חשיפה: מי עומד מאחורי התכנון הפוסט ציוני

בסדרת תחקירים חשפנו כאן את מנגנוני השליטה והחסמים שהציבו מוסדות התכנון על הקמת יישובים חדשים בתחומי ארץ ישראל שבתוך הקו הירוק, ואת האופן שבו המערך הזה מונע דה-פקטו הקמה של יישובים חדשים מזה למעלה מ-20 שנה.

בתוך כך פרסמנו מסמך הנחיות פנימי של המועצה הארצית לתכנון ובניה שחושף את המדיניות הפנימית של הפקידות, הקובעת כי ״המדיניות המנחה״ היא ש״יש להימנע, למעט במקרים חריגים ומיוחדים, מהקמת יישובים חדשים״.

כעת אנחנו חושפים את זהותה של מי שחיברה את המסמך הזה ואת השקפת עולמה. מדובר באדריכלית תמר כפיר, שבאותם ימים שימשה בתפקיד מנהלת אגף בכיר לתכנון משולב במנהל התכנון, התפקיד המרכזי והמוביל בתחום שאחראי בפועל על עיצוב מדיניות ההתיישבות של מדינת ישראל.

בפרוטוקול ישיבת ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת״ע) שבה אושרה ההנחיה, תמר מתוארת כמי ש״ערכה״ את הנוהל, והיא זו שמציגה אותו ומגינה על סעיפיו בפני טענות שונות העולות בדיון. בשיחה עימנו אישרה שאכן כתבה את הנוהל הזה ועומדת מאחוריו.

עד כמה עמדותיה קיצוניות? בשנת 2022 פרשה כפיר משירות המדינה, ואחד הדברים הראשונים שעשתה היה להצטרף לעמותת השמאל הקיצוני ׳במקום׳, תחילה כפעילה מן המנין ובהמשך כחברת ועד מנהל.

מדובר בארגון שנתמך בידי הקרן החדשה לישראל ושמרבית תקציבו (בשנת 2025 עמד על כ-5 מיליון ש״ח) מגיע ממדינות האיחוד האירופי. זהו אחד הארגונים הקיצוניים ביותר שפועלים בישראל, המתאר את המפעל הציוני כמפעל גזעני, רואה בפעולות צה״ל ״פשעי מלחמה״ ו״ג׳נוסייד״ וחתום יחד עם ארגונים פרו פלסטיניים ואחרים על שורה של פניות למוסדות בינלאומיים בדרישה שיחקרו את צה״ל ואת ישראל על ״פשעים״ לכאורה. כולל דרישה להעמיד לדין את ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון דאז גלנט ואחרים.

בכל הנוגע להתיישבות, ׳במקום׳ פועל בעקביות נגד ניסיונות הממשלה להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב, רואה בהן פעולה ״קולוניאלית״ שפוגעת ב״אוכלוסיה הילידית״ הבדואית, ומקדם נסיונות לשנות מדיניות התכנון ש״נגועה באפלייה כלפי האוכלוסייה הערבית״ בצפון ובשאר הארץ.

העובדה שתמר כפיר מצאה את מקומה הטבעי בעמותה הזו מלמדת המון, אך יותר מכך מלמדת עדותה על הסיבות לכך: ״ברגע שיצאתי לפנסיה משנים של עבודה בתפקידים בכירים במינהל התכנון – הדבר הראשון שבחרתי לעשות היה להצטרף לשורותיה של עמותת במקום, ולפעול לתכנון עתיד צודק, לכולנו״. היא מספרת בפוסט שפורסם ברשתות החברתיות של העמותה, ומעידה על האהדה שלה לפעילי העמותה ועל ההשפעה שהייתה להם על פעילותה בשירות המדינה:

״במשך השנים בהן שירתתי בתפקידים שונים במינהל… פגשתי את אנשי ונשות הצוות המקצועי של במקום, כשהם מגיעים לוועדות התכנון ונאבקים להגנת זכויות האדם של קהילות מוחלשות ומודרות, כדי שיזכו לתכנון צודק״. לדבריה, פעילי ׳במקום׳ הם אלו ש״הנגישו עבורי ועבור חבריי במערכת התכנון – אנשי המקצוע ומקבלי ההחלטות – ידע משמעותי״. והיא מעידה ״עד כמה קריטית הנוכחות הזו היתה, ועד כמה היא הצליחה להטות החלטות ממסלולן, ולהביא להישגים משמעותיים עבור המוחלשים, המודרים והמושתקים״.

זוהי הזדהות עמוקה עם מטרות העמותה ופעילותה ועדות ישירה על שיתוף פעולה מלא שלה עם אנשי ׳במקום׳ הקיצוניים עוד בזמן פעילותה בשירות המדינה. תמר כפיר היא שותפה נאמנה לדרך ופעלה בתוככי מוסדות התכנון לקדם את המדיניות האנטי-ציונית הקיצונית של ׳במקום׳.

במאמר שפרסמה לפני מספר חודשים (פברואר 2026) חושפת כפיר את השקפת העולם שהנחתה אותה בתפקיד. התכנון הראוי הוא ״התכנון הצודק, האחראי, המאזן והנכון״ ולעומת זאת התכנון הפסול הוא זה שצועד ב״דרך שאינה נאמנה לצדק חלוקתי, דרך שעוצמת עיניה מול עוולות תכנוניות ומול אפליה תכנונית״. והיא מעידה, כמובן, כיצד ״מפגש עם נציגי ׳במקום׳ בדיונים השונים במוסדות התכנון״, אפשרו לה לראות דברים נכוחה.

ביולי 2023, התייחסה כפיר ליוזמת הממשלה להקים שורה של יישובים חדשים בנגב וכתבה כך: ״ראוי היה כי במקום הקמת יישובים יהודיים חדשים תורה המדינה לגורמים הרלונטיים לקדם תכנונם של יישובים חדשים שיתנו מענה לכלל האוכלוסייה של הפזורה הבדואית״. במקום זאת, לדבריה, ״המדינה פועלת בניגוד מוחלט לעקרונות של שוויון וצדק חלוקתי״.

כפיר רואה במאבק נגד ההתיישבות היהודית בנגב חלק מהמאבק הקפלנסטי שהיה אז בשיאו: ״נוכח אירועי המחאה האחרונים אסיים במילים הבאות: אותה מציאות שבה אנו חיים, המוצאה אלפים להפגנות, חודרת ומחלחלת לכל התחומים, בכללם לתחום התכנון״. והיא קוראת לפקידים בשירות המדינה לבלום את המהלך:

״חברי מוסדות התכנון שיפעלו על פי מצפונם ואחריותם המקצועית, לא יוכלו לאשר מהלך הרסני ובלתי סביר מעין זה, המנוגד למדיניות התכנון ולצרכי הפיתוח של מרחב המטרופולין״.

מדובר בסרבנות בירוקרטית. ״הפסקת התנדבות״ לקדם את מדיניות הממשלה. מרי פקידותי.

במשך השנים עמדה כפיר בצומת מדיניות מרכזי ולצד כהונתה כמנהלת האגף לתכנון משולב, כיהנה גם כיושבת ראש הולקשח״פ (ועדה שאחראית על הקצאת אדמות להתיישבות) ולעיתים כיו״ר הולנת״ע, הועדה המקצועית המרכזית של מועצת התכנון הארצית. בחלק מהשנים אף כיהנה כממלאת מקום יושב ראש מנהל התכנון. מדובר בעמדות רבות השפעה, וכפיר הייתה במשך שנים רבות ״בעלת הבית״ במקום. למעשה היא כיהנה כ״יועצת התכנונית לממשלה״, על כל מכלול הסמכויות וההשפעה המשתמע מכך.

על פי גורמים המכירים את הנעשה, היא הייתה בין היתר מאלו שקידמו מדיניות להרחבה משמעותית של הכפרים הערביים בגליל, בזמן שהערימה קשיים על הרחבות בקיבוצים ובהתיישבות היהודית בגליל. טביעות האצבע שלה נמצאות בכל מקום בהליכי התכנון הללו בעשורים האחרונים והיא אחד מהגורמים המרכזיים שעומדים מאחורי תהליך הדה-ציוניזציה של מוסדות התכנון.

המקרה של תמר כפיר שופך אור על השקפת העולם של רבים מאנשי המפתח האמונים על מדיניות התכנון וההתיישבות בפקידות הבכירה. רבים מהם אימצו עמדות פוסט ציוניות ואנטי ציוניות. הם רואים ב״צדק חברתי״ וב״צדק חלוקתי״ משימת חייהם ורותמים את מוסדות התכנון של המדינה להגשמתה. לעמותת ׳במקום׳ יש בעלי ברית חשובים בעמדות המפתח החיוניות, ואין זה פלא שמדיניות התכנון שלנו הושחתה מן היסוד.

כשכפיר חיברה את הנוהל הקובע ש״יש להימנע… מהקמת יישובים חדשים״ וקידמה אותו במוסדות התכנון היא ידעה בדיוק מה היא עושה. את פרי הביאושים הזה אנחנו אוכלים עד היום.