היכן באמת נוצר העם היהודי?

מתי והיכן “נולד” עם ישראל? במצרים, בארץ ישראל או במדבר סיני? חג הפסח הוא הזדמנות מצוינת לברר את יסודות הלאומיות העברית, ואת הקשר הבל-יינתק בין העם היהודי לארצו

עם ישראל הגיע למדבר מגובש; יציאת מצרים, ציור מהמאה ה-19.

לאחרונה פרץ ויכוח סוער על ראשית ההיסטוריה היהודית. שר החינוך נפתלי בנט הכריז לפני חודשיים על כך שהשנה הבאה במערכת החינוך תעמוד בסימן “שנת אחדות ירושלים”. בפוסט שפרסם כתב את המשפט הבא בפסקת הסיום: “מירושלים ההיסטוריה שלנו התחילה”.

עוד באותו היום פרסמה ח”כ סתיו שפיר פוסט תגובה נסער, בו כתבה: “על פי הכתוב בתורה העם היהודי עמד יחד לראשונה לא בירושלים אלא תחת הר סיני… לא בכדי עם ישראל לא נולד בירושלים אלא בסיני. גדולתו של העם הזה היא ערכים שמעצבים אותו. גדולתו היא במסע אל הארץ המובטחת, שאינה רק מקום, אלא בראש ובראשונה – אידיאל. אנחנו קוראים לזה “ציונות”.

הוויכוח הנדון הוא על ראשית ההיסטוריה של העם היהודי, אך איננו מסתכם בכך. העובדה ששר החינוך נעץ את ראשית ההיסטוריה בארץ ישראל, בהקשר של אחדות ירושלים, היא הגורם שהסעיר את ח”כ שפיר, שכתבה בפוסט נוסף באותו ערב:

אבות הציונות, ברובם אנשים חילונים, הבליטו והאדירו את הקשר העמוק בין העם היהודי לארץ ישראל תמיד. אבל לבנט חשוב ליצור כאן סיפור חדש. הציונות פחות מעניינת אותו, כי הציונות לא מצריכה שליטה גם בג’נין, ברמאללה, ואפילו לא בשכונות הערביות של ירושלים….

גם התורה שבה נאחז בנט בהצדקותיו המשיחיות לא אומרת די מבחינתו, כי הוא רוצה פוליטיקה שלא מתבססת על זכותנו הטבעית ככל עם – אלא פוליטיקה שמציגה זכות *ייחודית* לנו. ולכן, מבחינת בנט, יש צורך פוליטי דחוף לשנות הן את הנראטיב הציוני והן את הנראטיב המקראי.

ח”כ שפיר רואה בעובדה ששר החינוך קבע את ראשית ההיסטוריה בארץ ישראל, כניסיון להצדיק תביעת בעלות על כל הארץ, באופן שאיננו מתיישב עם זכויות טבעיות ככל העמים. היא מאשימה אותו ביצירת זכות “ייחודית” לעם ישראל. מנקודת מבטה, העם היהודי נולד בסיני, וארץ ישראל היא מסע למימוש אידאלים שאינם נטועים בארץ ישראל כארץ מולדת. ח”כ שפיר רואה בבנט כמעוות גם את המקרא וגם את הציונות. האמנם?

בין סיני למצרים

גם לפי שיטתה של ח”כ שפיר, הגורסת שהולדתו של עם מתרחשת בהכרה מיוחדת ברגע מסוים, הרי שהמקרא קובע את הולדת העם הרבה לפני מעמד הר סיני. האיש המכנה במקרא את עם ישראל “עם” לראשונה בראשית ספר שמות הוא אותו מלך חדש שקם על מצרים ואשר לא ידע את יוסף. אותו מלך אומר לעמו “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו” (שמות א’, ט’).

לאחר ששבעים הנפש שירדו למצרים פרו ורבו מאוד מאוד, התייחס אליהם המלך החדש כאל עם ושכנע את המצרים שהעם הרב הזה מסכן את מצרים ועל כן החל השעבוד. לאחר דורות של עבדות (תקופה שארכה על פי הגרסאות השונות בין 210 ל-430 שנה) משה גואל אותם ומביא אותם לסיני. לסיני הם מגיעים כעם מגובש בן מאות שנים.

אם כן, מדוע מצאה ח”כ שפיר צורך לקבוע את הולדת העם דווקא במעמד הר סיני ועוד לטעון שזאת האמת המקראית? ממתי עמים נולדים כשהם עומדים יחד באיזשהו אירוע?

לאומיות והיסטוריה לאומית

שפיר ובנט הם כמובן לא הראשונים שדנים בעניין. בוויכוח הזה נטענו כבר טענות של אנשים רציניים יותר ממחולליו, על כך שאכן ישראל ירדו למצרים כמשפחה בת שבעים נפש שהפכה שם לעם. טענתם היא שהמשפחה המורחבת הפכה לעם במצרים ולא נולדה בסיני, וההיסטוריה של עם ישראל התהוותה עם הפיכתו לעם במצרים. כלומר, הם מסכימים עם ח”כ שפיר על כך שההיסטוריה של עם ישראל לא מתחילה בארץ ישראל ובטח שלא בירושלים.

גם במאמר תגובה של הלל גרשוני שפורסם באתר ‘מידה’ הוא טוען היטב: “מה נאמר ומה נדבר, כפיים לסתיו שפיר על הדיוק ההיסטורי. לומר שההיסטוריה של העם היהודי התחילה מסיני, או ממצרים, אכן מתאים בהרבה לאמור בתורה מאשר הטענה, התמוהה משהו, שההיסטוריה שלנו החלה מירושלים דווקא”.

עולה אם כן השאלה: האם ספר בראשית וקורות אבות האומה – שהתרחשו בארץ וקדמו לירידה מצרימה – אינם חלק מההיסטוריה של העם היהודי? או באופן כללי, האם תהליך התהוותו של עם איננו חלק מההיסטוריה של העם?

בספרו ‘גולה ונכר’ מזהה יחזקאל קויפמן שלושה יסודות טבעיים בלאומיות:

האחד, מוצא משותף: קשרי הלאומיות הם כקשרי משפחה מורחבת. אנשים נולדים כבני לאום. העובדה הבסיסית לגבי קבוצה אתנית היא שההתחתנות וההולדה בתוך הקבוצה מרחיבה אותה.

השני, לשון משותפת: הלשון בהקשר של הקבוצה האתנית מהווה יסוד טבעי ראשוני.

השלישי, נחלת אבות: חבל ארץ שהוא המולדת והקניין של בני האומה. לכל אחד מבני האומה תחושת בעלות על הנחלה המשותפת.

לרוב הדבר מתבטא בעובדה הפשוטה שהעם, הלשון והמולדת נקראים באותו שם, למשל, לאנגלים לשון אנגלית ואנגליה היא מולדתם.

ישנן וריאציות ומורכבויות בהופעת שלושת מרכיבי היסוד הללו בעמים, אך בשורש הדברים עמים מתהווים בצורה טבעית מהתרחבות על בסיס הולדה, בהכרה בנחלה משותפת ועם לשון המהווה מוסד טבעי ראשוני של הקבוצה. (הנחלה המשותפת איננה כמו שני היסודות האחרים, אך בעמים מסוימים, בישראל במיוחד, היא במעמד מרכזי).

כאשר הגורם המשפחתי גדל מספיק ומכיר את עצמו כקבוצה אתנית נבדלת, כל אחד מבני הקבוצה האתנית מכיר בשלושת היסודות הראשוניים הללו. כל פרט בקבוצה מזהה את עצמו כבן הקבוצה ע”פ יסודות אלו; כך, כל יהודי מודע לכך שאברהם הוא אבי האומה, שהעברית היא לשונו ושארץ ישראל היא נחלת האומה.

קויפמן כותב בספרו כי “שותפות הלשון ושותפות הדם יכולות להיברא רק בהמשך של דורות רבים ומתוך שותפות חיים של דורות רבים” – עם לא נולד ברגע אחד מתחת להר ובמאורע ספציפי, עמים כלל לא נולדים, הם מתהווים בתהליך ארוך של דורות.

כמובן שעל בסיס אלו ולרוב יחד איתם נוצרים עוד גורמים משותפים, כגון אמונה דתית, ספרות, תרבות ועוד, אך אלו דרגות התפתחות מתקדמות יותר של עמים.

תחת ההבנה הזאת, הכיצד ניתן לתאר היסטוריה לאומית מבלי שהנדבך היסודי שלה הוא היסטוריית התהוות הלאום? הכיצד תתכן הכרה לאומית מבלי שהמוצא המשותף והתביעה לבעלות על נחלת אבות הם שני מרכיביה היסודיים, ושאותם מכירים פרטי הקבוצה דרך סיפורים על המוצא המשותף, על האבות המייסדים ועל תהליך ההתהוות?

רואה עין בעין עם החרדים; שפיר וליצמן. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
רואה עין בעין עם החרדים; שפיר וליצמן. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

על כן, כל עם יתאר את ראשית התהוותו כנדבך הראשוני של ההיסטוריה שלו, והנדבך הזה עשוי לכלול בתוכו רבים מיסודות הלאום הקיימים בזמן שההכרה ההיסטורית העצמית מתגבשת בקרבו.
יתירה מכך, תהליך ההתהוות הלאומית מרכזי מאוד דווקא בהיסטוריה של העם היהודי, עד כדי כך שהמקרא, המספר את ההיסטוריה הזאת, מקדיש כמעט את כל ספר בראשית לתהליך זה, תוך שהוא מפרט בהרחבה את קורות האבות ואת קשרם המיוחד לארץ ישראל.

למשל, אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אישה לבנו יצחק מבנות הכנעני בכנען אלא מבני משפחתו בחרן, ובנוסף הוא אומר לו: “…השמר לך פן תשיב את בני שמה: אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמור לזרעך אתן את הארץ הזאת… ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשיב שמה” (בראשית כד). יעקב כבר מצווה לשוב מבית לבן בחרן “שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך…” (בראשית לא).

בעוד אברהם תופס את התיישבותו בארץ ישראל כציווי דתי כשהיא איננה מולדתו, אצל יעקב כבר מפותחת ההכרה של ארץ ישראל כארץ מולדתו. מזה אפשר ללמוד על כך שהמקרא מודע היטב למרכזיותו של תהליך ההתהוות הלאומית בהיסטוריה הלאומית. עד כדי כך, שאבות האומה הנמצאים בארץ ישראל כמשפחה קטנה, פועלים למן הרגע הראשון מתוך מגמה של הקמת עם בארץ ישראל.

בשלושת גורמי הלאומיות שמניתי לעיל, הנחלה המשותפת אמנם מרכזית, אך המוצא המשותף והלשון מהותיים יותר לגיבוש הלאומיות. אמנם, בשל העובדה שבישראל לאידאה הדתית מעמד מכונן בלאומיותו ובתולדות חייו, הרי שארץ ישראל משמשת הן כיסוד דתי והן כיסוד לאומי טבעי שלו.

כלומר, אפילו המקרא – שמגמתו דתית – מבין את הצורך בביסוס תהליך ההתהוות ההיסטורי של עם ישראל כנדבך יסודי של ההיסטוריה הלאומית שלו; נדבך טבעי המאפיין כל עם.

תהליך ההתהוות בהיסטוריה היהודית אמנם לא החל בירושלים כפשוטו, אך ארץ ישראל היא מיסודותיו החשובים ביותר.

ציונות – בין בנט לשפיר

במאמר של הלל גרשוני שהוזכר לעיל,  הוא משווה בין עמדת ח”כ שפיר לבין זאת של הרב שך, שטען “התורה ניתנה לישראל במדבר, במקום ציה ושממון, וכמו שהזכרנו קודם, כבר לאברהם אבינו עליו השלום בחרן היתה התורה. עוד לא היתה לנו אז ‘ארץ ישראל’, ולא ‘שטחים’, והיינו לעם נצחי! בלא ‘ארץ ישראל’ ובלא ‘שטחים’, רק בית אחיזה אחד היה לנו – התורה הקדושה! רק בכוחה החזקנו ואנו מחזיקים מעמד!”.

דקות ספורות לאחר עליית המאמר לאתר פרסמה ח”כ שפיר פוסט נוסף שבו כתבה: “הדיון הזה לא מתקיים רק בין חילונים לדתיים, חלילה. הרב שך חשב שעם ישראל קם במדבר, והרב שרלו טען שהתהליך החל במצרים: ״אמת הדבר שההקמה כעם הייתה תהליך ארוך, שהחל ב’החודש הזה לכם’, המשיך במעמד הר סיני, והסתיים עם הכניסה לארץ״.

תיאום והסכמה מושלמים, לא כן?

השוואת עמדתה של שפיר לזו של הרב שך, השוואה שהיא עצמה מקבלת, משמעותית. שניהם תופסים את עם ישראל כקהילה רוחנית המקדמת אידאלים נשגבים, ועל כן הם הופכים את היסודות הטבעיים של הלאומיות היהודית למשניים בלבד.

אכן, לח”כ שפיר יש אחיזה הן במסורת החרדית והן במסורת צדדית בקרב הוגים ציוניים (אחד העם). בשני המקרים מדובר במסורות שהדמיון ביניהן עמוק: שתיהן מנתקות את עם ישראל מהוויה טבעית ורואות בו ישות רוחנית בעיקרה, שארץ ישראל היא משנית בו.

שפיר לא מייצגת את הזרמים המרכזיים בציונות, אלו שפעלו להקמתה של מדינה ריבונית בארץ ישראל – זרמים שהמתנגדים המרכזיים להם בקרב העם היהודי היו החרדים ואנשי הציונות הרוחנית. ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20 הוכיחה ששניהם טעו.

דוד בן-גוריון, מנהיג בעל שיעור קומה אינטלקטואלי שהתעמק בתנ”ך ובהיסטוריה הלאומית של עמנו, בחר לפתוח את מגילת העצמאות כך:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

השקפתה של ח”כ שפיר סותרת לחלוטין את הציונות המדינית והמעשית, שהיא זאת שפעלה בהיסטוריה וקוממה את הריבונות היהודית החדשה. היא גם סותרת את מגילת העצמאות שנכתבה על-ידי המנהיג שהקים את מדינת ישראל, ושהיה המנהיג של המפלגה בה חברה ח”כ שפיר.

אמנם ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה בירושלים אך היא החלה בארץ ישראל. זאת בדיוק ההשקפה של הציונות ושל דוד בן-גוריון, השקפה שנוסחה בצורה קאנונית בפתיחה של מגילת העצמאות; יוצא מכך ששר החינוך נאמן יותר הן למקרא והן לציונות. אגב, אברהם מגיע לארץ ונמצא בסביבות ירושלים, ובשובו ממלחמת המלכים מקבל את פניו מלכי צדק מלך שלם היא ירושלים, ומסתבר שהם חולקים אמונה משותפת באל עליון (בראשית, פרק יד).

מדוע הוויכוח הזה עקרוני?

אז מדוע סערה רוחה של ח”כ שפיר? האם בשל דבקותה באמת ההיסטורית והמקראית בלבד?

יש זיקה עמוקה וחזקה בין הקשר ההיסטורי לארץ ישראל ובין תביעת בעלות על הארץ. עובדה היא שאפילו ח”כ שפיר מודעת היטב לזיקה הזו, ולא סתם היא “מאשימה” את שר החינוך על שעמדתו מצדיקה יחס מסוים לגבי ארץ ישראל.

אגב, ניתן ללמוד על מרכזיותו של תהליך ההתהוות כנדבך יסודי של ההיסטוריה הלאומית מהפרטנרים שלנו ברמאללה, שמדי פעם טוענים שהם צאצאים של עמים עתיקים שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא. גם הם מבינים שיש בכך עניין מרכזי בהצדקת הבעלות על ארץ ישראל.

הכל מבינים שאם ההיסטוריה הלאומית שלנו אינה מתחילה בארץ ישראל, הרי שכל שיבת ציון בחטא יסודה. נתן אלתרמן עמד על עובדה זאת פעמים רבות, כך כתב במאמר מ-1970:

אך מרגע שאנו מודים  בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אתה על כידונינו בלבד.

קויפמן כותב בביקורתו על הציונות הרוחנית לסוגיה כי “עם שאין לו זכות לאומית טבעית במקומות מושבותיו אין לו גם זכות זכות-מולדת לאומית טבעית. עם שאין לא “ארץ לאומית” אין לו גם מולדת לאומית. כלום אין זה, לכאורה, מושכל ראשון? ולהלן: עם שאין לו מולדת לאומית משלו גר בעל כרחך על אדמה הנחשבת לרכושם הלאומי ולמולדתם הלאומית של עמים אחרים, זאת אומרת – על אדמת נכר”.

קודם לכן הוא כותב על האוטונומיסטים, שהחטא הקדמוני שלהם “היא השגתו הרעועה והנפסדת במהות הארץ הלאומית וערכה בחייהם של העמים”

תפיסתה של שפיר הופכת את עם ישראל לעם גוזל וכובש מראשית ההיסטוריה שלו. אם להיסטוריה שלנו אין קשר יסודי לארץ הזאת הרי שהציונות היא מגדל פורח באוויר והיא אכן מפעל קולוניאלי, יהיו האידאלים של העם אשר יהיו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

24 תגובות למאמר

  1. ‘עם’ ו’לאום’

    על ראשית ההתהוות לעם, נאמר בספר דברים כז’ – רגע לפני הכניסה לארץ ישראל:
    “הסכת ושמע, ישראל, היום הזה נהיית לעם, ל-ה’ אלוהיך”
    באשר למושג ‘לאום’ – הוא כבר מוזכר בספר בראשית כה’, כאשר רבקה עומדת ללדת את עשיו ויעקב המתרוצצים בקרבה – ואז נמסר לה מפי ה’ כי:
    וַיֹּאמֶר ה’ לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

    אם כן – יש אישור תנ”כי לכך שצאצאיו של יעקב (וגם עשיו), הם לאום.

    1. ספר דברים מתייחס לברית בין העם לבין האל. האמירה באה כדי לחתום את תהליך ההתהוות לעם וארץ ישראל וכל הטוב בה עומד ביחס ישר לשמירת הברית.
      אני לא אדם דתי ולכן היום אני מפרשת את שמירת הברית כשמירה על הזהות היהודית כעם כפי עשו אבותינו במהלך 2000 שנה, ולא כקבוצה ששואפת לאוניברסליות טוטלית שמבטלת כל צידוק מוסרי להיותנו כאן כפי שאכן העולם רואה אותנו. לדעתי זה בדיוק מה שקרה ליהדות בגרמניה שהתגבשה לאחר האמנציפציה, היא הגדירה את עצמה כ”בני דת משה”, וזה נשמע כמו עוד סיעה בעולם הנוצרי וכולנו יודעים לאן זה הוביל.
      אנחנו כאן בזכות הכמיהה של אבותינו שנמשכה 2000 שנה ושבלעדיה המדינה לא הייתה קמה.
      המפליא ביותר הוא הצורך הזה לוותר על המורשת האדירה של עם ישראל, שלמרות כל המכות והתלאות שעבר הצליח לשמר את עצמו ולהקים מדינה.
      הגיע הזמן לשאוף לחירות, חירות מכל אשמה על היותנו כאן ולהיות ציוניים!

  2. בסדר, לשיטתה נולדנו בסיני לפני 3K שנים.
    מה שהיא מכנה “העם הפלסטיני” כלל לא נולד. זהו פגר שלעולם לא ייצא מבטן אימו ולכן גם ימית עליה זיהום פנימי. מדוע הג’ינג’ית השטחית והיהירה כופה עלינו יחסים עם פגר מת?

  3. מה שהכי משך את תשומת ליבי בפרשה הזאת היא ההתנפלות של הדתיים למיניהם על שפיר, כי כפי שכתב גרשוני, דווקא היא היתה קרובה יותר לאמת ע”פ ההיסטוריה היהודית. האמירה המסולפת של בנט עברה ללא ביקורת למרות שאף בר דעת לא יסכים איתה. וחוץ מזה, למה העובדה שעם ישראל התגבש מחוץ לארץ ישראל כל כך נוראה? זה בהכרח גורע מהזיקה שלו אליה?

  4. ערב פסח, אני עוברת ברפרוף על הכתבה וקולטת את המשפט “אמנם ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה בירושלים אך היא החלה בארץ ישראל.” ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה עם עקידת יצחק? בהר המוריה? שם ניתנת ההבטחה לעם ישראל שירש את שער אויביו?

  5. השאלה מראה על חוסר הבנה עצום במהותו של העם היהודי
    העם היהודי אינו נמדד בכלי המדידה בהם מודדים עמים רגילים אחרים – אדמה משותפת, גנטיקה משותפת, שפה משותפת, גבולות משותפים, וכך הלאה

    מהות העם היהודי אינו לא גנטיקה, לא גבולות, לא אדמה – גם לא ארץ ישראל – זו אינה תנאי במהות העם – ולהיפך! הארץ ניתנה לנו רק כפיקדון רק כל עוד שנשמור בה את התורה ולולי זאת היא מקיאה את היושבים בה! וכמו שכל יהודי אמור לומר שלוש פעמים ביום בתפילת שמע.

    כרטיס הכניסה לעם היהודי הוא קבלה אמיתית של עול תורה ומצוות – או במעמד הר סיני – או בתהליך גיור אמיתי הכולל קיום מצוות ואיסורים בפועל.
    רק זה כרטיס הכניסה לעם היהודי

    אחרי שכבר נכנסת ונהיית חלק מהעם, במעמד הר סיני או בבית דין של תורה – ההמשכיות שלך תהיה מאם לבת הלאה והלאה עד ימינו, כאשר מי שהסבתא של הסבתה מצד האם היתה יהודיה מוכחת – הרי גם הוא יהוןדי אפילו אם התנצר עשר דורות כבר. מה שחסר לו זו רק קבלת עול מלכות שמים, טבילה ומילה. אבל לא גרות.

    מסיבה זו – פסק הרב קרליץ מבני ברק שנחשב כאחד מהקובעים ביותר בעולם שאנוסי ספרד ופורטוגל – אלו שיכולים להביא ניירת מוכחת שהם לא התערבו (יש ניירצ כזאת במלואה – הכנסיה ניהלה ושמרה הכל מאות שנים) – אלו נחשבים יהודים, מצווה לקרבם ולסייע להם, והם צריכים רק לקבל על עצמם עול תורה ומצוות מילה וטבילה אבל לא דוחים אותם כמו שדוחים גוי שמנסה ליכנס למועדון היוקרתי של העם היהודי בלי שזה ממש ממש חשוב לו

    ולכן, הנסיון למדוד את מהות העם היהודי על ידי שייכות לאדמה – אדמת ארץ ישראל – או גנטיקה – או כל מכנה אחר שאינו תורת ישראל כנ”ל – נובע מחוסר ידע כאוב במסורת ומחשבת ישראל

    1. “ל-ה’ הארץ ומלואה” – זה מושכל ראשון, ובכל זאת הקב”ה אומר “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”.
      לא נאמר נתתי לפיקדון. הקב”ה נתן כמתנה. נתנה לעם ישראל להיות להם ל”אחוזת עולם”.
      פירוש “אחוזת עולם” הוא שבמשרדי הטאבו בשמים רשומה חלקת א-לוקים זו על שם עם ישראל.
      אז דה יורה – היא של עם ישראל ואין לאף עם אחר זכויות בארץ הזאת, אבל דה פקטו – החזקה
      של ארץ ישראל על ידי עם ישראל , והישיבה בה , מותנית. היא מותנית בשמירת מצוות ה’, ובעיקר
      בהימנעות מפעולות ומעשים שמטמאים את הארץ. אם לא מקפידים עליהם בא עונש גלות. אבל גם בהיות בני ישראל בגלות – ארץ ישראל היא עדיין ארצו של עם ישראל. היא אינה ניתנת לעם אחר.
      הדבר דומה לאב שקונה לילדו מתנה, חפץ יקר, נניח מערכת מוסיקלית משוכללת עם הגברה, אלא שההורה קובע כללי שימוש במערכת זו. לא בכל שעה מנגנים ולא בכל ווליום ועוד, ועוד.
      כאשר הילד עובר על הכללים, פעם ועוד פעם ועוד פעם – למרות מחאות האב, בסופו של דבר
      האב מפקיע את המערכת מבנו – למשך תקופת מה (=גלות).
      אם מדברים על פקדון, אז על מחשבת ישראל, דווקא מסירת ארץ ישראל לידי הכנענים, קודם שנתהווה והתגבש עם ישראל , נמסרה להם לפיקדון, “לעבדה ולשמרה”, כדי שלא תהיה עזובה
      ומוזנחת בעת שעם ישראל יקבלה לידיו.
      וכן; התהוותו של עם ישראל מתחילה באברהם , עוד בהיותו בנכר, ונקשרת לארץ המובטחת.
      ” וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל- הָ אָ רֶ ץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”.
      הָ אָ רֶ ץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – היא היעד. היא המטרה. שם ודווקא שם יתייסד עם ישראל , ובהר אשר בארץ המוריה תונח אבן הפינה , בעקידת יצחק, לבניינו של העם. ושם בהר המוריה – יושלם שכלולו של עם ישראל – ושכלולה של האנושות כולה ככתוב:
      “ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם” (ישעיהו ב’ ב-ג)

  6. הארה נוספת על לאומיות ודת; גם משה, שהביא את התורה לעם ישראל, לא היה מוכן להיפרד מעמו בעת חטא העגל, ״ מחני נא מספרך״ ושיבר את הלוחות. הדת הפכה לגורם המרכזי עם הריסת המרכז הלאומי אחרי מרד בר כוכבא. יוחנן בן זכאי הבין בגאונותו שהדרך הילידה לשמור על עם ישראל היא להעביר את המרכז הרוחני ליבנה. אינני חושב שחלם בתחזיות הכי פסימיות שלו שזה יקח 2000 שנה.

  7. טוב שהנושא בכותרת.זאת באמת שאלה חשובה מאוד
    מי שהפך אותנו לעם, מי שנתן לנו לאומיות .מי ששם את האישור החותם על היותנו לעם ,זה אלוהי צבאות ישראל האחד ויחיד.יצאנו כשבט של שיבעים אנשים למיצרים .הותכנו צורפנו בכור הברזל כדבר משה והאל .ונהיינו לעם במעמד הר סיני . בהסכם הברית המיסטי שביננו לבין אלוהי צבאות ישראל.ההסכם הוא שנתן את האישור והזכות למילה זו.כי גורלנו תמיד תמיד יהיה קשור באל עצמו.הוא זה הנותן לגיטימציה .מאשר על כל שלב בחיינו.למשל היום אנחנו לא באמת עם.אומנם ניתן אישור אחרי אלפיים שנה לחזור הבייתה לארץ ישראל אבל צריך היתגלות.כן כן.בלי היתגלות מעמדנו לוקה בחסר.אנחנו חייבים לחזור הבייתה לאלוהי התנך.שישים את החותם החשוב מכל.מדינת ישראל לא יכולה להיות חילונית וגלותית.אנחנו עדיין לא ארץ ישראלים.אלה המושכים בעגלה .אלה מהשמאל .וגם אלה מהמימסד הישיבתי מונעים זאת מאיתנו.הם רוצים להאחז בכל הכח בגלות.זה עושה להם טוב.אבל לנו זה לא טוב.אי אפשר ככה לחיות ברגרסיה לאורך זמן.זה לא אנחנו. לראות את סליחה סליחה כל אלה הנשים הגלותיות של השביס פשוט עושה רע.יש במימסד הישיבתי מלא פגניות עבודה זרה המונית. מה זה הבגדים המוזרים האלה.מה לנו ולאורח חיים כזה.ןמהנגד השני.מה לנו להוליווד מה לנו ולקומוניזם מה לנו ולכל החילוניות הקיצונית הזו.אתם רגרסיה ענקית.
    יציאת מיצרים היא למעשה קוסמה של העתיד.מדובר בתהליך של יציאת מאות אלפי נשמות מעבדות החומר לחרות מיסטית.וזה מה שקורה בימינו.
    מיצרים=ארצות הברית.המערב.שסוגד לחומר לכסף להדוניזם.
    מביא את הפגניות האלילית .הסוחפת את העולם כולו.ויעבוד העולם כולו את הכסף הדולרי את התוכנה והחומרה.וישתחוו שליטי האליטות לחומרנות.את הפגניות ואת החיים הטובים.
    מכות מיצרים והורדת מיצרים עד עפר-זה התהליך שהחל בימינו שמטרתו לשחרר את כל הנשמות משיעבוד הלבנים של ימינו.זה התחיל במיזרח.ולא במיקרה.והצפי שיתפשט בעולם כולו.
    הברית בין אלוהי צבאות ישראל לעולם כולו הולכת ומיסתיימת .וצריך כמובן לחדש את הברית.וזה יהיה השלב האחרון
    מעמד הר סיני=מעמד הר ציון הר המורייה לעיני העולם כולו בו תחודש הברית מחדש בין האל לבריאתו.לעיני בני האנוש.מעמד קוסמי עולמי.שלא כמו אז. לעם אחד.
    אנחנו לא מבצעים את היעוד שבסיבתו חזרנו.איננו אנשי בשורה.לא חזרנו לארץ בשביל הייטק או הצלחה כלכלית.איננו מקיימים את חלקנו וזה יתנקם בנו.
    הגלותיות הנוראה שנושבת במדינה, מהאליטות שנאחזות בחומרנות הכספית ,ובחיי השחתה יצרים ותאוות מונעת את יעודנו.היתגלות לא יכולה לבוא במצבים אלה.הישיבות הם מימסדיות לא רוחניות באמת.כששומעים בימינו את המילה חזרה בתשובה, מילה כה אבסורדית אי אפשר שלא לחוש ציניות.חזרה בתשובה למה.מילה שהפכה לגרוטסקה אבסורדית ופתטית.צריך שידרוג.רק הנבואה .היא שתביא את יסוד האמת.אבל עולם הישיבות מיתחכם מסרב לשדרג עצמו.אולי הגאולה תבוא מפרטים שיקומו וימחו.על המצב הקיים.

  8. לא ברור הפחד מהמילה “קולוניאלי” שמשמעו התיישבותי. ישראל יהיא אכן פרויקט קולוניאלי כמו 95% ממדינות העולם שהחלו דרכן כפרויקט קולוניאלי כזה או אחר, בעיתוי כזה ואחר. ובאמת ההבדל היחיד בין ישראל ללרוב מדינות העולם הוא זה של עיתוי: מדינת ישראל קמה כשהקולניאליזם הפך למילת גנאי על ידי ה”מפסידים” בעידן הנוכחי: הערבים והשחורים במזרח התיכון ובאפריקה. מה שאמור לעמוד במרכז הוויכוח הוא הדה-לגיטמציה של הפרקטיקה הקולוניאלית, ולא פלפולים מיתו-היסטוריים על מוצאם של עמים.

  9. האנגלו סקסים הגיעו מדנמרק
    הפרנקים הגיעו מגרמניה.
    היוונים ההלנים – התאחדו רק בעקבות מסעם לאסיה בעקבות הלנה.
    אמריקה הלטינית קרוה ע”ש מחוז לטיניום שבאיטליה.
    לטורקים סיפור על ארץ אגדית.
    להונגרים קשרי לשון ודם עם שבטים במערב סיביר.
    הבולגארים נדדו מאגן הוולגה.
    הערבים בתוניס ובעיראק הם פולשים מחצי האי ערב.
    האוסטרלים והקנדים הגיעו מאנגליה.
    הרומאים ראו עצמם כצאצאי היוונים.
    היוגוסלבים והפולנים הגיעו מאוקראינה.

    1. בהתייחס לשלושת היסודות בספרו של קוייפמן : מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות, אכן יש ליהודים את שלשת המרכיבים, באופן מוכח הנמשך כבר יותר משלשת אלפים שנה. בניגוד מוחלט לכל העמים בעולם ובטח בניגוד לתושבים הלא יהודים בארץ ישראל.
      כל המגדירים עצמם “פלסטינים” הם ערב רב של עממים שמוצאם מכל רחבי המזרח הקרוב וארצות הים התיכון.
      הלשון המשותפת שלהם, ערבית, היא הדבר המאחד אותם עם כל עמי האזור ולא מיוחדת רק ל”פלסטין”.
      נחלת האבות שלהם היא מצרים, סוריה, ירדן, סעודיה וכו’.
      רובו המוחלט של הערב רב הקוראים לעצמם פלסטינים, הגיע לארץ ישראל רק עם תחילת ההתיישבות והפיתוח האדיר של ארץ ישראל במאה התשע עשרה.
      גורלנו ועתידנו נקבעו לפני אלפי שנים ותקפים עד היום ולנצח.
      גורלם של ה”פלסטינים” ועתידם נקבע לפי המקום שבו יחשבו שניתן להרוויח הכי הרבה ללא מאמץ.

    2. האנגלו סקסים לא חלמו 2,000 שנה להגיע לאנגליה.
      הפרנקים לא חלמו 2,000 שנה להגיע לצרפת.
      היוונים חולמים עד היום.
      הלטינים סתם נדדו.
      הטורקים תמיד היו.
      ההונגרים בטח לא חולמים לחזור לסיביר.
      כנ”ל לא הבולגרים.
      הערבים הולכים להיכן שאפשר לגנוב.
      האוסטרלים והקנדים לא חולמים לחזור לאנגליה (המוסלמית).
      הרומאים נוסעים באלפא רומיאו.
      אוקראינה ענייה מידי בשביל הפולנים.
      רק היהודים חלמו 2,000 שנה, חידשו את שפתם, חזרו והקימו את מדינת ישראל.
      אין תקדים כזה בהיסטוריה.

  10. סתיו שפיר מקבלת קרדיט גדול מדי בתקשורת. נראה לכאורה שמדובר באשה מוכשרת מאד שמתמצאת כמעט בכל נושא וידה בכל.
    האמת היא שמאחורי סתיו שפיר עומד מנגנון גדול ומשומן הממומן על ידי הקרן לישראל חדשה. הם בודקים עבורה את הנושאים, הם מכינים עבורה את התגובות. הגברת שפיר היא בסה”כ פאסאדה.

    1. ברור למעשה זה תוכנית שמאלנית מתוחכמת ביותר מבית אנשי המאדים שעמלו שנים כדי להוציא את התוכנית הזאת לפועל

  11. הכותב מטעה את הקוראים במצח נחושה.

    שהרי התורה מעידה ” היום הזה נהיית לעם” ופסוק זה נאמר במעמד הר סיני. עד אז עם ישראל לא היה עם אלא הפך לכזה ע”י מעמד הר סיני.

    מכאן הגיע הרס”ג לתובנה הברורה כי ” אין אומתינו אומה אלא בתורותיה”

    1. לא רק שהוא מטעה הוא גם במקום לתת כתבה היסטורית ראויה הוא נותן כתבה עלובה שבה הוא חייב כדי להתנגח עוד פעם בשמאל שהפעם זה סתיו שפיר.

  12. התנך הוא תעודת הזהות האמיתית של עם ישראל.הוא כולו נצח.הגמרא והתלמוד זה שלב הגלות.התנך הוא פנטזיה ענקיייייייית. כולו פנטזיה מדהימה שמזכירה ספרי אגדות או סיפורי לילה ולילה.לאליטת הישיבות נוח לשכוח ולהיתעלם מזה להיתכחש ולהכחיש.שהתורה כולה פנטזיה סופר על טיבעית כי זה מחייב אותך להישתנות.כי נוח להם עם החממה שלהם שמביאה להם בוכטות של כסף.בשביל מה להיתאמץ להישתנות משלמים על זה מחיר.מה הפלא שהאליטה שם היסתאבה הפכה פגנית אלילית.יציאת מיצרים היא לא רק הלכות מינהגים אלא פילאית בטרוף.מלאה ניצחונות גבורה ותהילה.הגיבור אלוהי צבאות ישראל מככב שם בכל ניפלאותו.גיבור הגיבורים.ירד מהשמים לארץ ויצר אודיסאה שמימית.אנחנו כיום צריכים את אותה פנטזיה דחוף.איננו עם עדיין .משהו לא טוב קורה במדינה העם מאוד מבולבל ומתוכנת להרע.משהו לא בסדר באופן חמור באליטות שלנו ששקועות בתאוות ובטומאה והפקירו את העם.אולי העולם כולו בצרה.אלה ימים שיציאת מיצרים קמה לתחיה מחדש.והפעם קוסמית עולמית ציוויליזציונית.יציאת שיבעה מיליארדים של נשמות מעבדות לחרות.הלוואי

  13. דבר ראשון , אין להסתמך על התנ”ך , כולו כולל ספרי התורה נכתבו ושוכתבו ע”י כותבים
    מסיבות אידיאולוגיות ודתיות. ספרי התורה מלבד ספר דברים שהוא הראשון מספרי התורה
    שנכתב מסיבות דתיות, שאר הספרים הם סיפורי אגדות עם שהיו באזור כולל סיפורי אגדות שהגיעו
    בזמן גלות בבל ובהשפעת אזור בבל.
    עם ישראל הוזכר לראשונה בזמן מלחמה של אחד הפרעונים מלכי מצרים בסביבות 1200 לפני הספירה בצפון ארץ ישראל. לא ירושלים ולו סיפורים אחרי . בזמן שהוזכר ישראל ירושלים הייתה עוד מאות שנים בשליטה כנעני.
    בקיצור זכותנו בארץ ישראל כי נוצרנו פה כעם הסביבות המאה ה-12 לפני הספירה ואין לנו ארץ אחרת. לא מתנה מאל דמיוני . לא ירושלים ולא סיפורים.

  14. לא היה עם יהודי זה שם שנתנו הרמים לממלכת יהודה שהיתה מושחתת מדוד המלך ועד סופה שפרקה את העם עיברי ועם ישראל בכל התנ״ך לא מופיה המילה יהודים.

  15. זכות השיבה שלנו לארץ ישראל מתבססת אך ורק על התנך. מכאן נתנו לנו האומות המאוחדות להקים כאן את הביל הלאומי שלנו. לכן מבסס את התשובה שלי לפי התנך.
    ראשית נכון, פרעה מזהה את עם ישראל או קבוצת החבירו הזו כאיום אסטרטגי, הוא מתכוון בעם לציבור גדול עם זהות מאחדת – כנראה זהות שלי בני ישראל דאז נבעה מזה שהם צאצאי ישראל יצחק ואברהם, לא הייתה להם זהות של ארץ – רק ידעו שהקבה הבטיח אותה לאברהם וזרעו אחריו ליצחק ויעקב, אבל הזהות שלהם נבעה יותר מהייחוס המשפחתי.

    לאחר מכן העם הופך מסתם עם (לפי פרעה) ל עמי, עם הבחירה של הקבה.
    שמות ג פסוקים ז,ח : ז ויאמר יהוה ראה ראיתי את עני *עמי* אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו. ח וארד להצילו מיד מצרים *ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי*.
    זאת אומרת ידוע באותה התקופה שבארץ באותה התקופה שוכנים ששה עממים, והקבה רוצה להעלות אותנו אליה. דרך אגב שם לב עכשיו ששתי הפסוקים שממשיכים מייד אחד אחרי השני אנחנו קודם עם שלו ורצונו שנהיה על הארץ שאנו יושבים עליה היום – ארץ ישראל.

    הפירוש של בנט מנתק אותנו קמעה מהמקורות ויוצר אותנו לעם מרגע שהפכנו לממלכה מסודרת עם שלטון בירושלים, – ישות פוליטית ושלטונית.
    הפירוש בל סתיו שפיר הינו פירוש דתי – ומציינת הפיכתנו לעם דווקא כשעמדנו למרגלות הר סיני – מעמד מתן תורה – לדבריה ללא תורה אנו לא עם,

    אנחנו עם על דעת פרעה מבחינה פרקטית עוד מלפני השעבוד תכלס במצרים,
    ועם השם דרך כינוי החיבה הזה של *עמי* (שציינתי מעלה) אל משה בגילוי השם בסנה במדבר אל משה.

    מטרתנו בראשית להיות *חופשיים* לצאת משעבוד מצרים ,
    לאחר מכן מטרתנו גם להיות *בני חורין* ע”י קבלת התורה והתעסקות בה ובמצוות,
    ולאחר מכן מטרתנו כניסה לארץ ישראל וישובה – כי זה מה שהבטיח הקבה לאברהם וזרעו אחריו.

    לכן קיום ישוב הארץ זה קיום דבר השם בעולם *ועבור* העולם, דרך העם הנבחר – נבחר לא מלשון “מובחר” (הכי טוב) – אלא נבחר – “מייצג”.