מדוע לא להזמין את ג'מאל זחאלקה לבית הנשיא

ההסבר הרשמי של בית הנשיא לכך שמנע מח"כ ג'מאל זחאלקה להשתתף במפגש ראשי הרשויות במגזר הערבי עם נשיא המדינה מאכזבת. בלשכת הנשיא הסבירו כי "לא נשארו כיסאות פנויים". בתגובה לגלג זחאלקה ואמר שאולי צריך להוסיף תקציב לבית הנשיא. באופן לא רשמי הסבירו מקורבים לנשיא כי הסיבה האמתית בגינה נמנעה מזחאלקה ההשתתפות באירוע היא המפגש שקיים הח"כ עם משפחות המחבלים. בתגובה אמר זחאלקה כי "אם לא מוצאות חן בעיניו עמדותינו הפוליטיות, הוא מוזמן לבקר אותנו".

ובכן, "עמדותיו" בהחלט לא מוצאות חן, והן רחוקות מלהיות "עמדות פוליטיות" במובן המקובל של המילה. סקירה של התבטאויותיו ופעולותיו של חבר הכנסת זחאלקה כפעיל בתנועת בל"ד ולאחר מכן כחבר כנסת מטעמה מגלה שלל עמדות-קצה הכוללות תמיכה בטרור, גיבוי של ה-BDS ושאיפות להחלפתה של מדינת ישראל בישות דו-לאומית אחרת. אלו עמדות החורגות מעבר לגבולות הלגיטימציה המקובלים. גם אם יש נימוקים טובים לא למנוע ממנו ומבוחריו את הייצוג הפוליטי בכנסת, הרי שאין שום סיבה להעניק לו כיבודים מיוחדים בדמות זימונים למשכן הנשיא וכדומה.

"תודה לך חזבאללה"

ביוני 2000, אחרי הנסיגה החד צדדית מדרום לבנון, התקיימה "חאפלה" גדולה באום אל פאחם. היום שנקבע למסיבה היה יום השנה ה-33 למלחמת ששת הימים. מארגני המסיבה: ח"כ עזמי בשארה וחבריו בתנועת בל"ד; הגיעו ל"חגיגת הניצחון" כ-500 ערבים ישראלים למה שכונה בפי המשתתפים: "פסטיבל הניצחון של חיזבאללה".

מארגן הפסטיבל ח"כ בשארה השתלהב: "חיזבאללה ניצח, ולראשונה מאז 1967 טעמנו את טעמו המתוק של הניצחון. זכותו של החיזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל… פעם ראשונה שאנו רואים ניצוץ של תקווה. אם היינו לומדים לקח ממה שקרה באסון 'אל נכבה'  לא הייתה מתרחשת התבוסה ב-67'. לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן, שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הנחוצות להצלחה וניצחון – מטרה ברורה ורצון עז לנצח, והכנת האמצעים הדרושים להשגת מטרה זו".

לדברים הללו הצטרפו דוברים נוספים מבל"ד, שנראה היה שחוץ מללבוש מדי גרילה של לוחמי חיזבאללה, הם תומכים נאמנים של  נסראללה מימים ימימה. בין הדוברים היה אדם שהיה עדיין אלמוני לציבור היהודי ישראלי, ד"ר ג'מאל זחאלקה. מי שבתורו יחליף את ח"כ עזמי בשארה לאחר שהלה יואשם בריגול וסיוע לחיזבאללה ויברח מישראל (אך לא מעשרות אלפי השקלים שהוא מקבל ממנה בכספי פנסיה).

זחאלקה ביקש להודות לחיזבאללה. "כשאנו קמים להיאבק על זכויותינו מאשימים אותנו בקיצוניות. אנו קיצוניים! מה שעשה חיזבאללה חייב להירשם כיום שמחה וכתאריך של גאווה בלוח השנה החשוך. תודה לחיזבאללה".

זה לא היה חדש. כבר בוועידה הראשונה של התנועה שהתקיימה בפברואר 1999 נשלחו ברכות לארגון חיזבאללה. עזמי בשארה דיבר על "גיבורי החיזבאללה שלימדו את ישראל לקח"; וגם אז עמדו דום לזכר מחבלים ושהידים. חברת המפלגה קראה את שמותם של ערבים ישראלים שהורשעו בבתי משפט בשל השתתפות בטרור או סיוע בטרור.

"צריך BDS"

עמדותיו של זחאלקה ידועות: הוא בעד חיסולה של המדינה היהודית ציונית והפיכתה למדינת כל אזרחיה כאשר היהודים הם מיעוט שווה זכויות במרחב בין הירדן לים. כך למשל, בשנת 2008, במהלך ההכנות לחגיגות לציון 60 שנה להקמת המדינה, דרש זחאלקה להקים קמפיין נגדי ש"יפעל להחרמת כל הטקסים הרשמיים וחגיגות השישים", ובמקומן לפתוח בהכנות "לציון יום השישים של הנכבה הפלסטינית, לפעול למען טיפוח וקידום זהותנו הלאומית ולהצהיר על נאמנותנו לקורבנות ולשאלה הלאומית הפלסטינית". באותה שנה תיאר מחבלים שיושבים בכלא הישראלי כ"לוחמי חופש" וטען שאסור להפריד בין אסירי הקו הירוק לאסירי מיהודה ושומרון ועזה. "כולם אסירים עם אותה מטרה".

בציון יום ה-62 לנכבה ברשות הוצג ח"כ זחאלקה כנציג "אש"ף בתחומי 48". שם הוא דיבר על זכות השיבה. "אנו רוצים שהאחיות ברמאללה שנפגעו בנכבה, להן הברכה, יחזרו, ואני מתכוון ליפו, לחיפה, ללוד, לרמלה ולכל ערי פלסטין… אני רוצה שתדעו שיש לכם משפחה ביפו,  שיש לכם משפחה בלוד, ברמלה, בחיפה ובעכו. אלה שמשמרים את הגחלת, אלה ששמרו על זהות הארץ. הם השארית שנשארה והעדות החיה לכך שיפו היא [עיר] ערבית פלסטינית וכי לוד ורמלה הן [ערים] ערביות פלסטיניות וכך הדבר באשר לחיפה ועכו… אנו מתמודדים עם תוכנית ציונית, שמחלקת את עמנו… אנו מתנגדים ולא נכנעים לחלוקה הזאת ומדגישים את אחדות עמנו הפלסטיני: ישות אחת, עם אחד, זיכרון אחד, גורל אחד ועתיד אחד לעם אחד הוא העם של פלסטין".

האמת היא שלא צריך ללכת רחוק. אך לפני שנה חזר זחאלקה על הדברים בריאיון לארגון השמאל הרידקלי 'הוועד הציבורי נגד הריסת בתים' (סניף פינלנד). שם אמר חבר הכנסת בצורה הברורה ביותר שפתרון שתי המדינות הוא שלב ביניים לקראת המדינה האחת: "אנחנו רואים שפתרון שתי המדינות מת, אבל רעיון המדינה האחת עדיין לא נולד. הרעיון עוד לא פוליטי הוא קיים רק במעגלים אינטלקטואלים. אני חושב שקיימים סיכויים לפתרון שתי המדינות, אך הסיכויים הללו הולכים ונחלשים מדי שנה. בעיקרון אני מעדיף את פתרון המדינה האחת. ואפילו אם יהיה לנו את פתרון שתי המדינות הוא יהיה הבמה לקראת פתרון המדינה האחת עם ההסכם של שני העמים לחיות יחדיו בחופש ושוויון."

באותו ריאיון אמר זחאלקה כי כסף שמשקיעה פינלנד בישראל במסחר של נשק וייצוא ביטחוני זה "השקעה במכונה שהורגת פלסטינים, הורגת ילדים פלסטינים".

וכמובן שאי אפשר ללא תמיכה ב-BDS. "אנחנו יודעים מההיסטוריה הקרובה מה קרה עם דרום אפריקה וה-BDS ושהחרם היה מאוד אפקטיבי בלבודד את משטר האפרטהייד… זה לא רק כלכלי זה ליצור דה לגיטימציה פוליטית למשטר עד הנקודה שהוא השתנה. כאן רק התחלנו עם ה-BDS. הוא עדיין קטן ואף שולי אך כשהוא יגדל ויהפוך לתנועה המונית וגם ממשלות יצטרפו אני חושב שזו תהיה אחת השיטות החשובות לסיים את הכיבוש ולשנות את המצב בפלסטין". לדבריו,  יש לכך משנה חשיבות בימים אלו מכיוון ש"תנועות השלום בישראל חלשות והימין מנצח ויכול לעשות מה שהוא רוצה. אז מה יכול להגביל את השימוש בכוח בישראל? לחץ חיצוני. לא לחץ פנימי. אני חושב ש-BDS זה לא רק לייצר לחץ על ישראל זה ממש להציל חיים של פלסטינים".

הדברים מדברים בעד עצמם. נשיא מדינה כמו ריבלין הרואה את עצמו כמקרב בין הניגודים בחברה הישראלית וכמי שמושיט יד לחיבורים חדשים עם המגזר הערבי, צריך לנצל הזדמנויות מסוג זה לבטא אמירה ערכית ומוסרית צלולה. ג'מאל זחאלקה בוחר באופן עקבי בדרך הקיצוניות והבדלנות. זוהי משנתו, ואלו עקרונותיו. הדרך ליצור את הגשרים למגזר הערבי עוברת בהצבת גבולות לקיצוניים, בהוקעת תומכי הטרור ובהצבת מראה חדה וברורה בפני הגורמים הלאומנים המתסיסים.

רבים בחברה הערבית בישראל סולדים מדרכו של זחאלקה, ויש לא מעט קולות מתונים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית, להתקדם בכלכלתה ואפילו להתגייס לצה"ל. עבור אנשים אלו, הסובלים מרדיפות והתנכלויות בקהילותיהם, אמירה מוסרית ברורה של הנשיא בנושא יכלה להיות חשובה מאין כמוה.