להיות כובש נאור

איזה כיבוש ישראלי היה גרוע יותר מבחינת הפלסטינים, של מלחמת העצמאות-1948 או של מלחמת ששת-הימים-1967? התשובה שנתן לאחרונה ח"כ זחאלקה, כמו כל הפלסטינים הזוכרים את ה"נכבה", היא שכיבושי 48' קשים לאין ערוך: "מי פגע בנו יותר, הליכוד או העבודה? מפלגת העבודה כמובן. הליכוד בנה התנחלויות ליד יישובים ערבים. העבודה בנו קיבוצים על חורבות היישובים שלנו".

אכן. מלחמת העצמאות הובילה לבריחה המונית של מאות אלפי ערבים מארץ ישראל, לכיבוש ישראלי של יפו, באר-שבע, לוד, הגליל, הנגב וסביבות ירושלים, ולייסוד ערים עבריות על גבי הכפרים הפלסטיניים שננטשו. במלחמת ששת הימים לעומת זאת, כבשה ישראל את השטחים הריקים העצומים של הגולן, יהודה, שומרון והבקעה, וניקדה אותם ביישובים ישראליים חדשים מבלי לפגוע בכפרים הפלסטיניים הקיימים.

מבחינת הצדק ההיסטורי אפוא, אריאל עדיפה על יפו ומעלה אדומים על באר-שבע.

אך הסיפור לא מסתיים כאן. עם כל הכבוד להיסטוריה, יטען הקורא, הערבים שנותרו בשטחים הכבושים של 48' זכו לאזרחות ישראלית, בעוד שערביי יהודה ושומרון חיים עד היום באוטונומיה חלקית ללא זכויות אזרח מלאות. צדק היסטורי או לא, כרגע בהווה אין צדק. הפלסטינים של 67' צריכים לקבל מדינה משלהם.

מה עונה הימין על הטענה הזו? תשובות רבות, מגוונות וטובות. ראשית, רכסי יהודה ושומרון הם נכס אסטרטגי ראשון במעלה, השולט מרוּם של קילומטר מעל לפני הים על כל מישור החוף הפרוש למרגלותיו בגובה 0. מסירת שטחי יהודה ושומרון לידי הפלסטינים תביא לסופה של מדינת היהודים, שתהפוך למטווח ברווזים אחד גדול; שנית, מדינה פלסטינית לא תפתור דבר. במקום להביא שלום היא רק תתמרץ מלחמה נוספת. הפלסטינים יקבלו תיאבון מההישג וידלגו אל היעד הבא – שטחי 48'; שלישית, מדינה פלסטינית תפתח את שעריה למיליוני פליטים פלסטינים מסוריה ומירדן, ותוך שנים ספורות הרוב היהודי במרחב ייהפך למיעוט קטן ופגיע; רביעית, שטחי 67' הם נכס היסטורי של העם היהודי שאין לאיש זכות לוותר עליו. החיים הלאומיים של עם ישראל בימי קדם התנהלו בעיקר ביהודה ושומרון, בין שכם לחברון.

הטענות הללו של הימין נותרו עד היום ללא מענה הולם של השמאל. גם לא ב"נאום בר-אילן" שנשא הבוקר ח"כ לפיד, בו קרא להקמת מדינה פלסטינית על בסיס יוזמת ז'נבה. מלבד הטענה הרביעית אודות זכותנו על הארץ, שלוש הטענות האחרות שייכות לעולם הריאליסטי ונשענות על ניסיון היסטורי ואסטרטגי מוצק. הן אינן עוסקות בצדק ובזכויות אלא בחיים ובביטחון, ואת החשש הקיומי שהן מעלות קשה לפוגג.

צר לנו אם כן שלפלסטינים אין זכויות פוליטיות מלאות, אך מדינה משלהם ביהודה ושומרון הם לא יכולים לקבל, ועוד פחות מכך אזרחות ישראלית. צדק בהווה או לא, זה פשוט מסוכן מדי.

הכיבוש נאור

אך אפשר להרחיק לכת עוד יותר.

לא רק שאי הנוחות המוסרית שגורם ה"כיבוש הישראלי" מושעית בצדק לטובת צרכי הביטחון שלנו, אלא שמלכתחילה היא כלל לא אמורה להתעורר. בוודאי לא בעוצמתה הנוכחית בחברה הישראלית.

האם הכיבוש הוא אכן עוול נורא? האם השלטון הישראלי אכן מצוי על הציר שבין אפרטהייד לג'נוסייד כפי שטוענים בשמאל? היום כבר מותר לטעון שלא. הכאוס שנפלו אליו מדינות המזרח התיכון בשנים האחרונות – סוריה, מצרים, לוב, תימן ועוד – לצד הרדיקליזציה האסלאמית שעוברת על האזור, מעלים את החשש הסביר שנסיגה ישראלית מרכסי יהודה ושומרון לא תביא פרחים ושושנים לאוכלוסיה הפלסטינית, אלא שלטון טרור ועריפות ראשים.

האם מישהו יכול לטעון ברצינות שהנוכחות הישראלית החזקה בשטח לא מונעת מארגונים דוגמת חמאס להרים ראש ביו"ש? ומה אם ביום שאחרי המדים הירוקים של צה"ל יכבשו את הכפרים הפלסטיניים המדים השחורים של דאע"ש? האם האוכלוסיה המקומית תהנה אז מזכויות פוליטיות ומחופש הדת וההתאגדות תחת חסותם של אל-בגדדי או איסמעיל הנייה?

לא. היוצרות צריכות להתהפך כאן. צה"ל הוא לא כובש אכזר, וישראל לא מבצעת ג'נוסייד בגדה המערבית. בעת הזו, באפלה שסביבנו, חיילי צה"ל הם קרן אור עבור הפלסטינים, והכידונים הישראליים הם הדבר הטוב ביותר שעומד לרשותם. לא כיבוש משחית יש כאן, אלא כיבוש נאור. כזה שפורש תשתיות, מספק מים, סולל כבישים, בונה מפעלים ומעל לכל מעניק ביטחון שהפך למצרך נדיר מאוד במדינות ערב.

מדינת ישראל עושה את העבודה המלוכלכת של משטר סמכותני נאור, ובאים אליה בתביעות בשם הצדק המושלם ובשם זכויות פוליטיות שאף גורם לא יעניק לפלסטינים בטווח הנראה לעין; אפילו אבו-מאזן מונע בחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית מזה עשור. אם כן, מה שמונח כאן על הכף הוא לא צה"ל או דמוקרטיה פלסטינית מערבית, אלא צה"ל או דאע"ש-חמאס.

הדמוקרטיזציה לא תמיד אפשרית

הטיעון הזה איננו חדש. אמרה כבר את הדברים, בהקשר אחר, ג'ין קירקפטריק במאמר חשוב שפורסם במידה:

אמריקנים משכילים משוכנעים כי דמוקרטיזציה של משטרים אפשרית בכל זמן, בכל מקום ובכל נסיבות. את האמונה הזו סותר גוף עצום של ראיות מעשרות מדינות שניסו .. לעבור משלטון סמכותני לשלטון דמוקרטי. רבים מחוקרי מדע המדינה במאה שלנו ובמאות קודמות מסכימים כי מוסדות דמוקרטיים הם דבר שקשה במיוחד להקימו ולקיימו – מפני שהם … תלויים בתנאים חברתיים, תרבותיים וכלכליים מורכבים.

וכאשר בכל זאת מתפתים להחליף בחברות לא מפותחות את המשטר הסמכותני במשטר דמוקרטי, העסק קורס כמו מגדל קלפים:

הרקמה השלטונית נפרמת במהירות כאשר כוחו ומעמדו של האיש שבקודקוד מתערערים או מבוטלים. ככל שכהונתו של השליט ארוכה יותר, וככל שהשפעתו האישית רבה, כך גדלה תלותם של מוסדות האומה בו. בלעדיו יתמוטטו חייה המאורגנים של החברה כהימוֹט קשת שאבן-הראשה ניטלה ממנה. … מהירות קריסתם של צבאות, התפרקותן של מערכות בירוקרטיות והתפוררותם של מבנים חברתיים ברגע שהשליט הסמכותני סולק מפתיעות פעם אחר פעם את העיתונאים ואת קובעי המדיניות בארצות-הברית…

אם נפריז אף יותר, נהפוך לגמרי את הקערה ונאמר ש-48' היה הדבר הטוב ביותר שקרה לערביי ארץ-ישראל. הם זכו למה שאף מדינה ערבית לא מעניקה לאזרחיה: זכויות פוליטיות מלאות, כלכלה מערבית, חופש אישי. ערביי 67' מפגרים אחריהם, אך עדיין נמצאים ביתרון על-פני אחיהם במזרח התיכון. אמנם אין ביכולתה של ישראל להעניק להם את מה שקיבלו ערביי 48' – שגם איתם עדיין לא הגענו לנורמליזציה מלאה – אבל לפחות הם מקבלים מאיתנו את המקסימום האפשרי במציאות המורכבת הזו. זה לא הכי טוב, אבל כרגע אין טוב מזה.

שם קוד ווסטפליה

אם כך, אם הכיבוש איננו כה נורא, מדוע כולם בוחשים בקלחת שלנו? כיצד קרה שמדינות זרות בעלות אינטרסים ציניים – שהפלסטינים לא באמת מעניינים אותן כשם שהיזידים והנוצרים שנטבחים בסוריה לא מעניינים אותן – מצליחות לחדור את חומות האינטרסים הישראליים, ליזום עבורנו יוזמות שלום, ללחוץ עלינו להגיע לפתרון מדיני, ולהוציא נגדנו תדיר הודעות גינוי על הכיבוש? כיצד קרה שארגונים רדיקליים מחוללים כבר שנים באורגיה מוסרנית סביב עגל הכיבוש ומגיעים להישגים לא מבוטלים?

מפני שההיסטוריה האסטרטגית של מדינת ישראל היא היסטוריה של חולשה ונסיגות. הנסיגה מסיני וחבל ימית, הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות, ההסכמה המתמדת לוויתורים מפליגים לפלסטינים – כל אלו סדקו את היוקרה הבינלאומית של ישראל ויצרו "אווירה" לפיה הוויתור הבא הוא רק עניין של זמן; לא "אם", אלא "מתי". והיכן שיש חולשה מדינית, אינטרסים בינלאומיים חוגגים באצטלה מוסרנית. לכולם ברור שמדינת ישראל היא מדינה שנותנת את נכסיה לכל דורש, והלחץ הבינלאומי לסיים את הכיבוש – ובכללו הפאניקה המוסרנית המגוחכת סביב הג'נוסייד שמבצעת כביכול ישראל – ניזון במידה רבה מהחולשה המדינית הזו.

בהסכמי שלום וסטפליה מ-1648, שחתמו את מלחמת 30 השנים, גיבשו מדינות אירופה במידה רבה את עיקרון הריבונות הפנימית: לכל מדינה אוטונומיה מלאה לנהל את ענייניה הפנימיים, שאיפותיה ומשבריה, ללא התערבות של מדינות זרות. גם בסוגיה שלנו העיקרון האירופי צריך להישמר: הפלסטינים אינם נושא בינלאומי אלא עניין פנימי, וכחלק מריבונותה המדינית על ישראל לנהל את הסכסוך באופן שנראה לה לנכון ללא הפרעות מבחוץ. כל עוד לא מתבצע בפלסטינים ג'נוסייד, לאף מדינה אין את הזכות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל.