מה השתבש במדעי הרוח?

המאמר הופיע לראשונה באנגלית באתר 'פאבליק דיסקורס'.

תרגום: צור ארליך

נשים את זה על השולחן: רבים מדי מאנשי מדעי הרוח מרחיקים את הסטודנטים ואת הציבור מעולמם בגלל העמימות, הטריוויאליות וחוסר-הרלבנטיות שלהם. תמחיש זאת פסקה מראיון עם מחברת "מניפסט מדעי הרוח", ראשת מכון למדעי הרוח באוניברסיטה אמריקנית מרכזית, על ספרה זה שפורסם לא מכבר:

כתיבת הספר הביאה אותי לידי הבנה שסובייקט החוקר החדש הוא פרפורמטיב של סינגולריות שוקקת, של מטריאליות היברידית ושל זיקתיות מרושתת. במובן הזה, חוקר מדעי הרוח עשוי להפוך לחוקר פוסט-הומני ופוסט-הומניסט. לדידו של החוקר הנכון להתרחבות תותבתית המצטברת על פני הזרמים של הזיקתיות המרושתת, מיקומה של החשיבה הוא עניין צירופי.

אין לפקפק בחשיבותם של מדעי הרוח. אך סוג כזה של כתיבה ושל חשיבה מסביר היטב מדוע אקדמאים כה רבים מנכרים את התחומים הללו מן האנשים שיכולים היו להפיק מהם את מרב ההנאה והתועלת.

במשך מאות שנים תרמו מדעי הרוח תרומות חשובות לתחומי מחקר אחרים, כגון רפואה, משפטים והנדסה. במצב אידיאלי, החכמה והידע המשוקעים במדעי הרוח יכולים וצריכים להעשיר מגוון בעלי תפקידים, ראשי ארגונים ומקבלי החלטות במנהל הציבורי ובמגזר הפרטי. למרבה הצער, כבר בהיותם סטודנטים, המחלקות למדעי הרוח מרחיקות אותם במקום לקרבם.

נוכחתי בכך בהיותי יושב ראש הקרן הלאומית למדעי הרוח, רשות פדרלית שתפקידה להביא את ברכתם של מדעים אלה לכל האמריקנים. שם ניתנה לי ההזדמנות להתרשם מקרוב ובאופן אישי ממצבם של מדעי הרוח בארצות הברית. חוויה זו חיזקה את אמונתי בחשיבותם, אך גם הותירה בי ספקות קשים באשר לאופן הנחלת הערכים והידע הגלומים בהם.

אסביר. יושב הראש של הקרן הוא, על פי הגדרת החוק, האדם היחיד ברשות זו המחליט מי יזכה במענקים מטעמה. המלצות לחלוקת המענקים ניתנות בידי ועדות מומחים, המאוישות בעיקר באקדמאים. הן נשלחות למועצה הלאומית למדעי הרוח, שבה חברים עשרים ושישה חוקרים ואזרחים. המועצה מחליטה אילו המלצות לקבל, ומעבירה אותן ליושב ראש הקרן. הוא לבדו מופקד על ההחלטה הסופית.

בשל הבלעדיות הזו, קראתי מאות על גבי מאות של המלצות ועדות – להבטיח שהחלטותיי תהיינה מושכלות. קראתי גם אלפי טופסי בקשה. שבע שנים שימשתי בתפקיד, וכך זכיתי למבט-על ייחודי על כל הדיסציפלינות של מדעי הרוח – אך מקוצר היריעה אתמקד כאן בהתבוננות בתוכן הבקשות למענקי מחקר של הקרן. כמחצית מבקשות התמיכה הן בקשות מסוג זה, בעיקר ממרצים למדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות של המדינה. בממוצע, רק 8 אחוזים מהן נענים בחיוב.

המפגש שלי עם הבקשות הללו היה, אם לומר בעדינות, מאכזב. החולשות והמגמות שניבטו אליי מן הטפסים ראויות לבחינה, משום שהן ממחישות בעיות מקיפות יותר באקדמיה כיום.

עמימות איננה מעלה אינטלקטואלית

בקשות רבות למכביר נכתבו – ונכתבו רע – בז'רגון אופנתי ובלתי קריא. אטימותה של הכתיבה האקדמית, המתבוססת בשפה תיאורטית בלתי מובנת (כגון הקשקשת שציטטתי לעיל), היא זה זמן רב מושא לדיון וגם ללעג שחלקו הגדול מוצדק.

בכמה אגפים באקדמיה, כתיבה עמומה נחשבת סימן לברק. עד היום לא הבנתי למה. אני כנראה איש העולם הישן: אני סבור שכתיבה בהירה היא פרי חשיבה בהירה, ואילו שימוש בז'רגון הוא לפעמים דרכם של עצלנים להשתמט ממאמץ מחשבתי. תהיה הסיבה אשר תהיה, ספרים ומאמרים רבים מדי שחיברו פרופסורים למדעי הרוח כתובים באופן סתום אף שאין בכך שום צורך. יתרה מכך, רבים-רבים מטופסי הבקשה שקראתי עסקו במקטעים צרים להדהים של תחומי המחקר של מחבריהם: מין אטומיזציה של הסקרנות.

אינני מתנגד לצלילה לעומקם של נושאים אזוטריים כביכול. לא תמצאו תומך נלהב ממני בקיומם ובמימונם של מיזמים כ"לקסיקון הארמית המקיף" או "המילון השוּמֶרי", מפני שספרֵי יַעַן אלה, המסתוריים לכאורה, מקדמים ומעשירים את הידע שלנו בנושאים חשובים. הבעיה הייתה אחרת: שרבות מהבקשות למענקים התייחסו למיזמים שאין בהם לא קידום ולא העשרה. הם היו פשוט קלי-ערך, ולא תרמו שום תרומה של ממש לתחומי המחקר שלהם. לא לכל פיסות הידע בעולם תועלת שווה; היו בקשות מוצלחות, שהציעו מֵיזָמים בעלי פשר שעשויים להותיר את חותמם על מדעי הרוח ולתרום להם תרומה חשובה.

מאכזבת לא פחות הייתה העובדה שמועמדים רבים נצמדו לנתיבים הכבושים היטב שסללו בשנות השישים והשבעים אנשי מדעי הרוח הפוסט-מודרניים. ניכרו שם אחידות ושמרנות שהדיפו ריח של עיפוש המחשבה. במקום לסלול דרכים חדשות, הם החזירו למדף מוצרים שפג תוקפם. הנושאים היו שונים ומשונים, אך המשקפיים שהחוקרים הציעו להרכיב כדי להתבונן בהם היו אותם משקפיים ישנים וצפויים של גזע, מעמד, מגדר, תיאוריה, או היבטים טריוויאליים של תרבות פופולרית. גישות חדשות ומקוריות למגוון תחומי מדעי הרוח היו נדירות כמחט בערימת שחת.

רבות מהבקשות נטו בבירור לתמיכה בעמדה כזו או אחרת. כתב ההסמכה של הקרן אוסר לתת מענק למחקרים כאלה, ובכל זאת הבקשות נערמות. זהו שיקוף ברור לתופעה המקוממת של הפיכת מדעי הרוח האקדמיים לארסנל נשק לקידום אג'נדות חברתיות ופוליטיות.

מעֵבר למגדל השן

ההתפתחות החשובה ביותר שזכיתי לחזות בה הייתה תחילת השימוש הרציני והמבטיח באינטרנט ובטכנולוגיה הדיגיטלית במחקר ובהנחלה של מדעי הרוח. בעיניי זו עדיין התחלה, שעתידה הגדול בקידום המחקר במדעי הרוח עוד לפניה. התופעה שימחה אותי במיוחד בשל תפקידי בקרן המבקשת להפיץ את הידע ההומניסטי בקרב כל האזרחים. פלח קטן מדי משפע הידע שמספקים מדעי הרוח בוקע את גבולות האקדמיה ומשפיע על המוציאים-והמביאים של המדיניות הציבורית.

נכון, לא כל החוקרים יכולים לכתוב לקהל הרחב, וגם לא רצוי שכולם יעשו כך; אבל מה שנעשה כיום אינו מספיק. קחו למשל את ההיסטוריה. לא כל כך מזמן, חוקרים אקדמאים כתבו ספרים שהתקבלו היטב בציבור הרחב ונקראו בהמוניהם. כיום, לבד מיוצאי דופן נדירים, ספרי ההיסטוריה המגיעים לאלפי קוראים הם אלה שנכתבים בידי עיתונאים. כמובן, ספריהם של עיתונאים אלה מבוססים בחלקם על מחקר אקדמי; אך הסיבה להצלחתם היא שמחבריהם מיומנים בכתיבה מעניינת היוצרת סיפור. הם כותבים ספרים שאנשים באמת רוצים לקרוא.

עבודתם של אקדמאים רבים במדעי הרוח נשארת בתוך מגדל השן מסיבה זו בדיוק: מפני שהם כותבים רק אל עמיתיהם המלומדים השותפים לתת-ההתמחות שלהם. את המגמה הזו מחריף הליך הקידום האקדמי ומתן הקביעוּת, המתגמל פרסומים אקדמיים שפיטים אך מתעלם מספרים וממאמרים בעלי התכוונות פופולרית יותר.

הוראה גרועה מאיימת על עתיד מדעי הרוח

הייתי חבר בוועדה להענקת קביעות לאנשי סגל, ובחבר הנאמנים של אוניברסיטה ציבורית גדולה, ונוכחתי לדעת שוועדות אלו נותנות משקל יתר למחקר ומשקל חסר להצטיינות בהוראה. והלא ההוראה היא מן המכשירים החשובים ביותר להנחלת הלימודים ההומאניים למעצבי-העולם העתידיים.

ישנה מימרה אקדמית הגורסת כי "כשם שאם אין חטא אין וידוי, כך אם אין מחקר אין הוראה". אלא שבבקשות רבות לקרן הלאומית למדעי הרוח, הקשר בין נושא המחקר המוצע לבין תחום ההוראה של המבקש היה קלוש במידה כזו שלא היה אפשר להבחין בו. משום כך יזמתי במסגרת הקרן תחרות מענקים למחקרים הקשורים ישירות לתחומי ההוראה של החוקרים.

אין זה סוד שבכל רחבי ארצות הברית יש ירידה תלולה בהרשמה למחלקות למדעי הרוח. במחקר אחד נמצא שמשנת 1970 עד שנת 2004 ירד שיעור הנרשמים לתואר ראשון באנגלית, כמקצוע ראשי, מ-7.6 אחוזים מכלל התלמידים ל-3.9 אחוזים, ובהיסטוריה הירידה הייתה מ-18.5 אחוז ל-10.7. גם במדעי-רוח אחרים ניכרה צניחה חופשית. על פי אותו מחקר, במשך שנות דור אחד "מספרם של תלמידי מדעי הרוח כמקצוע ראשי צנח מ-30 אחוזים לפחות מ-16 אחוזים בסך הכול". וזה עצוב. ראוי שעורכי הדין של העתיד, מדעני העתיד, הרופאים והמהנדסים, ילמדו את הקורסים הללו ויעתירו את ברכת הידע ההומאניסטי על תחומי עיסוקם ויצירתם.

סבורני שחלק ניכר מירידה זו אירע משום שחוסר החשיבות וחוסר הרלבנטיות של חלקים מתוכנית הלימודים במדעי הרוח מרחיקים את הסטודנטים. במילים אחרות, הסטודנטים מבחינים באותן תופעות עצמן שזיהיתי בקוראי בקשות למענקים מהקרן הלאומית למדעי הרוח – וכמוני נרתעים.

לא הכול כסף

רבים בממסד של מדעי הרוח יחלקו על אבחנותיי. לדעתם, האשמים בירידתם של מדעי הרוח הם עליית הפופולריות של לימודי מנהל העסקים, הדגש הגובר המושם במדעי הטבע והטכנולוגיה, והורים המוכנים לממן את לימודי ילדיהם רק אם הם מבטיחים להערכתם מקצוע נוצץ. מובן שיש אמת באבחנה הזו. ועדיין, נראה שהצד ההומאני של המשוואה לא אמר די להגנתו; הוא אינו עושה די מאמץ להצדיק את חשיבותו ולהוביל לשגשוג מחודש של הפקולטות למדעי הרוח. חבל מאוד. יש בתחום הזה שפע של אקדמאים מבריקים, נבונים ויצירתיים היכולים להעמיד לתחום זה, שהם שואבים ממנו סיפוק ופרנסה, סנגוריה מוצלחת מזו הנשמעת מפיהם.

חדשות לבקרים מנפיקה האקדמיה מחקרים המבכים את "משבר מדעי הרוח". לדעתי, דו"חות אלה מחליקים את הבעיות הפוקדות את המחקר וההוראה במדעי הרוח. הם מתעלמים במתכוון משורשי הבעיה, שהם הידרדרות מעמדם של מדעי הרוח בתוך המוסדות האקדמיים עצמם.

חוששני שהקרן שעמדתי בראשותה אחראית לחלק מכך. היא אינה מצליחה, בייחוד מזה שנים אחדות,  להגשים את תפקידה העיקרי: להביא את מדעי הרוח לכל אזרחי אמריקה. מבנה מערכת המענקים שלה התאבן. הוא כמעט לא השתנה בחמישים שנות קיומה של הקרן, אף כי בחמישים שנים אלו התחולל שינוי כביר במדעי הרוח. זוהי רשות מזדקנת הזקוקה לרפורמה עמוקה – ואם יתברר שרפורמה כזו אינה אפשרית, מוטב לה שתופרט או אפילו שתבוטל.

ואכן, בשנים האחרונות מותחים חברי קונגרס ביקורת על תפקודה של הקרן ועל עצם קיומה. הם טוענים, לא תמיד בלי היגיון, שסוכנות זו הממומנת בידי משלמי המסים משרתת בעיקר אליטות תרבותיות. זו אינה ביקורת חדשה, אך מה שהתחדש הוא שלבד משתדלניה ומכמה נשיאי אוניברסיטאות כמעט שלא נותרו לקרן סנגורים.

זה אומר הרבה, לא רק על הקרן אלא גם על התמיכה הכללית במדעי הרוח. המצב לא ישתפר עד שהמודאגים ממה שקורה בתחומם יתחילו להשמיע את קולם, מעבר לאינטרסים המקצועיים שלהם, למען חלק מהותי זה של תרבותנו וחברתנו.

________________

ברוס קול הוא עמית בכיר במרכז לאתיקה ולמדיניות ציבורית בוושינגטון. בין השנים 2001 ו-2009 היה יושב ראש הקרן הלאומית למדעי הרוח. לשעבר פרופסור כבוד באוניברסיטת אינדיאנה. מחברם של 14 ספרים.

המאמר הופיע לראשונה באנגלית באתר 'פאבליק דיסקורס'. אנחנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.