ותודה לנאו ליברליזם שהביאנו עד הלום

לכלכלה כושלת הוא קורא ליברלית, ומדינה מצליחה הוא מכנה חברתית. כך פותר דיוויד הארווי את הסתירות הסוציאליסטיות. “קיצור תולדות הנאו ליברליזם” ביקורת ספר.

שוק חופשי וצמיחה כלכלית; סינגפור. צילום: Someformofhuman – מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף

אמרה פופולרית שמיוחסת בטעות לצ’רציל גורסת שאם אתה לא קומוניסט עד גיל 20 אין לך לב, ואם נשארת קומוניסט עד גיל 40, אין לך שכל. אך גילו של דיוויד הארווי, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטה הציבורית של ניו-יורק הוא כמעט כפול, והוא עודנו מרקסיסט. בספרו שתורגם לאחרונה לעברית ‘קיצור תולדות הניאו-ליברליזם’ אפשר למצוא את כל מרכיבי האידיאולוגיה הקומוניסטית-המרקסיסטית; יש מלחמת מעמדות, קונפליקט בין “עבודה” ל”הון”, התייחסות לעבודה שכירה כ”ניצול”, וניסיון היסטוריוציסטי לחשוף חוקיות היסטורית שעומדת מאחורי מה שהארווי מכנה ה”קפיטליזם הגלובלי”.

מושגי יסוד שגויים

קיצור תולדות הנאו ליברליזם; שער הספר
קיצור תולדות הניאו-ליברליזם; שער הספר

מה הוא אותו “ניאו-ליברליזם” אליבא דהארווי? “תאוריה העוסקת בהתנהלות כלכלית פוליטית שלפיה הדרך הטובה ביותר לדאוג לרווחתו של האדם היא באמצעות מתן חירויות יזמית ליחידים והענקת יד חופשית למיומניות אינדיבידואליות בתוך מסגרת מוסדית המאופיינת בזכויות קניין פרטיות קשיחות, בשווקים חופשיים ובמסחר חופשי”. אבל, בהגדרה זו לא מבחין הארווי בין ה”ניאו-ליברליזם”, תופעה שלפיו היא בגדר “דוקטורינה עלומה” שפרצה בשנות ה-70, לליברליזם הישן והמוכר של אישים כמו ג’ון לוק, אדם סמית, מונטסקייה, טוקוויל והלורד אקטון.

במקום אחר הארווי מגדיר את המדינה הניאו-ליברלית (או מה שנראה תרגום יותר נכון “המצב הניאו-ליברלי”), כ”מנגנון שלטוני שמשימתו הבסיסית היא לייצר תנאים שיאפשרו לבעלי ההון, מקומיים וזרים כאחד, צבירה רווחית של הון”. הארווי רואה בהפיכה של אוגוסטו פינושה בצ’ילה (1973) את “הניסוי הראשון” בהקמתה של “מדינה ניאו-ליברלית” מכיוון שמדיניותו הכלכלית של פינושה הובלה על-ידי כלכלנים שקיבלו את הכשרתם באוניברסיטת שיקאגו בשנות ה-50, והושפעו מה”תאוריה הניאו-ליברלית” של מילטון פרידמן. השינויים כללו הפרטות של נכסים ציבוריים, הסכמי סחר חופשי, הפרטה של הביטוח הלאומי ובהמשך (אחרי המשבר הבנקאי) גם קיצוץ במגזר הציבורי, ביטול פיקוח מחירים והורדת מסים.

הארווי מודה כי התוצאות היו חיוביות בהתחלה אך מסכם כי “תחייתה המהירה של הכלכלה הצ’יליאנית … לא האריכה ימים. הכל קרס כשפרץ משבר החוב של אמריקה הלטינית ב-1982″. את תוצאות ה”קריסה” ניתן לראות בגרף למטה, המתאר את הזינוק בתוצר של צ’ילה. לאחר ירידה של 14%- תוצר ב-1982 הנפילה נבלמה ב-1983 (3%-), והכלכלה החלה לצמוח שוב עם גידול של 8% ב-1984. גידול שזכה לשם ה”נס הצילאני השני”. גם הסיבות למשבר הבנקאי – גידול מהיר מאוד בחוב החיצוני של הכלכלה הצ’יליאנית, והצמדה של הפסו לדולר, כלומר קיבוע מחירים – היוו צעדי מדיניות אנטי-ליברליים בעליל.

הנס הצ'יליאני; יחס ישר בין שוק חופשי לצמיחה
הנס הצ’יליאני; יחס ישר בין שוק חופשי לצמיחה

הדוגמאות סותרות את הטענה

את עליית ה(ניאו) ליברליזם בארצות-הברית ובבריטניה מייחס הארווי להתפוררות מה שהוא מכנה ‘הליברליזם המוטמע’, כלומר מדיניות הרווחה הקיינסיאנית ששילבה בין מגזר פרטי למגזר ציבורי גדול, תכנון כלכלי ומדינת רווחה גדולה. אולם לדעת הארווי, הכישלון של מדיניות הרווחה שהתגלם בירידה במסים, עלייה בהוצאות, ובאינפלציה המשולבת באבטלה נרחבת (סטגפלציה), אינה סיבה מספקת להוצאה לפועל של רפורמות ליברליות והוא ממהר להסתייע בהסברים קונספירטיביים. לדעתו ה”פרויקט הניאו-ליברלי” נועד “לשיקום כוחן של האליטות הכלכליות”. כלומר לא די בכך שהמדיניות הסוציאל-דמוקרטית נכשלה, והקומוניזם ברוסיה ובסין (שאותם הוא לא מזכיר כלל) הוליד אסון, היה צורך בקנוניה של ה”אליטות הכלכליות” כדי להוציאו לפועל.

מכאן הדרך להסברים המרקסיסטים הישנים קצרה: המוסדות הפיננסים אשמים בפשיטת הרגל של העיר ניו-יורק (הארווי מתאר זאת כ”הפיכה” שנועדה לשקם את הכח המעמדי), הנוצרים האמריקנים שתמכו במפלגה הרפובליקנית היו שרויים בתודעה כוזבת והצביעו כנגד האינטרסים של עצמם (“באמצעות גילויים…של גזענות הומופוביה ואנטי-פמיניזם”) וההפרטה של הדיור הציבורי בבריטניה לבעלי הבתים נועד להעשיר דווקא את המעמדות הגבוהים (אפשרו לספקולנטים לשחד או לאלץ, כך הארווי, בעלי הכנסה נמוכה לעבור לפריפריה).

הארווי מסביר את ההצלחות הכלכליות של מערב גרמניה ויפן (ובעקבותיה דרום קוריאה, הונג קונג, סינגפור וטאיוואן) בשנות ה-80, בכך שהן לא התרחשו בדרך של “רפורמות ניאו-ליברליות”. אך הארווי משמיט את העובדה שברובן גם לא התרחשו רפורמות סוציאליסטיות. ביפן לדוגמא, הממשלה לא החזיקה מפעלי יצור, בשונה מהמדינות האירופאיות (למעט סיגריות), ובין 1961-1970 75% מההשקעות במשק במכונות וציוד נעשו על-ידי המגזר הפרטי, ו-90% מההלוואות שניתנו היו מבנקים פרטיים ולא מהממשלה. גם בגרמניה, הארווי שוכח לציין שחלקה של הממשלה בכלכלה נפל מ-1982 ל-1991 מ-52% מהתוצר ל-46%, ומייחס את ההצלחה הטכנולוגית לאיגודים המקצועיים, מה שמעיד על חוסר הבנה כלכלית (ארגוני עובדים מגבילים את התעסוקה ותורמים לשימוש יתר באמצעים טכנולוגיים).

בהמשך, הארווי סוקר את גם ההתפתחויות הכלכליות של שוודיה, דרום קוראיה ומקסיקו. ההיסטוריוגפיה הכלכלית הוגנת למדי, אבל לא ברור כיצד היא משרתת את התיזה של הארווי על פגעי “הניאו-ליברליזם”, והתוצאה נראית מעט זרה לשאר החלקים. אך בדיוק כשנראה שהספר עולה על פסים של ניתוח היסטורי רציני הארווי מעלה קונספירציה נוספת והיא ש”משברים פיננסים מיוצרים במכוון כדי לאפשר צבירה תוך כדי נישול” ומיד אחר כך מדגים שגם מהשפל הרטורי הזה אפשר לרדת, תוך שהוא מצהיר שבדרום אפריקה “האפרטהייד הכלכלי יישר קו עם האפרטהייד הגזעי שקדם לו”.

למעשה, מהניתוח עולה שהמאפיין העקבי היחיד בתיזה של הארווי הוא עלייה באי-השוויון. כלומר, ככל שבמדינה מסוימת גדל אי-השוויון כך היא יותר “ניאו-ליברלית” ללא קשר למדיניות הכלכלית של הממשלה בפועל. כך שוודיה, שהארווי בעצמו מזכיר כי “מובילה בכל מדדי התחרותיות והאקלים העסקי”, היא פחות “ניאו-ליברלית” מבריטניה ולכן המצב הכלכלי בה עדיף. גם במדינות אפריקה, חבר העמים, ודרום אמריקה, חלה, משום מה, “ניאו-ליברליזציה”, אך הוא משאיר את הקורא ללא הסברים.

שיעורי העוני בישראל
שיעורי העוני בישראל

מסקנות פשטניות ותאורים סלקטיביים

באופן הגליאני אופייני, הארווי סבור שחוסר היכולת להכיל את ה”סתירות הפנימיות” בליברליזם בעיקר בין מה שהוא מכנה “שימור הכוח המעמדי” ל”קפיטליזם”, הוא זה שיבשר את סופו דרך היווצרותם של משברים כלכליים. המשברים הכלכליים יבשרו את מותו של המוניטריזם, שאותו באופן משונה הארווי מזהה עם הליברליזם, ויביאו לעליית משטרים סמכותניים. אם נתעלם לרגע מתאוריית הקונספירציה של מלחמת המעמדות, נראה שה”סתירות הפנימיות” הן בעיקר מדומיינות. לדוגמא, הארווי סבור שהליברליזם דורש להפקיד את ניהול המערכת המוניטרית אצל ועדת מומחים, בעוד שלדוויג פון-מיזס ופרדריך האייק התנגדו לקיומם של בנקים מרכזיים, או שבבסיסו של הליברליזם עומד “אינדיבידואליזם רכושני”, המנוגד ללאומיות. כך או כך, נראה שבינתיים אין סיבה לדאגה להתמוטטות הסדר העולמי מהכיוון הזה.

גם באחרית הדבר שכתב ד”ר רונן מנדלקרן המתייחסת לכלכלת ישראל, נראה שמבחן הלקמוס להצלחת מדיניות כלכלית הוא העלייה באי השוויון. לפי מנדלקרן הליברליזם בישראל נכשל משום שגרם ל”עלייה דרמטית באי השוויון, העוני ובאי-הביטחון החברתי כלכלי”. כעדות לכך הוא מביא עלייה (לא דרמטית במיוחד) של אי השוויון בישראל מאז אמצע שנות ה-70 ועלייה בשיעורי העוני (שנמדדי גם הם באופן יחסי). ובאופן לא מעט רשלני, מנלקרן מסיק מכך ש”הליברליזציה הובילה לשגשוג המיוחל רק עבור שכבה כלכלית דקה”.

שיעור ההשתתפות בכח העבודה בישראל.
שיעור ההשתתפות בכח העבודה בישראל.

ניתוח קרוב יותר למציאות, הוא שהגידול באי השוויון בחלוקת השכר נבע בחלקו הגדול מצמצום האבטלה ועלייה בשיעורי ההשתתפות בשוק העבודה (ב-1980 רק 50% השתתפו בשוק העבודה לעומת 64% כיום), שהכניסו לשוק מועסקים בעלי הכנסה נמוכה שקודם לא עבדו וכעת הם “פוגעים” בממוצעים. בנוסף, חלק גדול מהעוני בישראל נובע גם מבחירות תעסוקה שונות של חרדים וערבים (את ההסבר האחרון מנדלקרן מעלה ופוסל מיד). אך גם במקרה זה, העובדה שהמדיניות הסוציאליסטית גרמה לחובות אדירים ולכמעט פשיטת רגל, משמשת בתפקיד הפיל שבחדר. גם לפני תכנית הייצוב הכלכלית ב-1985 וגם בזמן הרפורמות הכלכליות של נתניהו ב-2003 המדינה עמדה בפני משבר תקציבי שנגרם עקב התנהלות כלכלית חסרת אחריות. האפשרות שאולי המדינה היא לא “הפלא הגדול” אחרי הכל, כפי שאמר באסטייה, שבו כולם יכולים לחיות על חשבון כולם, לא עולה גם במקרה הזה.

דייויד הארווי, קיצור תולדות הניאו-ליברליזם, הוצאת מולד , 2015. מאנגלית: גיא הרלינג.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. יש לי שאלה:
    השמאל טוען שהמדיניות הכלכלית שלו תיטיב בעיקר עם העשירונים הנמוכים / הפריפריה / עדות מזרח. ולכן רוב מצביעי הליכוד פועלים בניגוד לאינטרסים שלהם / חשוכים / ניאנדרתלים ועוד
    לי נדמה שמצבם הכלכלי של עדות המזרח / תושבי הפריפריה השתפר פלאים לאחר עליית הימין לשלטון. יותר מכך – נדמה לי שכלכלה סוציאליסטית מיטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני הגבוה שמתיישב ליד השיברים הראשיים בשירות הציבורי. הם המחליטים על חלוקת כספים / הטבות מס / קרקעות / זכיונות וכו’.
    מי צודק?

    1. סבר פלוצקר פעם כתב שבפרפיריה מצביעים לליכוד בגלל שמאז שביבי בשלטון המצב שלהם רק השתפר