"הילד בטראומה": עלבון, נוחות וסכנת הפוליטיקלי-קורקט

סטודנטים היספאנים שחשים דיכוי, פמניסטיות שנעלבות מלהט"בים, ותלמידים שהמרצה להיסטוריה פוגע בנרטיב שלהם: הסטודנטים של היום מגלים רגישות יתרה ל"מילים שפוצעות", ואינם מסוגלים להתמודד עם חילוקי דעות • ד"ר דני אורבך על הסכנות הגדולות לאקדמיה ולחופש הביטוי 

ביום חורף קפוא אחד, לפני כארבעה חודשים בערך, חלפתי במסדרונות אוניברסיטת הרווארד בדרך חזרה משיעור. ליד הכיתה היה לוח מודעות, בו מתפרסמים בדרך כלל אירועים, כנסים וגם, מדי פעם בפעם, מסרים פוליטיים שונים ומשונים. ביום ההוא, שמתי לב למודעות מחאה מטעם אחד מתאי השמאל הרדיקלי נגד ה"גזענות בקמפוס". עצרתי והסתכלתי. כשלעצמן, הטענות לא היו חדשות: אין מספיק פרופסורים היספאניים עם קביעות, יש רק קורס אחד על אסייאתים אמריקאיים, יש יותר מדי לבנים עם פריבילגיות, וטרוניות דומות. אולם לצד אלו, היתה גם טענה נוספת, מאלו שתוכן לא כברן, וחשתי שהיא דורשת מבט שני. אם אנו חשים שנעלבנו מגזענות, או שאנחנו חשים עצמנו מודרים, אמרה המודעה, "אין לאף אחד זכות לדרוש מאיתנו להסביר מדוע." רבים, ביניהם גם כותב שורות אלו, הצביעו כבר על הסכנה בשיח הפוליטיקלי-קורקט, והאיום הגובר שהוא מציב לחירות המחשבה וחופש הדיבור. המודעה שתוארה לעיל פותחת אשנב להיבט אחר, מסוכן לא פחות, של אותה תופעה: הפסיכולוגיזציה הזוחלת של חיי היומיום ופולחן העלבון הסובייקטיבי שאין צורך לנמק אותו, ובכל זאת יש לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

עלייתה של הפסיכולוגיה, לאו דווקא כתורה טיפולית אלא ככלי ניתוח במדעי החברה והרוח, היא אחת התופעות החשובות והמעניינות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. ניתוח פסיכולוגי הפך לאבן פינה בשיח הביקורתי, השמאלי והרדיקלי, במידה רבה תודות למחקרים של אחדים מהוגי אסכולת פרנקפורט וממשיכיהם. ערן רולניק העלה דוגמא יפה בהקדמה לתרגום משה האיש ואמונת הייחוד של פרויד (הוצאת רסלינג). "בקרב חוגים רחבים בגרמניה ובאוסטריה", כתב רולניק, "קיים מזה כבר עשורים רעב שאינו יודע שובע לאותו תבשיל קדרה פוסט-מודרני המוגש באינספור עצרות, כנסים וימי עיון, ושמרכיביו העיקריים הם: אפוריזמים פסיכואנליטיים והיזכרות בו-זמנית בשואה של יהודי אירופה ובסכסוך הישראלי-פלסטיני".

תבשיל הקדירה המענג הזה אינו מוגבל אך ורק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל מי שיעיין בהגות השמאלית-רדיקלית, שמשפיעה עמוקות על אקטיביסטים באוניברסיטאות וארגונים לא ממשלתיים (NGO), ואף מחלחלת לאיטה לשדרות רחבות יותר של הציבור המשכיל במערב, יגלה אינספור אזכורים לטראומות, תת מודע, תשוקות מודחקות ומושגים נוספים הלקוחים מתורתם של פרויד וממשיכיו. משפטנים ופסיכולוגים מתרצים התפרצויות אלימות ואף רצחניות של אפרו-אמריקאים ב"זעם השחור",  כעס מודחק על הדיכוי שהם חווים מצד החברה הלבנה והגזענית. חברי ועדות חקירה בינלאומיות (כולל ועדת גולדסטון הידועה) רואים את גביית העדויות מקורבנות של אלימות כמעין תהליך תרפואיטי, ולאו דווקא כחקירת שתי וערב ספקנית שאמורה להוביל לגילוי האמת. סופרים שכותבים בשפה שאינה שפתם, במיוחד אם הם שייכים למיעוט אתני או לאומי, מתוארים בתילי תילים של מאמרים וספרים ככאלו שסובלים מהתסביך הפסיכולוגי של גזילת זהות. סילבוסים ופורומים אינטרנטיים מתמלאים ב"אזהרות טריגר" שנועדו לחסוך מקורבנות טראומה מפגש עם טקסטים המתארים אלימות מינית. האסכולה הפוסט-קולוניאלית מדגישה את הנזק שנגרם לעמים המשועבדים לא רק מהניצול הכלכלי בידי המטרופולין, אלא גם בידי ה"מבט החיצוני" המזלזל והמתנשא של תיירים, חוקרים ואוריינטליסטים קולוניאליים. העלבון הזה מתואר, במקרים הולכים ורבים, כפצע פעור בנשמתם של המדוכאים, שכובל אותם לתרבות ולכללי המשחק של מדכאיהם, ומטשטש את המודעות שבלעדיה לא יוכלו לצאת לחופשי. לעיתים, ההסבר הפסיכולוגי הוא כה אוטומטי (למשל, טענתו של חגי רם כי תפיסת ה"איום האיראני" בישראל היא שיקוף של חשש אשכנזי מודחק מעליית הדתיים והמזרחיים) עד שעובדות סותרות הופכות למטרד המבלבל את החוקר.

מילים פוצעות ואוכלוסיות מוחלשות

השיח הפסיכולוגי משתלב עם מגמה חשובה אחרת בתרבות האקדמית המערבית של העשורים האחרונים: קידוש הנוחות הנפשית ופולחן העלבון הסובייקטיבי. כמו רוב המגמות החברתיות, שורשיה מצויים במציאות כאובה, הבעיות שהיא מצביעה עליהן אמיתיות ובגירסתה המתונה גם יש לה ערך רב. המחקר הפסיכולוגי, שהתקדם באופן דרמטי במחצית השנייה של המאה העשרים, העלה ממצאים רבים על הנזק שהתעללות נפשית עשויה לגרום, גם אם אין בתוכה מרכיב של אלימות פיזית. הבסיס האמיתי הזה אפשר להוגים מסויימים, כמו הפילוסוף הפוליטי האמריקני ג'ואל פיינברג, לתרגם את הפסיכולוגיזציה לעולם המשפט והאכיפה. בביקורת על תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'ון סטיוארט מיל, קבע פיינברג כי בנוסף למילים מסוכנות הקוראות לאלימות, ישנם עלבונות שפוגעים כה חזק בקורבן מבחינה נפשית-פסיכולוגית, עד שיש לראות אותם כ"מילים שפוצעות".

בשלב הראשוני, "מילים שפוצעות" הוגדרו באופן מצומצם יחסית, כביטויים גזעניים פוגעניים במיוחד. אולם עלבון הוא בסופו של דבר תופעה סובייקטיבית, כזה שמוגדר לא לפי סטנדרטים חיצוניים אלא לפי תחושה פנימית. לכן, התחום שלו נתון להרחבה אינסופית. מי יוכל לומר, למשל, שטענה כאילו התרבות האפרו-אמריקנית מובילה לפשע, "פוצעת" שחורים יותר מאשר קריקטורה פוגענית נגד הנביא מוחמד "פוצעת" מוסלמים? ברגע שעלבון הפך לכלי שבאמצעותו ניתן להשתיק יריבים, לנקות את המרחב מדעות מתחרות ואף לצבור כוח פוליטי, ישנו פיתוי ניכר להשתמש בו שוב ושוב. כך, מתפתחת לה תרבות שלמה של עלבון. אקטיביסטים מנסים להוכיח באותות ובמופתים שדווקא הם נעלבו יותר מאחרים, ולכן יש להם זכות לדרוש הגנה חזקה יותר, במיוחד אם הם שייכים ל"קבוצות מוחלשות" שראויות, לדעת רבים, להעדפה מתקנת. לארגונים ותאי סטודנטים למיניהם שנועדו למחוק עלבונות מהמרחב הציבורי, יש אינטרס מובנה למצוא תמיד עלבונות חדשים להילחם בהם כדי להצדיק את קיומם. וכמובן, מפתה מאד לפתוח במאבק חדש כדי להתפרסם. לאחרונה, למשל, קרא איש סגל באוניברסיטת ייל לבטל את התואר master של מנהלי המעונות, בשל הקונוטציות הגבריות שלו, ומשום שכך קראו פעם עבדים אפרו-אמריקנים לאדוניהם הלבנים. לפני שאותו מלומד קפץ וגילה את העלבון הזה, מעטים בלבד חשבו שמדובר בכלל בבעיה.

עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, השתלבה תורת ה"מילים שפוצעות" עם פולחן הולך ומסלים של "נוחות", בעיקר במוסדות האקדמיים. זוכרים את הקמפיין הממשלתי הישן, שהפציר בתיירים ישראלים "להרגיש בבית בכל העולם"? העיקרון הזה הפך לאחרונה לאבן יסוד באוניברסיטאות לא מעטות במערב. ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת קיימברידג', למשל, כתב כי "האוניברסיטה היא בית, שבו הסטודנטים צריכים להרגיש נוחות וביטחון". כדי להבטיח את הנוחות הזאת, אוניברסיטאות רבות החלו להכין רשימות של "מיקרו-אגרסיות" – אמירות יומיומיות שיש להימנע מהן כדי לא להעליב קבוצות מיעוט – עוד מושג מבית המדרש של הפסיכולוגיזציה. באוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט, כוללת הרשימה גם דעות פוליטיות שנחשבו בעבר ללגיטימיות, כמו "אמריקה היא כור היתוך" או "כל אחד יכול להצליח", בטענה שהן פוצעות סטודנטים מקבוצות מוחלשות. דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד קראה ללבנים למשטר את הנשימות, העפעפיים ושרירי הפנים כשהם נמצאים עם שחורים, כדי שחס וחלילה הבעותיהם לא ייחשבו כ"מיקרו אגרסיה".

החוקה האמריקנית עדיין מונעת הגבלות חוקיות על חופש הביטוי, אולם פעילים סטודנטיאליים ואקדמיים עסוקים במרץ בחיסולו היכן שהם רק יכולים, בעיקר באוניברסיטאות. ואם לא ניתן להשתיק מי שמעליב או שגורם לסטודנטים להרגיש לא נוח באמצעות תקנות מוסדיות, תמיד אפשר לנסות לעשות זאת באמצעות התפרעויות, עצומות השתקה או לחצים לבטל נאומים וכנסים, הליך שידוע בשם “no platform”. פעם, המושתקים היו דוברים המזוהים בעיקר עם הימין השמרני, כמו למשל ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, שהרצאה שלו בוטלה בלחץ פלסטיני באוניברסיטת קיימברידג' מחשש עלבון לערבים ומוסלמים. אולם כפי שמתרחש בדרך כלל עם מערכות של רדיפה, רשימת הקורבנות הולכת ומתרחבת, ועכשיו היא כוללת אפילו פעילות פמיניסטיות רדיקליות ופעילים להטב"יים שחרגו מהשורה או העליבו קבוצת אקטיביסטים כזאת או אחרת. כל מי שמעליב או גורם למישהו מ"קבוצה מוחלשת" להרגיש שלא בנוח, עלול להפוך בבת אחת לקורבן השתקה, ולא משנה מה זכויותיו הקודמות.

אי-נוחות כחלק מהותי מתהליך הלמידה

ציד המכשפות הזה, שמתבסס על העקרונות הפסיכולוגיים של תרבות העלבון וקידוש הנוחות, גורם לנזקים מעבר לפגיעה הישירה בחופש הביטוי של המושתקים. הוא מניח, למשל, שנסיונות לערער ערכים או זהות של קבוצה המוגדרת "מוחלשת" פוגעניים ויש להשתמש בחוק כדי לבולמם, לפחות במקרים מסויימים. אולם הטענה הזאת מתבססת על הנחת יסוד בעייתית, כאילו תפקידה של המדינה הוא לשמר את הסטטוס-קוו בין הזהות והערכים של הקבוצות השונות בחברה. בפועל, השוק החופשי של הרעיונות, כמו השוק האמיתי, מתבסס על הרס יצירתי. במאבק הרעיונות ערכים עולים, יורדים ומתפוגגים, ואחרים באים במקומם. זהות של קבוצות משתנה, לעיתים באופן דרמטי, בין אם בשל לחצים פנימיים ובין אם בשל אתגרים חיצוניים מצד קבוצות אחרות. בוודאי שאין זה תפקידה של המדינה למנוע פגיעה מילולית בערכים או בזהות של קבוצה כזאת או אחרת כדי להבטיח שימור זהותי של קבוצות, מוחלשות או שאינן מוחלשות.

שנית, תרבות העלבון וקידוש הנוחות מזיקים גם להתפתחותו האינטלקטואלית והחברתית של היחיד, במיוחד במוסדות להשכלה גבוהה. מי שרגיל שעוטפים אותו בצמר גפן, מרחיקים ממנו כל עלבון, מזהירים אותו בפני כל טריגר ו"מעצימים אותו" על בסיס יומי כדי שחס וחלילה לא יאותגרו הרגישויות וערכי היסוד שלו, עלול להישבר לרסיסים כאשר ייתקל בעלבונות חריפים ואתגרים ממשיים בעולם האמיתי. בסקר הערכת הוראה של קורס שתרגלתי בו פעם, על עליית הציביליזציה האירופית, כתבה תלמידה ממוצא סיני כי המרצה העליב אותה ואת אבותיה, בכך שטען כי התרבות הסינית לא עמדה בתחרות עם תרבות המערב בזמן המהפכה התעשייתית. הזעם שלה היה כל כך גדול עד שלא היתה מסוגלת להתרכז בשיעורים. תלמידה שלא יכולה להקשיב אם המרצה לא אומר לה בדיוק מה שהיא רוצה לשמוע, או תלמיד שדורש אזהרות טריגר לכל פריט שני בסילבוס – איך יוכלו להתמודד עם העולם האמיתי שמחוץ לכתלי האוניברסיטה?

למעשה, חוסר נוחות מתמיד הוא עמוד תווך בתהליך הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית. כפי שכותב ניק כהן, האוניברסיטאות "אינן ולא אמורות להיות דומות לבית. השכלה גבוהה אמורה להרחיק את הסטודנטים מהדעות הקדומות והוודאויות של בית ילדותם, ולאתגר את הרעיונות שלמדו מהוריהם. אם הסטודנטים לא יכולים לעמוד באתגר בלי ליילל שהם חשים לא בטוחים, הם לא אמורים ללמוד באוניברסיטה מלכתחילה. אם אוניברסיטאות מסרבות לאתגר אותם, אני תוהה גם בנוגע ליעילות שלהן".

אין פירוש הדבר שיש לנטוש לחלוטין את הדגש הפסיכולוגי. רגשות הם אכן דבר חשוב, ואוי לנו אם נתיר הטרדה או התעללות רגשית באוניברסיטאות, מקומות עבודה ומסגרות אחרות. אולם כדי להפחית את פוטנציאל ההידרדרות המתמיד של תרבות העלבון, יש לצמצם למינימום את ההגנה המשפטית על פגיעה ברגשות. אפשר לקבוע, למשל, ששפה גזענית בוטה שעלולה לגרום לאלימות, עלבונות חוזרים ונשנים המשבשים את חיי היומיום של אדם, או נסיונות להדיר קבוצות מסויימות מהמרחב הציבורי, ייחשבו כהטרדה ויטופלו פלילית בהתאם. מעגל רחב יותר של עלבונות, בכלל זה רוב הדוגמאות הרגילות של "פגיעה ברגשות", צריכים אולי להיחשב כבלתי ראויים, אבל לא כפליליים. את היתר יש להשאיר לדיון הציבורי, ולשוק החופשי של הרעיונות. מנחם בגין פעם נשאל, כיצד הוא מתמודד עם העובדה שרבים בזים לו, ומעקמים את האף למשמע נאומיו. "אם הם מעקמים את האף," השיב בגין, "אז לא נורא. שיהיה להם אף עקום".

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי, פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד ומרצה בכיר להיסטוריה ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. האמור לעיל מייצג את דעתו האישית בלבד, ולא את דעת המוסדות שבהם הוא עובד. עוד ממאמריו ניתן לקרוא בבלוג שלו, הינשוף.