ענייני ביטחון, משפט וסדר ציבורי" שאמורים להיות באחריות המדינה , גם לפי ההצעה הליברלית?

    ב. פרקטית, מה לעשות וחרדים, למשל, רוצים שקווי המהדרין (ומערכת החינוך החרדית, ומערך הכשרות, ומשרד הדתות וכו') יהיו ציבוריים ולא פנים-חרדיים; לא בגלל איזו הילה אלא פשוט כדי שהמימון יבוא מתקציב המדינה. ממילא, ברור שהם מוכנים לשאת בעלות העימותים הכרוכים בכך.
    המיקרה הדתי-לאומי מורכב יותר: חלק מהציבור רואה ערך דתי בחיבור למדינה ("ראשית צמיחת גאולתנו"), גם במחיר העימותים; וחלקו- החרד"לי יותר- היה מוכן למנגנונים עצמאיים.
    בכל מיקרה, חשוב לזכור שיש מערך פוליטי גדול שרוצה שהנושאים האלו יישארו ציבוריים.

    1. אתה טועה לגבי החרדים.

      הם היו שמחים לתחבורה פרטית, וכך אכן החלו קווי המהדרין בצורה פרטית, אלא שאגד בזמנה התנגדה ואכפו את החוק על קווי המהדרין הפרטיים וסגרו אותם. נשאר רק שריד אחד שהוא קו מהדרין פרטי בית שמש-ירושלים של הקנאים.
      גם בכשרות וברבנות, הציבור החרדי משתמש בבדצים וברבני קהילות פרטיים.

  2. בא ניקח לדוגמה את נושא המועדונים ומקומות הבילוי שברור לגמרי שהם פרטיים ומי שבא לשם משלם מכיסו. האם היית מסכים שלא יכנס מישהו כי הוא אתיופי? דתי לאומי? או חרדי? מכאן שלמדינה ולחוקיה יש מקום גם במקומות 'פרטיים' במרחב הציבורי אפילו אם אינם ממומנים מתקציבה

  3. אעשה קופי פייסט ברשותך:
    כולם צורכים תרבות, בין אם הם רוצים ובין אם לא. תרבות זה לא רק הצגות בתיאטרון הבימה בתל אביב. תרבות זה כמעט כל מה שאנשים עושים, זה אופן ההתקשרות שלנו. ככזאת, יש למדינה אינטרס חיוני בהסטה של התרבות בכיוון לאומי ופטריוטי – לא השתלטות מוחלטת אבל כן תמיכה סלקטיבית כמו שמתבטא בצעד של רגב. כל שלטון מבין את זה היטב, אפילו הליברלי ביותר.

  4. זה לא פותר לא את ענייני האוטובוסים- כמו בכל עסק, אסור להפלות.
    רמי לוי לא יכול (ולא רוצה) להחליט שאינו מוכר לערבים.
    גם נהג אוטובוס לא יוכל לומר שאינו מסיע ערבים רק כי זה אוטובוס פרטי.
    גם להעסיק נהגי אוטובוס בשבת כי "החילונים מממנים אותו" זה לא חוקי ולא עובד.

    אני חושב שהמדינה צריכה לקבוע צביון לעצמה, והיא עושה את זה באמצעות חוקים. טוב שאנחנו מתווכחים מדי פעם, מנערים את זה, ומעדכנים את החוקים- לפי המצב הפוליטי=לפי רצון העם.

  5. הכותב שוכח להזכיר שבמודל שלו להפחתת סכסוכים תרבותיים פנימיים, המתבסס על "הפרטה" של החיים התרבותיים, חייב לכלול גם הפרטה של הממסד הדתי הממשלתי – דהיינו הפרדת הדת מהמדינה. אם המטרה היא להוציא את האינטרס הכספי מהמחלוקת בשביל להפסיק את המלחמה על משאב ציבורי, חובה אם כן להוציא את כספי המדינה מעסקי הדת. זה אומר ניתוק הרבנות והמועצות הדתיות מכספי המדינה (יחד עם משכורות הרבנים ופקידיהם), פירוק המשרד לשירותי דת (ופיטורי כל עובדי הציבור שבו) והפסקת ההתערבות הממשלתית במינויי דיינים, פוסקים ורבנים (דבר אשר יהפוך לנחלת הקהילות היהודיות אותם הם משרתים. זה אומר ליצור מצב כמו בארה"ב שבו הרבנים הינם עובדים של בתי כנסת ומוסדות דתיים אחרים הממומנים על ידי אנשי הקהילה ותורמים חיצוניים. אני דווקא תומך בזה – אולם חשוב לציין שהגישה הליברטנית של מר בועז לוי מחייבת הפרדת דת מהמדינה לשם כך.

    1. הימור מוטעה. אני אגב נגד לגליזציה של הימורים

  6. אפשר לתמוך בתרבות ואמנות ישראלית גם אחרת, עם אותו אפקט בהפחתת חיכוכים, ללא אפלייה ו(כמעט) ללא פוליטיקה. זאת על ידי העברת כספי התמיכה ממימון היוצרים לסבסוד הצריכה. התרבות העברית לא יכולה להתפרנס בתנאי השוק הישראלי, כי הקהל קטן והתחרות עם היצרנית בארה״ב ומיתר העולם הופכת אותה למוצר לא כדאי. עם מחירי כרטיסים נמוכים לקולנוע, לתיאטרון, לספרות ולמוסיקה עברית, תאפשר המדינה לתרבות העברית להתמודד בשוק. הקרטריונים לסיבסוד צריכים להיות כאלה שקשורים למסגרת ההפקה ולא לתוכן ואם פירוש הדבר שהיצירה הישראלית תעשה עממית יותר, אין בזה כל פסול. זה לא יפריע לאף אחד שרוצה בכך לצרוך תרבות גבוהה.

  7. בס"ד
    אני מודה לבעז לוי שהעלה את הנושא. אני גם די מסכים איתו על דבריו.אני רוצה רק להוסיף שכאן יש לדעתי יותר מאשר מלחמה על פרטים. יש כאן מלחמת תרבות. מתנהל מאבק בין אנשים המזוהים כשמאלנים (באמת אין כל קשר בינם לבין שמאלנות במובנה האמיתי, הסוציאליסטי או המרקסיסטי) לבין מה שמכונה ימין או דתיים-חרדים. המאבק הוא על זהותה של המדינה. האם זו מדינה דמוקרטית ככל הגויים, או שבכל זאת יש לה אי אלו סממנים יהודיים. אני חש שפתרונות כיבוי שריפה יעזרו למנוע חיכוכים בנקודות מסויימות, אבל לא יפתרו את הבעיה. השאלה היא: האם זה כל כך נורא שיש ויכוחים ועימותים בין צדדים שונים? אני בהחלט בעד שלום. אבל מה קורה אם יש ויכוח תרבותי? מה קורה אם יש ויכוח על קוי מהדרין או נסיעה בשבת או תכנים בתיאטרון? אנו חברה פלורליסטית. זה לגיטימי להתווכח. זה גם לגיטימי לדרוש ליברליזם מוחלט או סממנים דתיים כלשהם. מה שכן חשוב הוא לדעתי ליצור מצב שבו צד אחד מבין את הצד השני, ומוכן להתחשב בצרכיו. למשל: סגירת כבישים לנסיעה בשבת בעיר חילונית היא נושא שהציבור החרדי מבין שאינו בר דרישה. הבעיה שלו היא תחבורה ציבורית ממומנת מכספי הממשלה, שכאילו שמה חותמת על כך שהממשלה משילה מעל עצמה עוד סממן של צביון יהודי (לי אישיתזה לא מפריע, אף שאני נחשב כמשתייך לזרם החרדי, כי אין לי בעיות של צביון אלא של מהות). מאידך, צריך להבין את רצונו של הציבור הרדי בקוי מהדרין באיזורים שבו הוא נוסע. אין זו דרישה כלל ארצית, אלא רק בסקטור החרדי. חבל ללכת בכלל על מלחמה בנושא, כמו שחבל ללכת על מלחמה של שמירת שבת כפויה לחילונים.