גילויו המחודש של האופי: המידה הפרטית והמדיניות הציבורית

"שיח ערכי" והעצמת הזהות" הם נחמדים, אך לא יכולים לשמש כמדיניות. מאמר על חשיבותם של תמריצים ועל הדרך להשתמש בהם באופן נבון במדיניות

"שיח" לא יכול להחליף מדיניות. המחאה החברתית 2011. צילום: תומר ניוברג

בעשרים השנים האחרונות אני עד לתמורה מרחיקת לכת באופן שאנשים מגדירים בו את האינטרס הציבורי: תשומת הלב מתמקדת יותר ויותר בטיפוח מידותיהם הטובות של האזרחים. סממן בולט של השינוי הזה הוא עלייתן של סוגיות חברתיות כגון הפלות ותפילות בבתי הספר לסדר היום. שינוי בולט פחות, אך לטעמי חשוב יותר, הוא המודעות הגוברת לכך שבעיות חברתיות רבות ניתנות להבנה, ואולי גם לטיפול, רק אם רואים אותן כתוצאה של פגם בגיבוש האופי.

כתב-עת זה – הפבליק אינטרסט – החל להופיע בתקופה שניתוחי המדיניות החלו להישען במידה גוברת על חשיבה כלכלית. בגיליונו הראשון הופיע מאמר מאת דניאל פטריק מויניהן שחגג את ניצחונה של המאקרו-כלכלה: "אנשים לומדים את מלאכת הכלכלה התעשייתית", כפי שמעידה יכולתם המרשימה של הכלכלנים לא רק לחזות מאורעות כלכליים במדויק, אלא גם לשלוט בהם – למשל באמצעות קיום ההבטחה ליצירת תעסוקה מלאה. שישה חודשים לאחר מכן פרסמתי מסה ובה טענתי שאפשר להילחם בעוני בעזרת העברה ישירה של הכנסות, בדמות מס הכנסה שלילי או קצבאות ילדים. בגיליון הבא, ג'יימס טובין פרס הצעה מפורטת למס הכנסה שלילי, וּוִירג'יניה הֶלד בירכה על גישה חדשה לתכנון ותקצוב של מדיניות, כאמצעי לרציונליזציה של החלטות התקציב של הממשל – ובנושא זה הרחיב בשנה שלאחר מכן נושא הדגל של הכלכלה היישומית, ויליאם גורהאם. בינתיים פרסם תומס ק' שלינג ניתוח כלכלי מבריק של הפשע המאורגן, וכריסטופר ג'נקס קרא להנהגת שיטת שוברים בחינוך, שתאפשר להורים לבחור בין ספקים ציבוריים ופרטיים. בגיליון מאוחר יותר הסביר גורדון טאלוק את העלייה בפשיעה כתגובה רציונלית של יחידים לעלייה ברווח הנקי שבפשיעה.

לכמה מהעמדות הללו קמו מבקרים. אלווין ל' שור, ג'יימס ודאקיאן ונתן גלזר פרסמו בשנים 1966, 1968 ו-1969 מסות שתקפו היבטים מסוימים במס ההכנסה השלילי, וארון וילדבסקי ביטא ספקנות כלפי התוכנית לתכנון ותקצוב. אולם הביקורות עצמן נטו לקבל את ההנחות הכלכליות של המבוקרים. שור, למשל, טען שמס הכנסה שלילי איננו יָשׂים מפני שאינו מיישב את הסתירה שיש בין מתן תמריץ חזק לעבודה (ועל כן, תשלום נמוך מדי לנזקקים רבים) לבין מתן תשלום הולם לנזקקים (ועל ידי כך החלשה של התמרוץ לעבודה, והעלאת הסך הכולל של התמיכות לכדי סכום בלתי נסבל מבחינה פוליטית). שור הציע, כחלופה, מערכת של קצבאות ילדים וכיסוי משופר של ביטוח לאומי, אבל לא חרג מההשקפה שהדבר הבעייתי היחיד אצל אנשים עניים הוא שאין להם מספיק כסף, וגם לא מהאמונה שיש להם "זכות" שיהיה להם די כסף. טובין ציין עד מהרה שהוא ושור נמצאים באותו צד, ושהם חלוקים רק לגבי זוטות.

הנחה מרכזית בתורת הכלכלה היא שיש לקחת כנתון את ה"טעמים" (כלומר מה שלא-כלכלנים מכנים ערכים ואמונות, כמו גם אינטרסים), ושהם אינם בעייתיים לכשעצמם. כל מה שמעניין בהתנהגות האנושית הוא כיצד היא משתנה בתגובה לשינוים ברווח ובהפסד הכרוכים במסלולי התנהגות חלופיים. כל מה שנחוץ במדיניות ציבורית הוא לארגן את התמריצים למצביעים, לאזרחים, לחברות, לפקידים ולפוליטיקאים באופן שיגרום להם להתנהג בדרך הרצויה לחברה. מדיניות אופטימלית עניינה הקצאה יעילה, כזו הרוכשת במחיר נתון את הכמות הגדולה ביותר של סחורה, או משלמת את המחיר הנמוך ביותר על כמות נתונה של סחורה.

גישה זו הולמת את ההיגיון הפשוט בהיבטים רבים לאינספור של חיי היומיום – הולמת עד כדי כך שבהקשרים רבים היא מעל לכל מחלוקת. יתרה מכך, החלטות פוליטיות רבות הן כה בלתי יעילות, או נשענות במידה כה מוגזמת על הנחתת פקודות (במקום ארגון תמריצים), שדרישה ממשרתי ציבור "לחשוב כלכלית" על מדיניות ציבורית היא מועילה יותר מכפי שהיא מזיקה. אלא שבמהלך שני העשורים האחרונים ארצות-הברית מתמודדת עם בעיות שנראה כי כדי לפתרן אין די בשינוי תמריצים. ונראה שזה קורה מפני שהאנשים שאנחנו מקווים לשנות את התנהגותם אינם מחזיקים ב"טעמים" הנכונים, או אינם חושבים על העתיד די הצורך. במילים פשוטות: אין להם אופי. נתבונן נא בארבעה תחומים של מדיניות ציבורית: חינוך, רווחה, מימון ציבורי ופשיעה.

חינוך

הניסיונות לשפר את ההישגים הלימודיים ואת התנהגות התלמידים בבתי הספר ממחישים טוב יותר מכל דבר אחר כמה השתנתה הדרך שאנו חושבים בה על מדיניות. אחד הדו"חות הראשונים ממחקרם החינוכי של ג'יימס קולמן ועמיתיו הופיעו בכתב-עת זה. כפי שכל מומחה לחינוך יודע, בסקר רחב היקף זה של בתי הספר הציבוריים נמצא כי להבדלים בין התשומות האובייקטיביות של בתי הספר – היחס בין מספר המורים למספר התלמידים, מספר הספרים בספרייה, הוצאות פר תלמיד, יושנם של המבנים ואיכותם – לא היה שום אפקט בלתי-תלוי על הישגיהם של התלמידים (הישגים שנמדדו במבחנים מתוקננים של יכולת מילולית).

אך יש עוד דבר, שמלומדים רבים שכחו: במחקר של קולמן נמצא גם כי הישגים לימודיים מושפעים עד מאוד מהרקע המשפחתי של התלמיד ומהסביבה הגילאית שלו. גם אלה ששמו לבם אל הממצאים הללו נואשו – ואפשר להבין מדוע – מייזום תוכניות לשיפור הרקע המשפחתי או הסביבה החברתית של הילד. עד מהרה הגיעו מומחים רבים למסקנה שבתי הספר אינם משפיעים על סיכויי ההצלחה של הילד בבגרותו, ועל כן מוטב שהמשימה לשפר סיכויים אלה תוטל על גורמים אחרים. (בעיניו של כריסטופר ג'נקס, חוסר יכולתם של בתי הספר להפחית אי-שוויון חברתי הוא טיעון למען הסוציאליזם).

ההורים, כמובן, פעלו כאילו דו"ח קולמן לא נכתב מעולם. הם חיפשו מקומות מגורים שיש בהם בתי ספר טובים, גם אם הדבר הכביד על כיסם מאוד. הם לא פקפקו לרגע ביכולתם להבחין בין בתי ספר טובים וגרועים, וגם לא בכך שבאותם בתי ספר "טובים" ילדם יזכה לחינוך משופר. המרוץ אחר בתי ספר טובים, למרות כל העדויות שלמרוץ זה אין בסיס אובייקטיבי, נראה פרדוקסלי ואפילו אי-רציונלי.

אלא שבשנת 1979 פרסמו באנגליה מייקל ראטר ועמיתיו מחקר שסיפק תימוכין לגישתם זו של ההורים, מתוך היאחזות בתובנות זנוחות שהיו גלומות בדו"ח קולמן. בספר "15 אלף שעות" דיווחה קבוצת ראטר על מסקנותיה ממעקב רחב היקף אחר ילדים תושבי שכונת פועלים במרכז לונדון, בימי לימודיהם בכתריסר בתי ספר לא-סלקטיביים באזור מגוריהם. כמו קולמן לפניו, גם ראטר מצא שהמאפיינים האובייקטיביים של בתי הספר כמעט לא השפיעו; כמו כל חוקר אחר כמעט, גם הוא גילה שהבדלים באינטליגנציה המילולית בגיל עשר הם המנבא היחיד הטוב ביותר להישגים לימודיים בבית הספר התיכון. אבל להבדיל מקולמן, ראטר בחן הבדלים בהישגים אלו בין בתי הספר, תוך שהוא משווה בין ילדים בעלי רמת יכולת אישית זהה. הוא מצא שלבתי ספר שונים היו השפעות שונות מאוד על התלמידים, לא רק בהישגים הלימודיים אלא גם בנוכחות בלימודים, בהתנהגות בכיתה, ואפילו בעבריינות נוער. בתי ספר מסוימים הצליחו יותר מאחרים ללמד ילדים ולכוון את התנהגותם.

לבתי הספר האפקטיביים-יותר היו שני מאפיינים מיוחדים. ראשית, תמהיל התלמידים בהם היה מאוזן יותר – כלומר היה בהם מספר משמעותי של ילדים בעלי יכולת שכלית ממוצעת ומעלה. לעומת זאת, בבתי הספר האפקטיביים-פחות היה מספר חסר פרופורציה של תלמידים בעלי יכולת שכלית נמוכה. אם אתה תלמיד בעל יכולת נמוכה מהממוצע, הישגיך הלימודיים וההתנהגותיים כאחד יהיו טובים יותר אם תלמד בבית ספר שיש בו מספר גדול של תלמידים בעלי כישורים גבוהים לפחות במקצת מכישוריך. התברר כי היכולות השכליות של התלמידים היו חשובות הרבה יותר ממאפייניהם האתניים או הסוציו-אקונומיים ליצירת האיזון המְקֻוֶה הזה.

אין תחליף למשמעת ותוכן; תלמידים בחינוך יסודי. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
אין תחליף למשמעת ותוכן; תלמידים בחינוך יסודי. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

שנית, לבתי הספר האפקטיביים-יותר היה אתוס ייחודי: דגש על הישגים לימודיים, מתן שיעורי בית באופן סדיר, שימוש עקבי והוגן בתגמולים (ובייחוד חלוקת שְבָחים) לצורך אכיפת התנהגות נאותה, ומעורבות נמרצת של המורים בהכוונת העבודה בכיתה. מחקרים מאוחרים יותר, של חוקרים אחרים, איששו בדרך כלל את ממצאיו של ראטר, עד כדי כך שמומחים לחינוך מדברים יותר ויותר על המודל שזכה לכינוי "בתי הספר האפקטיביים".

היופי באתוס הזה, המתגלה כאתוס הרצוי בבתי ספר, הוא דמיונו המרשים למה שכמעט כל הפסיכולוגים ההתפתחותיים מתארים כאתוס הרצוי במשפחה. הורים חמים ואכפתיים, שלצד זאת גם מטילים משמעת באופן הוגן ועקבי, הם ההורים בעלי הסיכוי הנמוך ביותר לגדל ילדים עבריינים (כמובן, כאשר כל התנאים האחרים שווים). משפחה הגונה היא משפחה המפנימה בילדיה אופי הגון; בית ספר טוב הוא בית ספר אשר מוסיף ומפתח אופי זה באופן קונסטרוקטיבי.

לימוד כיתה שיש בה תמהיל הכישורים הנאות, באווירה המיוסדת על אתוס כיתתי הולם, עשוי להיות קל יותר בבתי ספר פרטיים. עובדה זו עוזרת להסביר מדוע בספרו "הישגים בבית הספר התיכון", משנת 1982, הגיע קולמן (הפעם בשיתוף תומס הוֹפר וסאלי קילגוֹר) למסקנה שתיכונים פרטיים וקהילתיים מצליחים יותר מתיכונים ציבוריים לשפר את הכישורים המילוליים והמתמטיים של תלמידיהם, ושהדבר נובע בעיקר מכך שבבתי הספר הראשונים התנהגות התלמידים בכיתה טובה מבאלו האחרונים. בלשונם של המחברים, "ההישגים והמשמעת כרוכים יחדיו בקשר הדוק". גם בקרב בתי הספר הציבוריים, אלה מהם המציבים דרישות לימודיות ומשמעתיות גבוהות הגיעו להישגים חינוכיים משופרים לעומת בתי ספר שאינם מקפידים על כך. מתברר שבתי ספר פרטיים וקהילתיים מסוגלים יותר מבתי הספר הציבוריים לטפח את הרגלי הלימוד הרצויים – שהם ביטוי לאופי טוב.

רווחה

עוד מסמך מפורסם שכמו דו"ח קולמן הופיע בתקופה הסמוכה להקמתו של כתב עת זה, הוא דו"ח מויניהן על בעיות המשפחה השחורה (שמו הרשמי של דו"ח זה, מטעם משרד העבודה האמריקני, היה "המשפחה הכושית: דברים בזכותה של פעולה לאומית"). סערת המחלוקת שהדו"ח עורר זכורה לכול. למרות מאמציו של מויניהן לשמור על נראוּתה של הסוגיה לאורך זמן, באמצעות פרסום כמה מסות על בעיות הרווחה באמריקה בעמודים אלה, סוגיית המשפחות החד-הוריות בפרט והמשפחות השחורות בכלל שימשה הזדמנות להטחת האשמות הדדית במקום שתהיה נושא לחקירה מדעית וליזָמוּת ממשלתית. עבודה מחקרית רצינית, ככל שהתקיימה, נדחקה מתחת לפני האדמה, וקובעי המדיניות עשו שמיניות באוויר כדי לברוח מהנושא – למעט, מפעם לפעם, תחת המסווה "רפורמה ברווחה" שפירושו (אם אתה ליברל) תוספת הטבות או (אם אתה שמרן) קיצוץ בהן. לקראת סוף שנות השישים כמעט כל אנשי הממשל נעשו, במובן זה, שמרנים; בלשונו של מויניהן, הרפורמה ברווחה מתה.

עשרים שנה אחרי דו"ח מויניהן, המציאות הייתה אחרת לגמרי. מוניהן מצא את עצמו מרצה בהארוורד על ממצאיו מ-1965 – אך הפעם בפני קהל נלהב, ועם תהילת עולם בתקשורת הליברלית. הלך הרוח של אותם ימים אפשר גם לכלכלן שחור העור גלן ק' לוּרי לפרסם מעל דפי כתב-עת זה מסה שבה טען כי כמעט כל מה שמויניהן אמר ב-1965 הוכח כנכון – לבד מן העובדה שכיום מספר שיעור המשפחות החד-הוריות גדול כפליים מכפי שהיה כאשר מויניהן העלה את הנושא לראשונה לתשומת הלב הציבורית. כבר למקרא כותרת מאמרו של לורי אפשר ללמוד כמה השתנו הזמנים: פעם, מנהיגים דיברו על "רפורמה ברווחה", כאילו מדובר היה בבעיה של מציאת הדרך היעילה ביותר, מבחינה כלכלית, לחלק סיוע למשפחות נזקקות; לורי, לעומת זאת, כבר דיבר על "המצוקה המוסרית של הקהילה השחורה".

שני עשורים שיכולים היו להיות מוקדשים לחשיבה ולנסיינוּת בוזבזו. איננו יודעים כיום טוב יותר מכפי שידענו ב-1965 מדוע ילדים שחורים מגודלים בדרך כלל בידי הורה אחד ולא שניים, ואיך משפיע דגם משפחתי זה על חיי הילד לבד מעצם הסבירות הגבוהה והמתבקשת שהילד יהיה עני. במחקר המועט שנעשה, ההנחה הייתה בדרך כלל שתשלומי רווחה נותנים למשפחות תמריץ להתפרק. כדי לטפל בכך, היו שאימצו את מס ההכנסה השלילי (או בשם החדש שהעניק לו הנשיא ניקסון, התוכנית לתמיכה במשפחה) – כי היות שהוא ניתן לכל המשפחות העניות, מפורקות או שלמות, התמריץ לפירוק המשפחה יוסר.

יש סיבות טובות לפקפק בהנחה הזו. אם התשלומים במסגרת "התוכנית לסיוע למשפחות מטופלות בילדים" (AFDC) הם האשמים בעלייה במספר המשפחות החד-הוריות, מדוע נרשמה עלייה דרמטית רק בקרב משפחות שחורות? אם תוכנית זו עודדה גברים להוליד ילדים בידיעה שהם יוכלו להשתמט מאחריות כלכלית לגידולם, מדוע גדל שיעור הילדים הנולדים מחוץ לנישואים גם במדינות שלא התנו את תשלומי AFDC בכך שהאב איננו גר בבית? אם AFDC יצרה מערכת תמריצים כל כך מעוותת, מדוע הזינוק בשיעור המשפחות החד-הוריות אירע בשנות השישים והשבעים, ולא בשנות הארבעים והחמישים שגם בהן הופעלה התוכנית? ומדוע מספרן של המשפחות הללו הוסיף להאמיר בשנות השבעים, שבהן צנח ערכו הריאלי של הסיוע במסגרת התוכנית?

התנהגות איננה בהכרח משתנה בשל שינויים בתמריצים. תוצאות הניסויים במס הכנסה שלילי מראות זאת בעליל. בניסויים שנערכו בסיאטל ובדנוור, שיעור המשפחות המתפרקות מקרב המשפחות שקיבלו הבטחת הכנסה שנתית היה גבוה בהרבה משיעורן מקרב משפחות שלא קיבלוה: פער של 36 אחוז באוכלוסייה הלבנה ו-42 בקרב שחורים. גברים שקיבלו את הקצבאות הללו הפחיתו את שעות העבודה שלהם ב-9 אחוזים, נשים – ב-20 אחוז, וגברים צעירים שאינם חיים במשפחה – ב-43 אחוז.

צ'רלס מאריי, שספרו "מאבדים אחיזה" (Losing Ground) משנת 1984 תרם רבות למיקוד תשומת הלב לבעיית הרווחה, מאמץ במידה רבה את ההסבר הכלכלי לירידה בשיעור המשפחות הדו-הוריות. הנתונים מניסויֵי מס ההכנסה השלילי הולמים את עמדתו, והוא משכנע בטענתו כי הליברליזציה בזכאות לסיוע רווחה בשנות השישים תרמה לעלייה הפתאומית במספר נתמכי AFDC. אולם, כפי שמאריי מודה בלי היסוס, אין די נתונים להסביר את מלוא העלייה בשיעור המשפחות החד-הוריות; המיטב שמאריי יכול לעשות הוא להציע ניסוי מחשבתי, המראה מה עשויה להיות תגובתם הרציונלית של צעירים וצעירות עניים לשתי החלופות העומדות בפניהם, חיי עבודה במשפחה דו-הורית לעומת קבלת תשלומי רווחה במשפחה חד-הורית. מאריי דוחה את הרעיון שההסבר לתופעה עשוי להיות נעוץ באופי, ברוח הזמן או בהבדלים תרבותיים. אולם הוא איננו מצליח להראות שצעירים וצעירות עניים אכן הגיבו לתשלומי AFDC כפי שהוא משער, וגם לא להסביר את ההבדל הבין-גזעי בעלייה בשיעור מקבלי התמיכה בתקופת הירידה בערכה. הוא מציין הסבר חלופי שאין להוציאו מכלל אפשרות: לאורך שנות השישים, אנשים רבים שתפסו עד אז את התמיכה שהם מקבלים כעניין זמני ומביך למדי התחילו לראות אותה כזכות שדבר לא ירתיע אותם מלתבעה. תוצאת שינוי זה ניתנת למדידה: בשנת 1967, 63 אחוז מהזכאים לתמיכת AFDC היו ברשימת המקבלים; שלוש שנים אחר כך, 91 אחוזים מהם נכללו בה.

בקצרה, מספר רב של אנשים שינו את אופיים. אם שינוי זה הוא בעינינו שלילי מיסודו, כי אז, כלשונו של לורי, השינוי חולל בעיה מוסרית. מה עושים עם בעיה מוסרית כגון זו? לורנס מִיד הציע לחדש את הדרישה ממקבלי התמיכות לעבוד, כך שמי שתובע דמי רווחה כ"זכות" יבין שעם הזכות באה גם חובה. מאריי הציע לשנות את התמריצים – על ידי העלאת הקושי שבקבלת תשלומי רווחה או הבושה הכרוכה בכך, או על ידי מתן תגמול חיובי להימנעות מהוֹלָדַת ילדים, לפחות ילדים מחוץ לנישואים. אלא שאיש לא התמודד עם השאלה איך להשתמש בתמריצים או בחיובים כדי לשנות אופי: לגרום לאנשים שחשבו כי טוב להוליד ילדים מחוץ לנישואים לחשוב שזה רע.

תכניות הרווחה הממשלתיות נוטות להיכשל; מתנדבי רווחה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
תכניות הרווחה הממשלתיות נוטות להיכשל; מתנדבי רווחה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

מימון ציבורי

הגירעון הלאומי שלנו עצום, והוא ממשיך לגדול. בדיון הציבורי כיצד מפחיתים את הגירעון (או, שכיח יותר, כיצד מפחיתים את קצב הגידול שלו), כמעט שאין נשמעת השאלה כיצד זה שלא תמיד היו לנו גירעונות ענק.

אם נכונה ההנחה שמצביעים ופוליטיקאים שואפים, מתוך רציונליות, למָרֵב את התועלת האישית שלהם, הרי תועלתם האישית של רוב האנשים היא להעביר עושר מן הדורות הבאים אל הדורות החיים. אם רצונכם שהממשל הפדרלי יספק לכם טובת הנאה כלשהי, ואינכם מצליחים לשכנע מצביעים אחרים לממן זאת באמצעות העלאת מסים, סביר שתרצו שהממשל יעשה זאת באמצעות נטילת הלוואה. והיות שלכל מצביע יש דבר-מה שהוא רוצה לקבל מהממשל, ואי אפשר להעלות מסים בלי סוף, לכל מצביע יש תמריץ לגרום לממשל לעשות זאת על חשבון הדורות הבאים. יש כמובן כמה מגבלות על גודל החוב שאנו יכולים להעמיס על צאצאינו. הדור הנוכחי צריך לשלם את החוב שצברו קודמיו, ואם הדבר מתגלה כקשה עשוי להתפתח חשש מפני צבירת חובות נוספים. אם יחידות מסוימות בממשל משתמטות מתשלום חובותיהן, יש לכך השלכות כלכליות מיידיות. אבל כל המגבלות הללו אין בכוחן אלא לגרד את שולי תאוותנו הרציונלית להעמיס על נכדינו את התשלום (בדולרים אכולי אינפלציה) על תפנוקינו.

אם אלה פני הדברים, מדוע גירעונות הענק מאפיינים את המשק הלאומי רק בעשורים האחרונים, ולא בקודמיהם (למעט בעתות מלחמה)? מה מנע מן המצביעים ומן הפוליטיקאים מראשית ימי עצמאותנו ועד לא מכבר לבזבז סכומים גדולים ולסמוך עלינו שנשלם?

ג'יימס ביוקנן – בנאומו בפני איגוד הכלכלנים במערב בראשותו, ב-1984 – הציע פתרון לפרדוקס הזה. לדבריו, בעבר היה המימון הציבורי כפוף למגבלות מוסריות – קרי: מותר להוציא כסף אם עומדים לִצבוֹר הון, אסור ללוות סכומים גדולים ולבזבז הון. כידוע, הסוציולוג מקס וֶבֶּר טען כבר בזמנו כי תנאי הכרחי לעליית הקפיטליזם הוא הכרה ציבורית נרחבת (כגון זו שהוא מייחס לאתוס הפרוטסטנטי) בכורח המוסרי שלא לצרוך על חשבון הדורות הבאים. ביוקנן ניסח זאת קצת אחרת: לטענתו, המוסר הוויקטוריאני עיכב את כניעתן של הדמוקרטיות האנגלו-אמריקניות לתאווה האנוכית לרושש את הצאצאים.

מבחינה זו, ג'ון מיינרד קיינס היה לא רק כלכלן חשוב, אלא גם מהפכן מוסרי. את המגבלות המקובלות על מימון גירעוני, הוא הכפיף לניתוח רציונלי. אמנם הוא לא ניסה להראות על-ידי כך שחוב הוא דבר טוב, אבל הוא כן ניסה להוכיח שלא תמיד חוב הוא דבר רע. לטענתו יש לשפוט מימון גירעוני לא על פי ערכו המוסרי אלא על פי תוצאתו המעשית.

ביוקנן הוא מכלכלני השוק חופשי, קבוצה הנוטה להסביר התנהגות אך ורק במונחים של בקשת רווח אישי בהגדרתו הצרה. על רקע זה יש מִשְׁנֶה תוקף לטענתו כי הכלכלנים צריכים להבין "כיצד משפיעים ערכים מוסריים על בחירה, ובייחוד כיצד יכולה שחיקתם של צווים מוסריים לשנות את תפקודם של מוסדות כלכליים ופוליטיים מבוססים".

אפשר לתת הסברים חלופיים לזה של ביוקנן. חלק גדול מהחוב הלאומי המצטבר הוא מורשת מלחמות, שיש לה צידוקים רציונליים ומוסריים כאחד (מי רוצה להפסיד במלחמה? מי רוצה להותיר לצאצאיו עולם שבו היטלר שולט בכל אירופה?). חלק נוסף מן החוב קיים מפני שמנהיגים טעו בחישוב עלותן האמתית של תוכניות חיוביות. על פי התחזיות משנת 1965, בסביבות שנת 1990 עלותה השנתית של תוכנית ביטוח הבריאות הלאומית אמורה להיות פחות מ-9 מיליארד דולר לשנה. אולם כבר עתה, ב-1985, העלות השנתית היא כ-70 מיליארד. בימי מלחמה וגיוס המוני, הקצאת פנסיות צבאיות נראית הדבר הנכון לעשותו; רק במבט לאחור מביאים בחשבון את מחירן. הפחתת המסים בידי ממשל רייגן לא נועדה להעמיס נטל כבד על ילדינו, אלא לעורר השקעות וצמיחה; רק לאחר מעשה התברר שהיא תרמה לגירעון יותר מכפי שתרמה לצמיחה. שלל הסובסידיות הניתנות לקבוצות אינטרס כאלה ואחרות לתקופות ממושכות נתפסות כמחיר משתלם להבטחת תמיכתו הקבועה של ציבור מגוון בממשל; איש לא יכול היה לשער את גודל העוֹל המצטבר.

ג'יימס ביוקנן. צילום: אטלס נטוורק
ג'יימס ביוקנן. צילום: אטלס נטוורק

אכן, יש מן האמת בקביעה שרמת החוב הנוכחית שלנו היא תוצאה של חישובים שגויים ושל כוונות טובות שהשתבשו. אולם השגיאות בחישובים (אם היו כאלו), וטיבן של אותן כוונות טובות, מכוונים  לכיוון מסוים אחד; ועובדה זו מחזקת לדעתי את הטיעון של ביוקנן. כמעט בכל המקרים, טעותם של המנהיגים שהציעו מדיניות חדשה הייתה הערכת-חסר של העלויות, ולא הערכת-יתר. כמעט בכל המקרים, הכוונות-הטובות לבשו צורה של פעולה ממשלתית, לא של הימנעות מפעולה. נרצה או לא נרצה לקרוא לכך "מַעֳתָק מוסרי", העובדה היא שהחל בשנות השלושים, אבל בייחוד בשנות השישים, חל שינוי שיטתי ועקבי באופי הדיון הציבורי על תוכניות ציבוריות. היום קשה לזכור זאת, אבל לאורך תקופה נכבדה למדי, משנת 1789 עד עיצומן של שנות החמישים, הוויכוח סביב כמעט כל תוכנית ממשלתית חדשה נסב על השאלה אם בכלל לגיטימי מצד הממשל לבצעה. כאלה היו, על כל פנים, הדיונים סביב הצגת התוכניות לכינון הביטוח הלאומי, זכויות האזרח, ביטוח הבריאות והרגולציה של העסקים. בשנות השישים הדיונים הציבוריים היו אחרים לגמרי: בכמה עלֵינו לתקצב את התוכנית (ולא: האם בכלל ראוי שנתקצב אותה); איך אפשר לבצע מדיניות ביעילות כלכלית (ולא: האם אנחנו בכלל צריכים את התוכנית הזאת). אופיו של השיח הציבורי השתנה, ואני חושד שהדבר מצביע על שינוי באופי הלאומי.

פשיעה

על נושא הפשיעה כתבתי יותר ממה שכתבתי על כל תחום מדיניות אחר. על כן, כשאדבר להלן על התמורה שחלה באופן שאנו מבינים בו את הבעיה, למעשה אדבר במידה רבה על התמורה שחלה בדרך החשיבה שלי עצמי. דומה שתחום הקרימינולוגיה, יותר מכל תחום אקדמי אחר, הרוויח מהתפתחות שיטות הניתוח של הכלכלה והמדיניות. בין היתר הוכח כי לצורכי עיצוב מדיניות ציבורית, כדאי לחשוב על העבריינים-בפוטנציה כעל קבוצה המורכבת בעיקרה מבַּחורים המַשווים בין הרווח הנקי שיצמח להם מחיי פשע לבין זה שיניבו להם חיי עבודה ופנאי. חשיבה כגון זו, וגוף הראיות המרשים-למדי המשמש לה תימוכין, יוצרים ציפייה כי שינויים בָּרֶווח הנקי הצומח לעבריין מן הפשיעה יגרמו לשינוי רמת הפשיעה בחברה. ואכן, במידה שֶׁפָּחתה עוינותם של קובעי המדיניות והקרימינולוגים לרעיון שאפשר לשנות התנהגות (פשיעה) על ידי שינוי תוצאותיה (הרווח שהיא מניבה לעבריינים), חלה התקדמות מסוימת. גם אם הירידה בפשיעה בזכות אמצעים אלה הייתה צנועה (ולדעתי כך צפוי שיהיה בחברה חופשית), יישום מדיניות ברוח זו הולם את תפיסת הצדק שלנו, התפיסה שכל אדם צריך לקבל את הראוי לו, יותר מכפי שהולמת אותה הגישה השיקומית.

אלא שהשינויים ארוכי הטווח בשיעורי הפשיעה גדולים בהרבה ממה שאפשר להסביר כחישוב רציונלי של העבריינים-בפוטנציה, ובוודאי ממה שאפשר להסביר על פי שינויים בשיעור הגברים הצעירים באוכלוסיה. לא הכלכלה בת-זמננו ולא הקרימינולוגיה הקונוונציונלית מסוגלות להאיר את עינינו בשאלה כיצד ירדו שיעורי הפשיעה המדווחים לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19 וחלקה הראשון של המאה ה-20, בניגוד למה שאפשר היה לצפות לנוכח התמורות החברתיות שחלו בתקופה זו: תיעוש ועיור מזורזים, נהירה של מהגרים עניים, עלייה בהטרוגניות של החברה והתרחבות הפערים המעמדיים. הלקסיקון המקובל של ניתוחי המדיניות עומד נבוך בבקשנו למצוא בו הסבר כיצד זה ששיעורי הפשיעה ביפן נמוכים להפליא למרות כל הנתונים שאמורים להאמירם: צפיפות האוכלוסין העצומה ביפן, ההיסטוריה המקומית המאדירה את האלימות הסמוראית, הגישה המתירנית לגידול ילדים, היעדרן של אמונות דתיות עמוקות, והיחס הנמוך להפליא בין מספר קציני המשטרה למספר האזרחים שם.

במסה שפרסמתי בכתב-עת זה ב-1983 ניסיתי להסביר את הירידה המפתיעה בשיעור הפשיעה בארצות-הברית בעשורים שאחרי מלחמת האזרחים במונחים דומים לאלה שנקט דיוויד ה' בֵּיילי במאמרו מ-1976 על הפשיעה ביפן. בשתי המדינות, כוחות תרבותיים מובחנים תרמו להגבלת הביטוי העצמי של הפרט. ביפן, כוחות אלה מכפיפים את הפרט לבקרה חברתית בלתי-פורמלית מצד המשפחה והשכנים, באמצעות הקניית רגישות קיצונית למה שאנשים אחרים חושבים עליו. אלה הם כוחות עמידים, שלֵחָם לא נס עד היום למרות נטייתה של המודרניזציה להעמיד את הפרט מעל הכלל. בארצות-הברית, לעומת זאת, כוחות תרבותיים אלה פעלו רק בתקופות מסוימות – וגם אז הם היו אפקטיביים רק בזכות מאמצים הרואיים מצדם של ארגונים וולונטריים רבים שנוסדו במיוחד למטרה זו.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 צצו בארצות-הברית ובאנגליה שלל יוזמות שהמשותף להן היה הרצון להטמיע "שליטה פנימית לכל מטרה, מתוך הפעלה עצמית וויסות עצמי": בתי ספר של יום א', בתי ספר ציבוריים, תנועות להימנעות מאלכוהול, אגודות לתחייה דתית, בתי ימק"א והאגודה לעזרה לילדים. אוכלוסיית היעד הייתה גברים צעירים שהגיעו מהכפר אל מעונות המגורים שבעיר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, והשתחררו בכך מעול החיים במשפחה. אין לנו שום מדד אמין להשפעתם של המאמצים הללו, למעט אחד: הצניחה החופשית בצריכת האלכוהול לנפש בין 1830 (עת החלו הניסיונות הרציניים למלחמה בשתייה) לבין 1850, והתייצבות שיעורי הצריכה הנמוכים עד סוף המאה (למעט עלייה בימי מלחמת האזרחים וסמוך לאחריה).

כיום אנו מדברים על "המוסר הוויקטוריאני" של התקופה ההיא – מונח המשקף, לפחות בדרך שמשתמשים בו היום, את יחסנו המתנשא כלפי האתוס ההוא. במאמר אחר טענתי כי המודרנה כרוכה, לפחות בעיני האליטה, בהחלפת האתיקה של השליטה העצמית באתיקה של הביטוי העצמי. מבחינות רבות, שינוי זה היה לברכה. בזכותו השתחררו אנרגיות נעורים שהולידו רעיונות חדשים באמנות, במוזיקה, בספרות, בפוליטיקה וביזָמות הכלכלית. אבל מחיר השינוי היה מוחשי לא פחות, לפחות לגבי אותם צעירים שלא הספיקו לסגל לעצמם בסיס מוסרי סביר של איפוק והתחשבות בזולת.

הרעיון שלפשיעה יש גורמים חברתיים ותרבותיים ולא רק כלכליים איננו חדש. נדירים הם ההדיוטות, ונדירים למדי אפילו המלומדים, שיתכחשו להשפעתן של המשפחה וסביבת המגורים על הבדלים בין-אישיים בנטייה לפשיעה. אבל מה עושים עם זה? איך – כפי ששאלתי ב-1974 – יכולה ממשלה להפוך משפחות גרועות למשפחות טובות, בייחוד אם היא צריכה לעשות זאת בהיקף נרחב? איך יכול שלטון בחברה חופשית לעצב מחדש את ערכי הליבה של האנשים הכפופים לו, ועדיין להשאיר אותם חופשיים?

שאלות טובות – שנותרו טובות גם היום. ב-1974 לא הייתה כמעט שום עדות מהימנה לכך שתוכנית כלשהי שמטרתה למנוע פשיעה באמצעות שינוי עמדות וערכים הצליחה לשנות אנשים רבים. כל שיכולתי לעשות, אפוא, היה להפציר בקובעי המדיניות להשעות את המאמצים למיגור גורמי היסוד של הפשיעה, ולהתמקד בינתיים בשימוש בכל אותם מכשירי מדיניות זמינים – אבטחה, הכשרה מקצועית, נוכחות משטרתית, העמדה לדין – שהשפעתם על מצב הפשיעה כנראה שולית, אך עלותם מתקבלת על הדעת. בהסתמך על הידע המוגבל שלנו, אז וגם היום, הטוב ביותר שבידנו לעשות הוא לפעול כאילו הפשע הוא תוצאת בחירה חופשית שאנשים עושים בין חלופות מתחרות.

מכל הדברים שכתבתי על פשיעה, זהו הדבר שדכדך ביותר קרימינולוגים מסוימים: שמוטב לעשות את האפשרי, ולא לכלות את כוחותינו בניסיונות לעשות מה שהלוואי שהיה אפשרי. מטרתי הייתה להוביל להחלפת האידיאולוגיה האישית בשיטתיות ניסויית; מאמציי אלה גרמו לכמה אנשים לחשוד שבעצם אני מנסה להחליף את האידיאולוגיה שלהם באידיאולוגיה שלי. נכון, לכולנו יש אמונות, וכל מה שעינינו רואות צבוע בצבען של אמונות אלו. ובכל זאת, אני רוצה לקוות שבידנו לנטר את הצביעה, וזאת באמצעות פנייה מתמדת אל מבחן התוצאה המעשית: האם זה עובד?

מקל וגזר במקום שיקום; כלא מעשיהו. צילום: משה שי, פלאש 90
מקל וגזר במקום שיקום; כלא מעשיהו. צילום: משה שי, פלאש 90

עם הזמן והניסיון למדנו קצת יותר מה עובד. כיום יש נצנוצי תקווה מעֶברם של כמה מֵיזָמים ניסויִיִים להכנת ילדים לבית הספר ולמתן כלֵי התמודדות להורי ילדים חסרי משמעת: ייתכן שמיזמים אלה  אכן מפחיתים את הסיכויים שהילדים יבצעו עבירות כשיגדלו. ריצ'רד ג' הרנסטיין ואני כתבנו על הנושאים האלה בסִפרנו "הפשע וטבע האדם". עדיין אין לדעת אם מבחנים נוספים וניסויים חוזרים יאשרו כי נצנוצי אור אלה קורנים מיהלומים אמתיים ולא מחרוזי פלסטיק שקופים. אבל אנחנו כבר יודעים כיצד לזהות זאת. אם נגלה שאפשר ליישם את הרעיונות בקנה מידה גדול (ולא רק בידיהם של מטפלים מחוננים יחידי סגולה), נוכל סוף סוף להפחית את הפשע על ידי שיפור האופי.

אופי ומדיניות

בעבר נתפסה הפוליטיקה כמכשיר לשיפור אופיים של האזרחים. הרפובליקה האמריקנית הוקמה, כידוע, על יסוד תפיסה אחרת לגמרי: לקבל את אופיין של הבריות כפי שהוא, פחות או יותר, ולקוות שהחֵירות האישית תעמוד איתנה בפני הפעולה הפוליטית, בעזרת האיזונים והבלמים הגלומים בהפרדת הרשויות ובשוק הדעות החופשי. אופייה הייחודי של שיטת המשטר האמריקנית גרם לרבים מתומכיה (ואף מבקריה) לטעון כי היא צריכה להיות אדישה לפיתוח האופי. אוהדים ומתנגדים כאחד סבורים שיש להחיל על הממשל את מה שאמר סמואל גולדווין כאשר נשאל מהו המסר בסרטיו: אם אתה רוצה לשלוח מסר, לך לסניף הדואר.

הערצתי כלפי יצירתם של אבות האומה האמריקנית היא בלתי מעורערת, ועל כן אינני רוצה להתווכח עם הנחת היסוד שלהם. אולם הממשל הפדרלי של היום שונה בתכלית ממה שהיה ב-1787, ב-1887, ואפילו ב-1957. אם רצוננו לטפל בבעיות התפוררות המשפחה, התלות בשירותי הרווחה, הפשיעה ברחובות ותחלואי מערכת החינוך, או אפילו להבין כראוי את סוגיית המימון הציבורי – כי אז בעצם העובדה שהממשל מגדיר דברים אלה כבעיות הוא מאשר שהאופי האנושי לוקה באִי-אֵלֶּה פגמים, ושבכוונתו לשנות אותו. רשויות השלטון המקומי הבינו זאת מאז ומתמיד, שהרי מאז ומתמיד הן נטלו על עצמן אחריות לעיצוב האופי. מטרתם העיקרית של בתי הספר הציבוריים הייתה, מתחילת הקמתם, חינוך מוסרי. הממשל הפדרלי לעומת זאת יכול היה להרשות לעצמו למשוך את ידיו מהתערבות בחיי האזרחים, ולתת לכוחות השונים של האינטרס האישי בחברה לאזן זה את זה, מפני שמלכתחילה הוקם למטרות מוגבלות: מתן ביטחון לאומה, ליחיד ולקניינו.

ההודאה בעצם הצורך שהממשל יעסוק בעיצוב אופיים של אזרחיו אינה קשה כמו המשימה להצביע על הדרכים הנכונות לעשות זאת. הצעד הראשון הוא להודות שביסודו של דבר, כמעט בכל תחום בזירה הציבורית, שאיפתנו היא להביא אנשים לידי יישומן של המידות הטובות – בין אם הם תלמידי בית ספר, מועמדים לזכאות רווחה, עבריינים בפוטנציה או משרתי-הציבור וקהל הבוחרים. התנהגות מוסרית זו רצויה כמובן בפני עצמה, אך כיום נראה גם שהיא תנאי הכרחי לשיפור מהותי ורחב היקף בתחומים שאנו מחשיבים בעייתיים – חינוך, רווחה, פשיעה ומימון ציבורי.

באומרִי "מידות טובות" כוונתי להרגלים של פעולה מתונה; וביתר פירוט – פעולה מתוך הגבלה נאותה של דחפים, התחשבות נאותה בזולת, והבאה-בחשבון של ההשלכות לטווח ארוך. נדירים הם האנשים המצדדים באופי רע ובמידות רעות, ובכל זאת קל ללעוג למדיניות של שיפור האופי אם מדמיינים מדיניות זו כיצירת אומה של מטיפי מוסר שבניה מבלים בנשיאת דרשות בנאליות איש באוזני רעהו.

אך לא; מידות טובות אינן נלמדות משינון פתגמים וצווי מוסר. הן נלמדות מתוך עשייה חוזרת ונשנית של מעשים נכונים. בצעירותנו אנחנו מקבלים עידוד לעשות את הדבר הנכון בזוטות היומיום, ובבוא הזמן אנו ממשיכים לעשות את הדבר הנכון מפני שהגענו לידי הנָאָה מכך. פעולה מוסרית בענייני חולין יוצרת הֶרגל, וכך מתרבים הסיכויים שנפעל באופן מוסרי גם בבוא יום גדולות. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, טוב שכך; שכן אריסטו אמר זאת. אצטט אותו עכשיו במילותיו: "כל הדברים שעשייתם צריכה לימוד, הרינו לומדים אותם אגב עשייתם. … נֵיעשה צדיקים כשנַעשֶׂה מעשי צדק; מיושבים בדעתנו – כשנעשה מעשים של יישוב דעת" (אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג' ליבס, תל אביב וירושלים: שוקן, 1985, ספר שני, 1103א, עמ' 40).

מבחינה זו, אין סתירה בין המחשבה הכלכלית והפילוסופיה המוסרית: האחרונה רק מבהירה כיצד אפשר וראוי להשתמש בראשונה. אנחנו רוצים שהמשפחות ובתי הספר שלנו יַקנו הרגלים של התנהגות נכונה; רוב ההורים והמורים עושים זאת באמצעות ארגון התמריצים העומדים בפני ילדינו בחיי היומיום שלהם, וכך נעשים המעשים המוסריים לשגרה.

ועדיין, הכלכלה מחמיצה את התוצאה הסובייקטיבית החשובה שיש לפעולה על פי מערך תמריצים נאות: פעולה כזו גורמת לאנשים להרגיש עונג כשהם עושים מעשה מוסרי, ואַשמה כשהם עושים את ההפך. תחושות אלו של עונג וצער אינן רק "טעמים" שמנתחי המדיניות צריכים לקבל כנתונים; תחושות אלו הן המחסומים העיקריים בפני תאוות הבצע והעצלנות, ולב לבו של האופי ההגון. אין לשפוט נתיב התנהגותי שאדם הולך בו רק במונחים של עלות ותועלת, מפני שההליכה הסדירה במסלול התנהגותי מסוים מלמדת את ההולך בו מה חושבת החברה לטוב ומה לרע.

אין די במצפון ובאופי. נדרשים גם חוק וגמול. אדרבה, כה גדול הוא קסמם המפתה של מסלולי התנהגות מסוימים, כגון רישוש הדורות הבאים למען רווחת הדור הזה, שרק חוקים דרקוניים ייתנו לנו את הכוח לעמוד בפני הפיתוי. אך באשר לרוב הבעיות החברתיות הטורדות את מנוחתנו, יש צורך לחפש בזהירות, ובקפדנות נסיינית, דרכים לחיזוק גיבושו של אופי טוב כבר מן הגיל הרך. בטווח הארוך, טובת הכלל תלויה במידותיו הטובות של כל יחיד בתוכו.

פורסם ב'פבליק אינטרסט', 1985. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגם את המאמר.

מאנגלית: צור ארליך

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. מלוא הערכתי להבאת מאמרי הגות מובחרים מעיתונות העולם ותרגומם לעברית.