הסיוע הביטחוני הוא רק תירוץ

התקשורת הישראלית עשתה היום ספין ענק מהמכתב ששלח הבית הלבן לקונגרס. אתר YNET הכריז שמדובר בלא פחות מהודעה דרמטית, חריגה, וכותרת אחרת בישרה "שארה"ב מתנגדת להגדלת הסיוע". שומו שמים. והאמת? מדובר במסמך שגרתי בן שישה עמודים, העוסק במגוון סעיפים בתקציב הביטחון שאינם נוגעים לישראל, ומתוכו, למרבה ההפתעה, משפט אחד בלבד שעוסק בסיוע לישראל. לא הודעה, לא חריגה, ולא דרמטית.

התקשורת הישראלית, כמו תמיד, מנסה להציג כל אי-הסכמה בין ישראל לארה"ב כהוכחה להתנהלות כושלת של נתניהו עם הידידה הגדולה, וכאילו תחת ממשלת שמאל זה לא היה קורה. אך האמת היא שאין כאן כישלון של נתניהו או שום דבר אחר מעין זה. בכל הנוגע לחבילת הסיוע לישראל, יש שני סעיפים שנמצאים תחת אי-הסכמה בין ישראל-לארה"ב מזה זמן. הראשון, שישראל תתחייב לא לעבוד עם הקונגרס כדי להגדיל את הסיוע לאורך תקופת הסיוע. השני, שיורידו את הנתח מתוך חבילת הסיוע, שישראל רשאית להמירו בשקלים ולהשקיע בתעשיות הישראליות. בשני הסעיפים הללו ניתן לזהות את ידו המכוונת של אובמה, שמנסה להחליש את הקשר בין ישראל לארה"ב. וכמו תמיד בצורה מאד מתוחכמת.

לעומת אובמה, הקונגרס היה תמיד ידידה הגדול של ישראל ומבצר התמיכה שלה לאורך כל השנים. הקונגרס משקף את הרצון של הבוחר האמריקני, ואמריקנים לרוב תומכים מאוד בישראל. האהדה העממית לישראל, שמיוצגת בקונגרס האמריקני, מבטיחה יציבות רבה. בוודאי לעומת תמיכה שהיא תוצאה של הסכם בין מנהיגים בלבד, כמו במקרה הטורקי-ישראלי.

אובמה, שאינו אוהד את ישראל, מנסה לייצר קרע בינה ובין הקונגרס מחד גיסא, ולצמצם את השפעתו של הקונגרס בנושא הסיוע מאידך גיסא. מבחינת אובמה, הסוגיה הזו צריכה לעבור לשליטת הרשות המבצעת והסמכויות בנושא צריכות להתרכז בידה. מיותר לציין שנדידת הסמכויות לרשות המבצעת, אם אכן היה מתבצע, היה מפחית גם את השפעתה של השדולה היהודית החזקה איפא"ק, אשר אפקטיבית בעיקר בעבודה מול הקונגרס. מיותר לציין שאחת מספינות הדגל של איפא"ק היא הסיוע הביטחוני לישראל.

אילו ישראל הייתה מקבלת את התנאי שהציב ממשל אובמה, היה מדובר בסטירת לחי של נתניהו לקונגרס. חברי הקונגרס היו לבטח תוהים מדוע נתניהו משליך את הידיד הכי גדול שלו – הקונגרס – עבור נזיד עדשים שממשל עוין מציע לו. נתניהו, מסתבר, קורא את המפה האמריקנית טוב יותר מהתקשורת הישראלית.

קשה להיזכר במקרה דומה מהעבר, שבו הממשל האמריקני השתמש בצורה ישירה בסיוע הביטחוני בתור מנוף לחץ על ישראל. הממשל ידע מאז ומעולם שהקונגרס יעמוד על הרגליים אחוריות בעניין הזה, ולכן לא כדאי להיכנס לקרבות אבודים מראש. אם נתניהו היה נכנע ללחץ אובמה לשלוט בחבילת הסיוע, העסק היה הופך עד מהרה לכלי בידי הממשל לסחוט דברים מישראל.

להחליש את התעשיות הישראליות

באשר לסעיף השני בוויכוח, מדובר כאמור בכסף אמריקני שישראל ממירה לשקלים ומשתמשת בו לרכישה מהתעשיות הצבאיות המקומיות. חלקו היחסי של סעיף זה מכלל הסיוע הביטחוני עומד על 26 אחוזים. שווה ערך ל-800 מיליון דולר.

הכסף הזה חשוב לישראל ועוזר לה לפתח את התעשיות הביטחוניות, דבר שבצורה עקיפה מסייע גם לארה"ב. אבל אובמה טוען שישראל חייבת להשקיע את כולו בארה"ב. וכאן כדאי לשאול: מה בעצם אכפת לו? הרי הנתח שמופנה לתעשיות הישראליות קבוע כבר כמעט 30 שנה! נדמה שנשיא ארה"ב משתמש בקלף הזה בניסיון לנגח את ישראל. אובמה יכול לטעון להגנתו שהוא מעדיף לסייע לתעשיות האמריקניות ולא לישראליות, או שמדובר בפריבלגיה ייחודית לישראל שאף מדינה אחרת אינה נהנית ממנה, אך נוכח ההיסטוריה של יחסי ישראל-ארה"ב מדובר בטענות קלושות.

המסמך אמנם אינו מפרט את המניעים של אובמה, אולם נקל לשער שהוא מעוניין להעביר בדברים מסר כלשהו לנתניהו. מעבר לכך, אסור לשכוח שגם השקפת עולמו של אובמה משחקת כאן תפקיד מרכזי: האיש הוא לוחם אנטי-קולוניאליי בהשראת אביו (שאותו כמעט לא הכיר). במסגרת איבתו לקולוניאליזם, אובמה רואה במדינות המערב ישויות כובשות אשר דיכאו אוכלוסיות ילידיות, מנעו את התקדמותן, ניצלו (וגנבו) את משאביהן, והתעשרו באמצעותן שלא בצדק. מדינות המערב חבות חוב היסטורי לפי השקפה זו, ועליהן לפצות ולהשיב משאבים למדינות שנוצלו. למרות שהקולוניאליזם הגיאוגרפי כבר עבר מן העולם, יש עדיין קולוניאליזם כלכלי.

ישראל, לדידם של אובמה ורבותיו, היא מעין 'מאחז' קולוניאליסטי של המערב באדמה לא לו. אובמה רמז לכך בנאום קהיר, כאשר אמר שהקמת מדינת ישראל נובעת מתוך סבל ארוך שנים של העם היהודי (ותו לא…).

השקפת עולמו של אובמה נותחה בפירוט בשני ספריו של דינש ד'זוסא. בספרו 'ארה"ב של אובמה', שנכתב ב-2011 ויצא לאור ב-2012 (כחצי שנה לפני הבחירות לנשיאות) צפה ד'זוסא שאובמה יעשה לישראל דה-לגיטימציה, בדומה לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד:

בקדנציה הראשונה שלו, הוא הספיק לתמוך בפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. אבל לטווח הארוך, כמו כל לוחם חירות אנטי קולוניאלי, הוא מחפש לסלק את הכוח הכובש ממקומו… אובמה לא מצפה מהיהודים ללכת למקום אחר. אבל הוא יכול לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל שיכולה להסב לה נזק בלתי הפיך.

המטרה: קרע

ד'זוסא טען כבר ב-2011 שאובמה מעוניין למנוע מישראל לתקוף את איראן. אובמה הגיב לכך בהצהרות חוזרות ונשנות לפני הבחירות בארה"ב, כי יש לה לישראל את הגב של אמריקה. משנבחר לקדנציה שנייה, אובמה לא היסס להגיד לנתניהו שהוא לא יתמוך בתקיפה באיראן, ואף איים בהצטרפות לגינויים אם ישראל תתקוף. בכך העמיד אובמה את נתניהו במצב נורא: לחיות עם איראן גרעינית או לתקוף ולהוקיע את ישראל אל עמוד הקלון. הפרשנות הזאת מקבלת משנה תוקף אחרי ההסכם עם איראן והדה לגיטימציה שעשה לישראל במהלכו.

השקפת עולמו של אובמה הובילה אותו להרחיק את ידידיה המסורתיים של ארה"ב ולקרב את אויביה. היא הובילה אותו להפוך את היוצרות ולהתנצל בהירושימה על פצצת האטום, לפתוח שגרירות בקובה הקומוניסטית, להחליף את דמות הנשיא על השטרות של 20 דולר, לסלק את פסלו של וינסטון צ'רצ'יל מהחדר הסגלגל. היא הובילה אותו להטיף לנוצרים שהם צריכים להתנצל על מעשיהם, ובד בבד להגן על "דת השלום" של האסלאם. ועוד כהנה וכהנה.

במסגרת מאבקיו, אובמה מבקש להחליש את ישראל, ליצור קרע בינה ובין ארה"ב, וכן לכפות עליה הסכם מדיני עם הפלסטינים. סוגיית הסיוע הביטחוני מאפשרת לו לעשות זאת. הספין האחרון, שהתקבל בהתלהבות בתקשורת הישראלית, נוצר בדיוק כדי ליצור תחושה של קרע והחרפה ביחסים.

אחת מהצלחותיו הגדולות של אובמה ביחס לישראל היא תחושת אי הנוחות שעולה אצל דמוקרטים פרו-ישראלים בתמיכתם עם ישראל. אובמה מיתג את ישראל, פעם אחר פעם, כנטל על ארה"ב, והדבר הרחיק ממנה חברי קונגרס דמוקרטים שהיו עד אז פרו-ישראלים במוצהר.

אין כאן אפוא התנהלות כושלת של נתניהו. יש כאן תכנית של אובמה להחלשת ישראל, ועל האחרונה להיזהר מהמוקשים ולנווט את יחסיה עם ארה"ב בחכמה. ייתכן שראוי לעשות הערכה מחודשת בקשר לסיוע הביטחוני, ואולי אף להתפרק ממנו באלגנטיות, משום שהוא מתחיל להצטייר כנטל יותר מאשר כנכס.

_______

גדעון ישראל הוא יו"ר המרכז לקידום יחסי ישראל-ארה"ב