אופיר שיק, סגן ראש מועצת גליל תחתון, מגיב לטענות בדבר משבר ההתיישבות בגליל
כמי שעוסקים כבר מספר שנים בניסיון להעלות לתודעה של מקבלי ההחלטות בישראל את האתגר הלאומי בגליל, לא יכולנו להזמין מאמר המפרט טוב יותר את נתוני המחדל ואת עומק האתגר ממאמרו של ביגמן על הקמת היישוב שיבולת. יחד עם זאת, נקודת המבט שלנו על משמעות הקמתה של שיבולת ועל פעולות רבות אחרות המבקשות להתמודד עם אתגרי הגליל, הינה נקודת מבט שונה, המציעה אופטימיות זהירה נוכח שינוי הכיוון המסתמן. זו הסיבה שאצלנו בהחלט חוגגים את הקמת הישוב החדש שיבולת.
הגליל אכן נמצא כבר שנים בתהליך עמוק של אובדן אחיזה ציונית, דמוגרפית וגיאוגרפית. הפעם האחרונה שהיה רוב יהודי בגליל היה ב-1979 וכיום במרכז הגליל אנו מגרדים 20% יהודים, ואם לפני 30 שנה רוב השטחים המיועדים לבניה בתכניות מִתאר ובתב"עות היו בערים ובישובים היהודים, כיום המצב התהפך באופן בזבזני וחסר אחריות. היישובים הערביים מתרחבים בקצב דרמטי, המרחב היהודי נחסם תכנונית ומשפטית, והמדינה מתעוררת מאוחר מאד מול מציאות שהייתה צריכה להדיר שינה מעיני כל ממשלה בישראל.
אם כן, שיבולת לא מתיימרת להיות המענה לכל אתגרי הגליל. היא חלק ממהלך רחב בהרבה, שמקודם כיום בכמה צירים במקביל – התיישבות כפרית, חיזוק ערי הליבה, שינוי מדיניות התכנון ובלימת ההתפשטות הערבית שמתבססת על תכניות מתאר מנופחות. בהקשר רחב זה, שיבולת היא סמל לנקודת המפנה.
ביחס לשיבולת עצמה, חשוב לדייק: היישוב אכן נמצא בתווך שבין בית רימון למצפה נטופה. נכון, הוא אינו ממוקם בדיוק במרכז התווך, והוא קרוב יותר לבית רימון, אך הוא בהחלט ישוב עצמאי, בעל סמל ישוב נפרד, ומספר מגרשי המגורים המתוכננים בו (350), שווה בדיוק למספר מגרשי המגורים המאושרים בבית רימון, כך שלא מדובר בהרחבה קטנה של ישוב קיים. הישוב שיבולת יחזק את המערך ההתיישבותי על רכס תורען ויוסיף נקודת אחיזה יהודית חשובה באזור רגיש ואסטרטגי.
גם הטענה שלפיה מדובר ב"תחבולה" שנועדה לעקוף את מוסדות התכנון עושה עוול לחזון המקורי ולנושאיו במשך השנים. שילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה איננו גימיק תכנוני ולא תרגיל של פוליטיקאים. מדובר בחזון חברתי ערכי שגובש על ידי קבוצת משפחות, בהשראת מודלים קיימים של קהילות משלבות, ובראשן הישוב "גבעות" בגוש עציון. זהו מיזם ציוני וחברתי גם יחד, וכלל היוזמים שלו מכוונים אליו ברצינות גמורה.
עם זאת, צריך לומר ביושר: העובדה שלקח כמעט שני עשורים להביא את שיבולת לנקודת ביצוע היא תעודת עניות חמורה למדינת ישראל. לא למתיישבים, שלא ויתרו; לא למשפחות שהחזיקו את החלום, אלא למנגנון תכנוני מסורבל, איטי ולעיתים משתק, שהופך הקמת יישוב יהודי חדש בגליל למשימה כמעט בלתי אפשרית.
כאן בדיוק נמצאת הנקודה המרכזית: שיבולת היא הישג חשוב בתוך מציאות א-ציונית קשה. היא בעצמה לא מהווה תכנית פעולה לפישוט הליכי ההתיישבות בגליל, אך היא מבהירה ומוכיחה עד כמה תכנית כזו הכרחית.
בשנתיים וחצי האחרונות ועל אף המלחמה המתמשכת, דווקא משרד ההתיישבות, המוזכר במאמרו של ביגמן, הוא המשרד שמהווה את ראש החץ הלאומי אל מול אתגרי הליבה של הגליל, הרבה מעבר להובלתו בהקמת שיבולת. במחדל רב השנים יש לטפל מהשורש, וכדי לעשות זאת רצוי לחשוף את השורש ולגבש את הפתרונות המתאימים. הנה מספר דוגמאות להליכי עומק שאנו מקדמים בהובלת השרה סטרוק, ושבע"ה ישפיעו בשנים הקרובות על פניו המתחדשים של הגליל.
כאמור, האתגר בגליל מתחלק לשני מישורים: דמוגרפיה וגיאוגרפיה.
ביחס לאתגר הגיאוגרפי ולתכניות הפיתוח המתפשטות של הישובים הערביים במרכז הגליל, ערכנו עבודת מחקר רחבה בהתאם לבקשת משרד ההתיישבות וגיבשנו לראשונה מפת קומפילציה שהציגה באופן ברור את פני עתיד הגליל ללא התערבות ממשלתית. המחקר מיפה את התכניות ברשויות הערביות, את היקפי הבנייה, את הפערים בנתונים ואף ניתח את המשמעויות האסטרטגיות, ומצא הקצאות קרקע עודפות ומיותרות לרשויות הערביות, ללא צורך תכנוני רלוונטי, על חשבון המרחב הפתוח ולעיתים גם על חשבון שטחי היישובים היהודיים. הממצאים אכן היו חמורים מאוד, ושרת ההתיישבות הציגה אותם לראש הממשלה שהנחה בעקבות כך לקדם בדחיפות הצעות מענה.
בעקבות עבודה זו, החלה להשתנות בפועל גם הגישה של מנהל התכנון אל מול תכניות במגזר הערבי. שני העקרונות התכנוניים שהובהרו כדרישות מנחות לשיפוט תכניות הינם: א. הישענות על נתוני למ"ס מוסכמים כבסיס להרחבת הישובים במגזר הערבי. ב. דרישה לבניה בצפיפות ראויה, בדיוק כפי שנדרש גם בתכניות של הערים היהודיות. מהלכים אלו החלו לבלום למעשה תכניות זללניות של שטחים פתוחים ושל אדמות מדינה. שתי תכניות משמעותיות שנעצרו כרגע הן סחנין וכפר כנא, אך יש להשלים את המהלך בקביעת מדיניות תכנונית ברורה.
זו התחלה של שינוי כיוון, אך השלב הבא חייב להיות אמיץ יותר: פתיחה מחודשת של תכניות מתאר בישובים הערביים שכבר אושרו וטרם הפכו לתב"ע סטטוטורית מחייבת. תכניות רבות שמיפינו עבור משרד ההתיישבות מוכרחות לעבור תכנון מחדש בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, ולהערכתנו מהלך זה יוכל לשמר עשרות אלפי דונמים של שטחים פתוחים ואדמות לאום בגליל, ואף ימנע יצירת אתגר בטחוני שבו רצפי בינוי ערביים יחנקו את הצירים האסטרטגיים בכבישי 65, 77, 70 ו-85.
במקביל, האבחון המדויק של האתגר הדמוגרפי ממקד אותנו בראש ובראשונה בערי הגליל. שם משתנה הצביון. צעירים עוזבים והמסה הקריטית של האוכלוסייה הציונית נחלשת. בשנה וחצי האחרונות קידמנו עבודה אינטנסיבית ומקצועית יחד עם משרד האוצר ומשרד רוה"מ שהובילה להחלטת ממשלה תקדימית לחיזוק ערי הליבה בגליל ולעידוד מעבר משפחות ציוניות אליהן. זו לא סיסמה; זו פלטפורמה תקציבית, משפטית וממשלתית שמאפשרת לראשי הרשויות ולכוחות בשטח להתחיל להתמודד עם הבעיה המרכזית של הגליל, ולומר בפה מלא – החזרת הרוב היהודי לגליל היא משימה לאומית ממדרגה ראשונה.
גם כאן, משרד ההתיישבות יחד עם משרד הנגב והגליל היו שותפים חשובים בהחלטה וכלים רבים שתוקצבו בתחום עידוד הביקושים אל הערים ינוהלו על ידם במטרה למשוך אוכלוסיה ציונית חדשה.
ובנוגע למרחב הכפרי – צריך לומר את האמת: הגליל משווע להסרת חסמים שמונעים את המשך פיתוחו. אחד החסמים המרכזיים היה נושא וועדות הקבלה, ועליו ניהלה השרה סטרוק מאבק עיקש מול רמ"י, עד שהתגבש מתווה מוסכם שמאפשר לישובים לשוב ולשווק מגרשים לבניה מבלי לחשוש משינוי דרמטי של צביונם הקהילתי. אך החסמים עוד רבים, הן בתחום מדיניות התכנון והן בהיבטי שמאויות הקרקע ועלויות הפיתוח הבלתי סבירים.
במועצות האזוריות משגב, גליל תחתון, מרום הגליל ועמק יזרעאל יש הזדמנות התיישבותית עצומה וצריכים לפעול כדי להכפיל את האוכלוסייה היהודית במרחב הכפרי בגליל. לצד זאת, יש מספר נקודות אסטרטגיות שבהן צריכים להקים ישובים חדשים נוספים, ולצורך כך חלה חובה לשנות את הנוהל הדרקוני והבלתי אפשרי של הקמת הישובים החדשים. הצעת משרד ההתיישבות שהוגשה ע"י ח"כ צבי סוכות מונחת על השולחן לצידה של הצעת חוק נוספת של חה"כ עמית הלוי. במקביל צוות מנכ"לים בראשות מנכ"לית משרד רוה"מ, שוקד על החלטת ממשלה בנושא. אין כמו סיפורה של שיבולת כדי להמחיש בצורה מיטבית עד כמה רפורמה זו הכרחית.
שיבולת איננה פתרון קסם. היא גם ממש לא סיבה לנוח על זרי הדפנה. אבל היא בהחלט סמל חשוב: אחרי שנים של קיפאון, יש נקודת אחיזה יהודית חדשה בגליל שמסמנת את נפילת האסימונים הממשלתית ביחס לגליל כולו. אסור לעצור שם. צריך להפוך אותה לסנונית ראשונה במהלך הרחב שתואר לעיל, שיטפל גם בערים, גם במרחב הכפרי, גם בתכנון במגזר הערבי וגם בהקמת יישובים חדשים היכן שהציונות והביטחון הלאומי מחייבים זאת.
המאבק על הגליל לא יוכרע בטקס אחד, ביישוב אחד או בהחלטה אחת. הוא יוכרע בשילוב של חזון, תכנון, תקציבים, עקשנות וביצוע. שיבולת היא התחלת התשובה והמבחן האמיתי הוא להפוך את הרגע הזה למדיניות לאומית כוללת.
אופיר שיק הוא יו"ר לב בגליל וסגן ראש מועצת גליל תחתון.
