הציבור מואס בממסד, והפוליטיקאים הרדיקלים פורחים

הפופולריות של מועמדים אנטי-ממסדיים צריכה להדליק נורה אדומה בקרב הנהגת המפלגות המסורתיות, ולעורר תהליך של חשבון נפש.

קו מחבר עובר בין זכייתו של הסוציאליסט האנטי-ישראלי הרדיקלי ג'רמי קורבין בראשות מפלגת הלייבור הבריטית, לבין המתרחש במרוץ לנשיאות ארצות-הברית • הפופולריות של מועמדים אנטי-ממסדיים צריכה להדליק נורה אדומה בקרב הנהגת המפלגות המסורתיות, ולעורר תהליך של חשבון נפש

ניצחון סוחף, הפסד למפלגת הלייבור; ג'רמי קורבין (במרכז) וחברים. צילום: The Weekly Bull CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR
ניצחון סוחף, הפסד למפלגת הלייבור; ג'רמי קורבין (במרכז) וחברים. צילום: The Weekly Bull CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

רבים נדהמו אתמול, ביום שבת ה-12.9, כאשר ג'רמי קורבין נבחר ברוב קולות לראשות מפלגת הלייבור הבריטית, וזכה בסיבוב הראשון ב-59.9% מהקולות. קורבין תמיד היה סמן רדיקלי במפלגת השמאל של אנגליה. הוא ידוע בהתבטאויות שנויות במחלוקת ונגועות באנטישמיות גלויה כמעט, בחיבתו לפעילי חמאס וחיזבאללה ("חברים שפועלים למען שלום, הבנה ודיאלוג") ובדעותיו הסוציאליסטיות הקיצוניות.

את משמעות האירוע היטיב לסכם דן הודגס במאמרו בעיתון ה'טלגרף', תחת הכותרת "היום בו מפלגת הלייבור מתה". זוהי אינה גוזמה: כמעט ואין אדם שלא מסכים עם ההערכה שקורבין הוא, מה שנקרא, 'בלתי-בחיר'. "ניתן להסתכל על היתרונות, כי יש יתרונות. שינוי הגיע לאחת משתי המפלגות הגדולות – שינוי אמיתי; לא שינוי פלסטי כמו סיסמאות "שינוי" ו"תקווה", האהובים כל כך על פוליטיקאים ופרשנים". מצד שני, מדגיש הודגס, בחירתו של קורבין היא "קטסטרופה למפלגת הלייבור, למערכת הפוליטית שלנו ולמדינה", ובמילים אחרות – מדובר באידיאולוג קיצוני, לא פרגמטי ומסוכן.

בכך מצטרף קורבין לתופעה הניכרת לאחרונה בארצות-הברית: הסגידה לשינוי, והייאוש מהפוליטיקה המסורתית.

תופס טראמפ

רק ביום חמישי האחרון, במסיבת עיתונאים מלאה עד אפס מקום, הודיע המועמד המוביל לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ, כי יחתום על מכתב התחייבות לתמוך בכל מועמד שיבחר מטעם המפלגה בפריימריז. המהלך בא כתוצאה מהפחד של הממסד המפלגתי מכך שטראמפ ירוץ כמועמד שלישי עצמאי במקרה של הפסד בפריימריז, חשש שטראמפ סייע לבסס כאשר היה המועמד היחיד בעימות האחרון שלא היה מוכן להתחייב שלא יתמודד עצמאית.

טראמפ הוא אולי המועמד הבולט ביותר של תופעת ה"אָאוּטְסַיְדֶּר" (Outsider). היסטורית, מועמדים המאתגרים את הממסד המפלגתי מבחוץ אינם מצליחים, בדרך כלל, לעורר סביבם הד או את התמיכה הנחוצה כדי לספק כותרות, ולהשיג הצלחה משמעותית בסקרים. אלא שאם מסתכלים על המועמדים כיום בסקרים בבחירות הפנימיות באמריקה, הרי שכמעט כל המועמדים המובילים בצד הרפובליקני עונים על ההגדרה של מועמדים שבאים מחוץ לממסד – טראמפ שבא מעולם העסקים נמצא במקום הראשון; אחריו הרופא בן קרסון; הסנטור טד קרוז, שנלחם בממסד מתוך הסנאט; ואשת העסקים קרלי פיאורנה – כולם מצויים במקומות הראשונים לפי הסקרים האחרונים. 

המיאוס ההולך וגובר של הציבור השמרני כלפיי האליטות הפוליטיות של המפלגה ניכר בשטח. תחושה רווחת היא שהפוליטיקאים ה"מקצועיים" אינם נלחמים על העקרונות האידיאולוגים שלשמם נבחרו; שהם מאפשרים לנשיא בעל אג'נדה פרוגרסיבית לעשות ככל העולה על רוחו; ובאופן כללי די זורמים עם האווירה הוושינגטונית, במקום להילחם על מה שנכון. הבוחר הרפובליקני רואה כיצד נציגיו אינם מצליחים למנוע את ההסכם עם איראן או להשפיע על המלחמה מול דאע"ש. הקונגרס, ששני בתיו נשלטים על-ידי המפלגה, נראה אימפוטנטי וחסר יכולת להילחם מול הנשיא.

כך, כמו במקרה של קורבין, טראמפ זוכה לתמיכה אדירה בסקרים בקרב המצביעים הרפובליקנים. אולם זו, שוב – כמו במקרה הבריטי, באה בד בבד עם סקרים חוזרים ונשנים המצביעים על כך שאין לו שום סיכוי לנצח את הילארי קלינטון בבחירות הכלליות.

אך גם בקרב השמאל האמריקני לא הכל ורוד. נדמה כי תהליך דומה מתרחש במובן מסויים גם במפלגה הדמוקרטית. הילארי קלינטון, שהייתה במשך השנתיים האחרונות המועמדת הוודאית של המפלגה, נראית בתקופה האחרונה כמועמדת אפורה וחלשה מאוד, שספק רב אם תוכל לנצח בקלות את המתמודד מולה מטעם המפלגה הרפובליקנית. שערוריית המיילים שכרגע נמצאים בחקירת ה-FBI, והעובדה שהיא נתפסת כאליטיסטית ולא אהודה במיוחד (ה-Likability factor), גורמים לכך שהמועמד הסוציאליסטי ברני סאנדרס זוכה ליותר תמיכה משיכול היה לדמיין. סיבה נוספת לכך היא תזוזת המפלגה הדמוקרטית כולה, כולל קלינטון עצמה, לכיוון השמאלי. בניו המפשיר – אחת מהמדינות הראשונות שיצביעו בפריימריז – המרוץ צמוד, ובחלק מהסקרים סנדרס אף מוביל ביתרון קטן. לא פלא, אם כן, שהממסד הדמוקרטי חרד ומבקש מסגן הנשיא ביידן להתמודד. אמנם כל הסימנים מצביעים על כך שלבסוף קלינטון תזכה, אך עצם המחשבה שקיימת אופציה ריאלית להחליפה כמועמדת היא הפתעה גמורה.

זה לא עניין של ימין ושמאל?

הדינמיקה הפוליטית המעניינת הזו עלולה להשפיע גם על יחסי החוץ של ישראל. הסטייה של מפלגת הלייבור הבריטית שמאלה והבחירה באדם שתומך באיראן ובחמאס באופן מוצהר תהפוך כנראה את הנושא הישראלי לעניין מפלגתי. יהודים רבים שהצביעו עד כה ללייבור ודאי ימצאו את עצמם עתה נסחפים עם הזרם – בתקופה האחרונה התמיכה בטורי'ז (השמרנים) בקרב הקהילה היהודית רק הולכת ומתחזקת.

באותו זמן, במרוץ הרפובליקני למועמדות לנשיאות ארצות-הברית הפכה ישראל לכלי נשק שמכוונים המועמדים האאוטסיידרים נגד המועמדים שנתפסים כממסדיים. כל מועמד נלחם להציג ולהסביר עד כמה הוא תומך בישראל, בניגוד למתחריו. לכאורה הדבר טוב לישראל ולתומכיה, אלא שישנה סכנה מוחשית שהתמיכה בישראל תהפוך להיות נושא מפלגתי שנוי במחלוקת, בניגוד למצב שהיה נהוג עד עכשיו. אם מצרפים לכך את המשקעים שמייצר הקמפיין האגרסיבי של הבית הלבן סביב הסכם הגרעין עם איראן, הרי שזהו בהחלט תרחיש אפשרי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. לעמוד בראש מפלגת הלייבור הבריטית שמצהיר שארגוני הטרור של החמאס והחיזבאללה הם ארגונים וחברים שפועלים למען"השלום הבנה ודיאלוג" זה אומר הרבה על בוחריו ועליו בפרט
    ההיסטוריה מוכיחה לנו פעם אחר פעם שרוב אנשי השמאל הם התומכים הנלהבים והמגינים ביותר על דיקטטורים/עריצים המושחתים והאכזריים ביותר כלפי עמם וזכויותיהם הבסיסיות ביותר
    אנשי השמאל ממזמן איבדו את המצפון והמוסר והיושר העצמי שלהם אם בכלל היה להם את זה

    1. רק בכדי לחזק את דבריך, "שמש העמים" היה שם התואר שהדביקו הרבה חולי נפש מהשמאל לרוצח הגדול ביותר בהיסטוריה – יוזף סטאלין. הוא רצח יותר אנשים ממה שהיטלר הצליח, ובכל זאת, בגלל שליטת השמאל בתקשורת (כמו ב 1984 של אורוול), היטלר מושמץ וסטאלין אהוד. אבל ההבדל בין היטלר לסטאלין הוא שכאשר סטאלין התפגר הרציחות נפסקו, או לכל הפחות התמעטו, ואילו הבאלאגן שהיטלר השאיר אחריו עדיין נמשך ואף עתיד להתחזק (הגזענות בתקופת היטלר התחלפה באנטי גזענות שמביאה כיום פלישה מוסלמית לאירופה שמחזירה ותחזיר ביתר שאת את הגזענות, ובעקבות כל זאת גם הרס אירופה). והאירופאים המטומטמים לא מבינים שהתקשורת מאכילה אותם ברעל, למרות שגם לאנשי התקשורת ברור שהם יצטרכו לעמוד בתור לעריפת ראש.
      אגב, אני מניח שמי שיחפש היטב בקיבוצי התק"מ ומפא"י ימצא עדיין, בימינו, חברים רבים שאינם מוכנים להתייחס לסטאלין כאל פחות מ"שמש העמים".

    2. לא רק התשקורת מאכילה ברעל את הציבור הנוצרי באירופה אלא רוב ארגוני השמאל הקיצונים וארגוני "זכויות אדם" כביכול שאין שום קשר בינם ושמם לזכויות אדם,,כל השמות והכינויים שבהם משתמשים ארגוני השמאל הם רק כיסוי מזוייף ותחפושת המשמשת להסתרת תאוותם לכח ולשלטון ולכן תמיכתם וסיועם להבאת והצפת אירופה "בפליטים" או מהגרים מוסלמים שמשמשים ככלי משחק בידי אותם ארגוני שמאל קיצוניים ולא דאגה אמיתית לאותם "פליטים"/מהגרים,,,
      גם במדינת ישראל פועלים ארגוני השמאל שממומנים בכסף רב מהאיחוד האירופי וממדינות אירופה וקרנות ערביות וקרנות אנטישמיות בשיטה הזאת,,כאשר ארגוניי השמאל בארץ/בחו"ל מובילים בכחש ובשקר את אותם מוסלמים וגם את התושבים לאבדון ולעתיד ללא תקווה!

  2. הבוחרים במדינות דמוקרטיות די מיואשים. הפערים הכלכליים בכל המדינות הולכים ומתרחבים. המעמד הבינוני הולך ונשחק וקיימת תחושה שהבוחר פחות ופחות משפיע על הסיכוי שהמדיניות שעליה הצהירו הפוליטיקאים לפני הבחירות אכן תיושם. אז הם מצביעים למי שנדמה להם שלא ישרת רק את אילי ההון / מדינות זרות. ואלו הקיצוניים.

  3. אני מעריך שעד שנת 2025 יהיו פחות מדינות דמוקרטיות מהיום.