הביטחון לו אנו זוכים הוא תוצר ישיר של המאבק הלאומי, נחישותם והקרבתם של חיילי צה"ל. לנוכח קולות של ייאוש ודכדוך אנו אומרים: נמשיך להיאחז, נמשיך ללחום, נמשיך לשגשג ולנצח
למדינת ישראל בת ה-68 יש בעיה מרכזית ברורה.
כיום, דור שלישי ורביעי של צברים חיים במדינה מצליחה. עיצבנו לנו חיים יהודיים נורמליים. הצלחנו לייצר כאן שגשוג, שפע וצמיחה. התפתחה כאן גם זהות עברית-ישראלית מכובדת, מודרנית ומסורתית גם יחד, והדמוגרפיה שלנו מרשימה. בחיים שבהם השלמות היא משאת נפש בלתי-מושגת, בנינו לעצמנו חבילה משובחת שכמותה לא ידע העם היהודי באלפי שנות גלות.
אולם כאן בדיוק נעוצה הבעיה. הישראלי החדש נולד לתוך מציאות מפנקת של מדינה יהודית בטוחה וריבונית, ומקבל אותה בטבעיות כמובנת מאליה. מתוך רווחה ברוכה התחלנו להשלות את עצמנו שאפשר להפסיק את המרדף האינסופי, ולנוח סוף סוף על זרי הדפנה; כאילו הציונות "סיימה את תפקידה ההיסטורי", שימי המאבק הביטחוני תמו, ושתמו ימי ההתגייסות הלאומית, האתוס הצבאי והעמידה האיתנה כקיר ברזל.
אלא שזה פשוט לא נכון. לא סיימנו את אתגרי ההקמה. לא עבר זמנן של השאלות המדיניות הגדולות של הציונות. לא פתרנו אחת ולתמיד את סוגיית העמידה על הקרקע. הצביון היהודי של המדינה איננו מובטח. לא מובן מאליו שהדמוגרפיה לצידנו. תהיה זו טעות להיקלע לשאננות מתוך ביטחון מוחלט בצה"ל החזק, לחשוב שהביטחון הלאומי נתון לנו, שהשירות הקרבי כבר לא חשוב ושקרבנות המלחמות של היום הם קרבנות שווא.
זה לא נכון, מפני שבזמן שאנו חיים בשגרה ובנורמטיביות, השכנים שלנו לא. המזרח-התיכון בוער. עורפים כאן ראשים, מוציאים להורג ברחובות, מטילים מומים באנשים חיים, טובחים קהילות, שוחטים תינוקות, אונסים נשים מול עיני בעליהן ומוכרים את הילדות משל היו סחורה בשוק. והכל בסיטונות: הפחד שולט, והאלימות היא החוק. אין ביטחון כמעט באף מדינה באזור, רק מלחמת הכול-בכל מתמדת בין מוסלמים לבין עצמם, שמקורה בסכסוכים דתיים פונדמנטליסטיים בני אלף שנה, או סכסוכי גבולות עכשוויים; במזרח-התיכון העיקר הוא להילחם – את הסיבה כבר ימצאו. ואנחנו בתווך של הטירוף הזה, השעיר-לעזאזל שלו, מושא לשנאה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית יוקדת.
זה לא נכון, מכיוון שבעולם האמיתי התשובה לשאלה האם "לנצח נאכל חרב", היא "כן". המלחמה אינה מטרה בפני עצמה אלא כלי קיומי שנובע מתוך הכרח בלתי פוסק. זו המציאות, ועמה יש להתמודד באופן מפוכח. קיומנו הלאומי אינו מובן מאליו, ואין מי שיגן עלינו מלבד צבא ההגנה לישראל. כל מי שעוקב אחר המתרחש בעולם היום יודע כי מעצמות המערב לא נוטות להתגייס במהרה, אם בכלל, להצלתם של מיעוטים לאומיים מותקפים. העולם עמד מנגד אז, והוא עומד מנגד גם היום. לא יעזור כל הרצון הטוב שבעולם, אם אנחנו נתרפה, נתפנק ונתייאש, ניפול.
מסוכן ביותר להניח שקיומו של משהו שביר ועדין הוא מובן מאליו; שאפשר להותיר ללא פיקוח משהו שקיומו דורש תחזוקה מתמדת; שאפשר להבטיח ללא כל מאמץ קיומו של דבר המצוי תחת איום מתמיד. הדברים שאנו אוהבים ורוצים כמעט אף פעם אינם סתם מצויים, אלא קיומם הוא הישג של עבודה, מסירות והשקעה מתמידות. לקחת את הביטחון והשגשוג כמובנים מאליהם, זו הטעות הפוליטית הנפוצה וההרסנית ביותר.
הביטחון לו אנו זוכים, שבכל קנה מידה אזורי והיסטורי מרשים בהחלט, הוא תוצאה ישירה של המאבק הלאומי וההקרבה של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון. לולי עמידתם וגבורתם הסערה העוברת על המזרח-התיכון הייתה מכלה גם אותנו.
האמת שלנו פשוטה: אויבינו ושותפיהם עדיין חותרים תחת קיומה של המדינה היהודית, בדיוק כמו בימים שבהם היה ברור לכולם שבלי ציונות אין ליהודים תקומה. העובדה היא שבכל מקום שבו ויתרנו לעצמנו, בכל מקום שבו איבדנו את הלהט הציוני, בכל מקום שלא התעקשנו עליו, הריבונות היהודית נמצאת בנסיגה. ערכים, קרקע, ביטחון, זהות, מה לא? הכל מצוי תחת התקפה. אין ואקום במציאות חיינו. המאבק עדיין נמשך.
השגנו הרבה ב-68 שנה. במאה ה-20 קמו הרבה מדינות בעולם, אך ישראל מתבלטת מעל כולן ביחס שבין אתגרים להישגים. תאשימו אותנו בפאתוס מוגזם, ונקבל זאת בשמחה: אין שום מקבילה היסטורית לגודל הישג תקומת עם ישראל מגלותו ואפרו במולדתו. אבל אם נשכח ששום דבר כאן לא מובן מאליו, שהאתגרים עדיין מידפקים על דלתותינו, שגם לציניות יש מידה וגבול, שבמזרח-התיכון משלמים מחיר יקר על תמימות, ושבלי גבורתם והקרבתם של חיילי צה"ל לא היינו שורדים – ההישגים הגדולים שלנו יהיו תלויים על בלימה.
יש מילה אחת נעלמת בכתבה .והיא הכי חשובה בעולם.אלוהים.כן בגללו באנו .למענו חזרנו. בסיבתו שרדנו.לא לא זה בישיבה שם הוא ניקרא יעקב.זה שהיתחכם ורצה בכורה על חשבון מישהו אחר.אלא מדרגת ישראל שהמילה אל נימצאת בתוכה.הוא האל הוא החשוב מכל.הברית שלנו איתו ניסתיימה אין לנו לגיטימציה יותר.אנחנו צריכים חידוש הברית.להיפטר מעבדות מיצרים=ארצות הברית הפרעונית.וחרות עבודת האל ההיתגלותי.ושוב לא זה בישיבות.הם לא רוצים שדרוג.מיסתתרים באל האנכרוניסטי שלהם. שהביא איתו המון פגניות.בלי אלוהי צבאות ישראל אנחנו לא שווים כלום.ישראל סליחה כולה זיוף.כל הזמן מרגישים בו בזיוף.בכל פעילות ומירשם.לא מאמינה לחדשות מטילה ספק באנשי צבא באקדמאים באליטות המישטרה ,הישיבות התיקשורת הפרקליטות המישפט., הכנסת הכלכלה….אי אפשר להכיר את המדינה.משהו בה לא בסדר.מתכנתים אותנו בטרוף.נתניהו מתוכנת ריבלין מתוכנת וכנל השאר.ראיתי מלא סרטים הוליוודים על החייזריות הזו.אתה מיסתכל על האליטות ואתה מרגיש שמשהו בהם מוזר .אותו פרצוף אותו מראה אותה הליכה אבל זה זיוף ענק.כאילו הלכו לאגם-כמו בסרט על החייזרים .וניכנסה בהם ישות זרה וחזרו איתה.ההנהגות שלנו מוזרות.משהו בהם ניכנס ,אולי איזה שד.ממש לא להכיר.אולי זה סימן שהיגיע הזמן לחשבון נפש ושינוי.נורא חשוב להזכיר את מה שקורה מסביבנו.יש סיכוי שזה בתחילה.הם הערבים לא שקטים .וזה סימן לא טוב.איך אומרים עוד לא ראית כלום עיוני. מישהו כתב שאנחנו מחוץ למישחק פה באזור וזה לא נכון.לא חושבת.
נ.ב
ראיתי הרגע את סוריה.נורא.טועה מי שחושב שזה סוריה.עיברי הוא אדם מאמין.כשהוא רואה מראות כאלה הוא מבין שה אנחנו.זה לא הם.זה מה שלא מבינים בארץ.השכלתנות הקרה שולטת.לא מבינים כמו האדמה.חיים באדמה מיזרחית וחושבים מערב.כשל אחר כשל אחר כשל……כל החשיבה שלנו מוטעית.אנחנו לא באמת עם ישראל.לא חושבים כמוהם לא מיתנהגים כמוהם לא ניראים כמוהם ולא מבינים כמוהם.כמו אלה האמיתיים מהתנך.רק הם בני ישראל.אנחנו לא ראויים לגיבורי התנך.אנחנו לא ראויים להיקרא עם ישראל.עצוב ומדאיג.
ואני מרגיש שאולי אתה חייזר . יכול להיות שאני צודק?
אולי תספר לכולנו מאיזה מקום ביקום הגעת אלינו תספר קצת על עצמך לא צריך להתבייש בפנינו ולרשום "אני".
"אם אנחנו נתרפה, נתפנק ונתייאש, ניפול."
זה נכון לא רק לגבינו. ראו מה קורה ממש עכשיו באירופה, המוצפת "פליטים" מכל רחבי העולם המוסלמי, טאשר כלכלתה הולכת ומדרדרת כתוצאה מכך. וכל זה, בשל חולשת דעת רגעית והרת אסון של אנג'לה מרקל.
זה חוק טבע – מי שמשמין, נחלש ומתפנק – מתחסל. בלי וויכוחים, בלי הזדמנות שנייה ובלי רחמים. כך זה בכל העולם, אבל הכלל הזה תקף עוד יותר, ואכזרי עוד יותר במימושו במזרח התיכון.
תפסיקו כבר עם המשפט המשובש הזה "הלנצח נאכל חרב". לא אוכלים חרבות! (מלבד אולי הודיני) החרב אוכלת, כלומר מכלה את בני האדם שהיא הורגת, כמו שאש אוכלת -מכלה – את מה שהיא שורפת, אבל לא אוכלים חרב, לפחות בעברית. בתנ"ך נאמר הלנצח תאכל – ולא נאכל – חרב (שמואל ב' ב,כו).
ומי ששאל את השאלה הזו גם נרצח יותר מאוחר על ידי יריבו כשהאמין שיש הסכם שלום והוא בטוח
יש אצלנו מחשבה מוטעית שבאירופה ובאמריקה יש שקט ואנחנו לא נורמליים. אבל אירופה השיגה את השקט הזה במחיר איום ונורא של מאות שנות מלחמה. החל ממלחמת 30 השנה וכלה במלחמת העולם השניה. היום אירופה מפתחת לכאורה מצב איומי על שלומה ועל זהותה ובחיי האדם מאז ומקדם, דברים כאלה מסתיימים במלחמה. נכון ששוייץ היא מקום שקט אך רוב העולם אינו שוייץ.
אנו בהחלט נחיה לנצח על חרבנו, כי כמו שלמרות כל הקידמה עדיין יש עוני, מחלות, פשע ואבטלה, כל הבעיות האלה לא נפתרו ולא תפתרנה, כך גם בעיית האיום על שלומנו. האם ניתן למגר את החולי? הלנצח נחיה על מזרקנו וחדרי ניתוחינו? כן!
כך גם לנצח נחיה על חרבנו. המחשבה האחרת מסכנת את שלומנו כי רק עם נחישות ועוצמה אדירה ניתן לקיים דינה בטח במזרח התיכון.
היה פה פעם ראש ממשלה שעייף מלנצח ועייף מלהילחם. הוא יושב בכלא. יש לו עכשיו הרבה זמן לישון ולמלא מצברים. המצברים שלנו מלאים!
התשובה " הלנצח תאכל חרב " זה תלוי בשכנים כל זמן שהם ירצו להילחם "נאכל חרב" ברגע שהם ירצו להפסיק אז יהיה שלום. פעם שאלתי שמאלני מה יש יותר סיכוי להגיע לשלום עם הפתח או חמאס והוא ענה לי כמבן פתח , עניתי לו שלדעתי חמאס אמנם הסיכוי אפסי אבל זה יותר סיכוי מפתח ,הסבר חתימה שלום עם פתח בפרט כאשר חמאס יש לו יותר כוח ההסכם בלתי ישים .
אבל המלחמה האמיתית שלנו נמצאת בראש. לכל מקום שבו חודרת התעמולה הערבית צריך להשיב אש. בזירת הכנסת, בזירה המשפטית, בזירה החינוכית, בזירה הדתית, בזירת התקשורת וכמובן בשדה הקרב. זה לא מספיק שיש לנו חיילים בצה"ל. המלחמה על התודעה נמצאת בכל הזירות, והפלשתינים מבצעים את הג'יהאד בכל הכלים העומדים לרשותם. עלינו להילחם במערכת המשפט שמוותרת להם על כל דבר ומחלישה אותנו. עלינו להילחם בתעמולת השקרים שלהם בזירת התקשורת הבינלאומית. ועלינו לגבות את הלוחמים שלנו בצבא בכל מצב. גם כשהם טועים
הערבים מחלקים את העולם לשניים. דאר אל איסלאם – עולם האיסלאם, ודאר אלחרב – עולם החרב. זה העולם. וזה לא משנה אם אתה בפתח או באנסאר אל בית מקדס. ויש להם סבלנות. מה זה 68 שנה? אנחנו נעלם יום אחד והם לא רצים לשום מקום. הם היו פה לתפיסתם לפני 1000 שנה והם יהיו פה בעוד 1000 שנה. רק אצלנו יש כאלה שמאמינים ב"חלון הזדמנויות" (שמוביל לשום מקום).
אז אנחנו צריכים להיות פה ולהיות פה חזקים ולדעת שהמוסלמים לא יקבלו את נוכחותנו גם בעוד 500 שנה, אבל הם יראו שאנחנו פה. עד שתיגמר להם הסבלנות ויבינו שאותנו הסבלנות לא מנצחת. היא נכנעת לנו!