בדרך למשפטיזציה של המשטרה?

בחודש שעבר הגישה שרת המשפטים שקד תזכיר חוק בו נקבע כי לא ניתן יהיה להשתמש בבית משפט בראיות שהושגו באמצעים לא חוקיים. המטרה היא למנוע מצב בו שוטרים עוברים על החוק בלהיטותם להשיג ראיות, ולמנוע אפשרות של הרשעת חפים מפשע. השרה אף הוסיפה ועיטרה את החלטתה בדברי הרמב"ם בספר המצוות, שקבע כי "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".

אולם למרות הרטוריקה הנאה, חוק זה יוצר מספר בעיות. ראשית, הוא יוביל לאי-הרשעתם של פושעים מובהקים: על-פי החוק החדש ראיות שהושגו שלא בהתאם לחוק יפסלו והאשם יצא לחופשי, אפילו אם הן חד-משמעיות וקושרות את החשוד לעבירה באופן וודאי. הפסילה האוטומטית של ראיות אמת תביא למציאות אבסורדית שבה כשלים משטרתיים, לעיתים טכניים, יוציאו לחופשי רוצחים ואנסים אשר הרשעתם אינה עומדת בספק. עבירה על נהלים בידי חוקר אין בה כדי להפוך עבריין לזכאי.

חמור מכך, החוק מאיים להקשות באופן משמעותי על עבודת החקירה של המשטרה, ולהפוך את פעולות החוקרים לנתונות באופן מתמיד לבחינה והתערבות משפטית. חוקר או שוטר בשטח היודע כי טעות מצדו – כמו למשל חיפוש ללא צו מתאים או חריגה מתנאים מסוימים – עלולה להביא לפסילתו של תיק שלם, יפעל בעדינות יתירה ויהסס לנצל הזדמנויות הנקרות בפניו בשטח או בחדר החקירות.

סירוס המשטרה

הדבר ישפיע כמובן גם על הדיון בבית המשפט: במקום לקבל את הראיות כפי שהן ולדון במשמעותן, צפויים בתי המשפט להשקיע זמן רב בדיונים אודות האופן בו הושגה הראיה, ופעילותה הטקטית של המשטרה תהפוך לחלק בלתי נפרד מהדיון הפלילי. הסכין המדממת עם דגימות הדי.אנ.איי. המובהקות תהא מונחת בקרן זווית בזמן שעורכי הדין והשופטים מתפלפלים בנהלי החיפוש, התשאול או מעצר החשודים. ובמידה ויתגלה סדק בהתנהלותם של השוטרים – ובמציאות של פעולה משטרתית בסביבה מסוכנת וודאי יימצאו סדקים רבים – הדיונים בנושא יפרנסו גיליונות רבים של פרוטוקולים וערעורים לבית המשפט העליון.

התוצאה של אימוץ החוק תביא לסירוס יכולת הפעולה של המשטרה, כשם שהעמקת המשפטיזציה בצה"ל פוגעת ביכולת הפעולה הטקטית והאסטרטגית של הצבא.

אין זה פלא. הצעת חוק זו יונקת הישר מאותם המקורות שהובילו את התהליך המשפטי בצבא: אנשי "זכויות האדם" והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק, המבקשים להכפיף את המערכות השלטוניות כולן למרותה של מערכת המשפט.

כמו הצעות חוק רבות שמגיעות לאחרונה ממשרד המשפטים, גם הצעה זו לא נולדה במוחה של שרת המשפטים. מדובר בפרי עבודתה של וועדה מקצועית של המשרד, העומלת בנושא מזה זמן רב: 'הוועדה המייעצת לסדר דין פלילי וראיות', בראשותה של שופטת העליון בדימוס עדנה ארבל, הנחשבת לחברה בכירה ב"מחנה" אהרן ברק בעליון.

הוועדה כלל לא ניסתה להסתיר את הקשר לתפיסותיו של ברק, והיא מציינת במפורש כי לא מדובר אלא באימוץ בחוק של אחד מתקדימיו המשמעותיים ביותר של ברק כנשיא העליון: "'הלכת יששכרוב' תעוגן בחוק. על פיה בית המשפט יוכל לפסול ראיות מסוגים שונים ובכלל זה הודאות, אשר הושגו שלא כדין על ידי גורמי אכיפת החוק (למשל, חוקר שפרץ לבית בלי צו חיפוש)".

המצב בישראל

בניגוד לארצות-הברית, בה קיימת מסורת עתיקה של פסילת ראיות לא חוקיות, המכונה תורת "פרי העץ המורעל", בישראל נוהג הכלל לפיו כל ראיה היא ראייה קבילה בפני בית המשפט, אף אם הושגה באמצעים לא חוקיים. התפיסה הבסיסית היא כי מימוש המשפט הפלילי הוא לצורך גילוי האמת, אף אם יש צורך להגמיש לעיתים את הכללים לצורך גילוי האמת.

עד לעידן אהרן ברק גם בתי המשפט גיבו את המדיניות הזו. כך למשל אירע כאשר בראשית שנות ה-90 פרצו שוטרים לדירתם של יצחק ואסתר חבושה ומצאו בה טלוויזיה ומצלמה גנובים. כאשר הגיע הנושא לבית המשפט התברר כי למרות שלשוטרים היה צו חיפוש, הייתה חסרה בו חותמת השופט ולא פורטו בו החפצים שהותר למשטרה לתפוס. בית המשפט קבע כי אף-על-פי שהשוטרים פעלו תחת צו חסר תוקף, אין לפסול את הראיות שנתפסו. וכי "תורת פרי העץ המורעל" לא חלה בשיטה הישראלית.

כל זה השתנה לאחר המהפכה החוקתית של אהרן ברק, שהעניקה לבית המשפט העליון את הסמכות לקבוע האם ראיה הושגה באופן חוקי או לא, על-ידי בדיקה פשוטה של השאלה האם בוצעה הפרה של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו".

סעיף 7 לחוק כבוד יסוד האדם וחירותו קובע: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת הפרט". כצפוי, בית המשפט פירש חוק זה ביד רחבה, או כפי שהגדיר זאת אהרון ברק "על רקע זה דומה כי כל המשפט הפלילי המהותי כפוף לחוקי־היסוד החדשים.. דרכי החקירה המשטרתית, מעצם מהותם עשויים לפגוע בכבוד האדם ובחירותו".

לגיטימציה להתערבות בג"צ

כך נפתח הפתח למעורבותו של בית המשפט העליון בעבודת המשטרה. ההזדמנות לא איחרה לבוא: בשנת 1999 החייל רפאל יששכרוב נחקר בחשד להחזקת סם ובשימוש בו. חוקר מצ"ח שחקר אותו לא הודיע לו על זכותו להיוועץ בסנגור, וגבה ממנו הודאה באשמה. התיק הגיע לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי בתי משפט רשאים לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים, לרבות הימנעות מהודעה לנאשם על זכות השתיקה שלו או על זכות ההיוועצות עם עורך דין. כרגיל בית המשפט העליון פעל בעדינות, והוא ריכך את התקדים המהפכני בקביעה כי אין מדובר בהכרעה גורפת, אלא במתן סמכות לבית המשפט לפסול "קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו".

אך כדרכו של בג"ץ, השלב הבא לא איחר לבוא. בשנת 2010 הגיע לבית המשפט דיון במקרה הבא: במהלך חקירת רצח עו"ד ענת פלינר, לקחו החוקרים דגימת דנ"א מחשוד על-מנת לבדוק קשר אפשרי שלו לרצח, כאשר המשטרה מצהירה כי השימוש בדגימה יהיה אך ורק לעניין חקירת תיק זה. באופן מוזר, לאחר הפקתו, פרופיל הדנ"א של החשוד נראה מוכר לחוקרים אשר בניגוד להתחייבותם השוו אותו לפרופילים שנאספו בנוגע לעבירות אחרות. לא עבר זמן רב עד שהחשוד זוהה כאחראי על ביצוע שורה של עבירות מין.

במקרה זה הלך בית המשפט צעד אחד קדימה, וקבע כי יש לפסול את הראיה. כאשר הפגיעה בזכויות הנאשם חמורה "אין בקבוצת השיקולים הזו כדי להכשיר את הראייה אף כשהעבירות המיוחסות לנאשם הינן מהחמורות בספר החוקים, וחיוניותה להרשעתו היא נכבדת". אין ספק כי הצעד הבא במהלך הוא אימוץ תורת "פרי העץ המורעל" לתוך החוק הישראלי והכפפת מערכת החקירה למשפטיזציה מלאה.

אין מחלוקת על הצורך להגביל את כוחה של המשטרה, אך אל לנו להתעלם מכך שכוח המשטרה כבר הוגבל לא פעם בידי המחוקק – למשל סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי בתנאים מסוימים חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע.

על-מנת לקדם שינוי כה דרמטי בדין הפלילי יש להוכיח שהמצב הקיים פסול, ולהציג תופעה של שימוש לרעה בסמכויות הנוכחיות המוגדרות בחוק מצד רשויות אכיפת החוק. מכיוון שקשה להצביע על תופעה כזו, קשה להתחמק מהרושם כי מטרת החוק אינה למנוע עוול מוגדר, אלא, כפי שמכנים זאת תומכיו: "חינוך המשטרה".