חמאס מדבר ברור, זה המערב שמתעקש לא להבין

פרשנים שונים מתעקשים לראות בהשתתפות חמאס בבחירות המקומיות הקרובות ברשות הפלסטינית סימן ל”התמתנות” ו”פרגמטיזם”. לא צריך תואר במזרחנות כדי לדעת: חמאס לא השתנה ולא ישתנה

רמיזות עדינות שכאלה; תהלוכת חמאס בעזה. צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90

המאמר פורסם לראשונה באתר מכון ‘גייטסטון’, ואנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו. מאנגלית: שאול לילוב

אלה שחולמים באנגלית עדיין לא התגברו על הזיית “חמאס וישראל, ישראל וחמאס, אולי יום אחד… מי יודע”. אלא שאז מגיעות תמיד ההצהרות הפלסטיניות המכוונות פנימה, בשפה הערבית – והם מתעוררים למציאות: “מוות לישראל, תמיד!”

כמה פרשנים פוליטיים, ערבים ומערביים, פירשו בטעות את הסכמת חמאס להשתתף בבחירות הפלסטיניות המקומיות ב־8 באוקטובר כסימן ל”פרגמטיזם” ולתחילתה של תנועה לכיוון הכרה בזכות הקיום של ישראל. הם מניחים בטעות כי נכונותו של חמאס להשתתף בהליך הדמוקרטי מעידה גם על כך שמנהיגי התנועה הקיצונית מוכנים לנטוש את חלומם להשמיד את ישראל ולחדול מ”המאבק המזוין” נגדה.

טענות אלה על “פרגמטיזם” ו”התמתנות” כביכול של חמאס נשמעו גם ב־2006, כאשר הארגון התמודד בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. גם אז טענו פרשנים פוליטיים רבים כי ההחלטה לרוץ בבחירות היא סימן מעודד, המצביע על כך שחמאס אימץ גישה חדשה ומתונה כלפי ישראל ותהליך השלום.

אולם המציאות הוכיחה כי הנחות אלה היו מופרכות לחלוטין. ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט ב־2006 לא שינה את האידיאולוגיה הקיצונית שלו. התנועה לא שינתה את האמנה הקוראת להשמדת ישראל, ולא חדלה מלבצע פיגועים רצחניים נגד ישראלים.

כדי לרענן מעט את הזיכרון, הנה מה שנכתב בגלוי באמנת החמאס בנושא זה:

תנועת ההתנגדות האסלאמית [חמאס] סבורה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש מוסלמית (וואקף) מזה דורות ועד יום תחיית המתים. איש אינו יכול להתנער ממנה, מכולה או מחלקה, או לנטוש אותה, כולה או חלקה. אין פתרון לבעיה הפלסטינית למעט הג’יהאד. שחרור האדמה הוא חובה אישית המחייבת את כל המוסלמים באשר הם. כדי להתמודד עם גזילת פלסטין על ידי היהודים, אין מנוס אלא להניף  את דגל הג’יהאד. הדבר יחייב הפצת התודעה האסלמית בקרב ההמונים בכל הרמות המקומיות, ערביות ואסלאמיות. עלינו להפיץ את רוח הג’יהאד בקרב האומה האסלאמית, להתעמת עם אויבינו ולהצטרף לשורות לוחמי הג’יהאד.

ניצחון חמאס ב־2006 חיזק אותו למעשה והגדיל את נחישותו לדבוק באידיאולוגיה שלו ובטרור, בנוסף לאינדוקטרינציה ולהסתה נגד ישראל. שנה לאחר מכן ביצע חמאס הפיכה נגד הרשות הפלסטינית, והעביר לידיו את השליטה המלאה ברצועת עזה. גם החלטת חמאס להשתתף בבחירות המוניציפליות הקרובות תחזק עוד יותר את התנועה, ותסלול את דרכה להרחבת שליטתה לא רק ברצועה אלא גם בגדה המערבית.

ניצחון חמאס בבחירות או הפסד בהן הוא לחלוטין לא רלוונטי. חמאס אינו מתכוון לשנות את האידאולוגיה שלו או לרכך את עמדתו כלפי ישראל ו”תהליך השלום”. מובן מאליו שחמאס גם לא יכיר בזכותה של ישראל להתקיים. מנהיגי חמאס ממשיכים להבטיח זאת לציבור שלהם, בפומבי ועל בסיס יומיומי. כמו בבחירות לפרלמנט, חמאס עשוי לצאת מחוזק ונחוש הרבה יותר, במיוחד אם יזכה כצפוי בבחירות המוניציפליות  הקרובות.

חמאס רואה את השתתפותו בבחירות כהזדמנות פז לחיזוק עמדותיו ול”עידוד הג’יהאד”, כפי שקובעת אמנתו באופן ברור וחד־משמעי. במילים אחרות, חמאס רואה בבחירות הזדמנות להמשיך במאבק לחיסול ישראל. הוא אינו מתמודד בבחירות הקרובות כדי לספק לפלסטינים שירותים עירוניים משופרים, אלא – בדיוק כפי שנאמר באמנת חמאס –  “כדי לאפשר את הסיבוב הבא [במלחמה] עם היהודים, סוחרי המלחמה”, עד אשר “השחרור יושלם, הפולשים יובסו ואללה ינצח”.

לא ייאמן שעדיין ישנם במערב כמה פרשנים פוליטיים ו”מומחים” לענייני פלסטינים הפוטרים את אמנת חמאס כלא רלוונטית. גישה מקלה זו מתבססת כעת על הצהרות המיוחסות לכמה ממנהיגי חמאס ודובריו באמצעי תקשורת שונים. מבחינת הפרשנים וה”מומחים”, מדובר בסימנים “מעודדים” ו”חיוביים” מכיוון חמאס. הם אף מגדילים לעשות ומייעצים בפזיזות למנהיגי העולם להקשיב לקולות אלה, ולקחת אותם בחשבון בבואם במגע עם חמאס.

“נורמליזציה עם ישראל מפיצה איידס”: עצרת חמאס בעזה, אוגוסט 2016

“האויב היחיד היא ישראל”

הבה נבחן לרגע את אחת ההצהרות הללו. לאחרונה דווח כי מנהיג חמאס, חאלד משעל, הביע בשם הארגון נכונות להכיר בזכותה של ישראל להתקיים – אם תיסוג לקווי 1967, כלומר תפנה את הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה (ישראל כבר יצאה מעזה ב־2005). לפי הדיווחים, משעל אמר לנציגי ארגוני תקשורת אסיאתיים במהלך תדרוך בדוחא, קטאר, כי הוא מוכן לקבל את זכותה של ישראל להתקיים ואת “פתרון שתי מדינות לשני עמים”.

בתוך שעות הכחישה הנהגת חמאס כי משעל אמר את הדברים המיוחסים לו. חמאס כינה דיווחים אלה “שקרים” ו”בדותות”, וחזר על סירובו להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. “מטרתן של הצהרות אלה, שהן חשודות ומפוברקות, היא לעוות את הדימוי והעמדות של חמאס והנהגתו”, נכתב בהצהרה שפרסמה התנועה האסלאמית בעזה.

הוצאת דיבה ולשון רעה – כך רואה חמאס את השיח על נכונות כביכול של מנהיגיו להכיר בישראל. מבחינתם, קבלת נוכחותה של ישראל במזרח התיכון היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לחמאס. ההכחשה נועדה להגן על המוניטין של הארגון ועל תדמיתו בעיני תומכיו, פן יתפתו להאמין חלילה שהתנועה האסלאמית חוזרת בה משאיפתה לחסל את ישראל.

כדי להעמיד דברים על דיוקם הצהיר השבוע בכיר נוסף בחמאס, מוסא אבו־מרזוק: “הישות הציונית לא תהיה חלק מהאזור הזה. נמשיך להתנגד לה עד לשחרור אדמתנו ויישום זכות השיבה”. אבו־מרזוק, המסומן כיורש פוטנציאלי של משעל, הצהיר כי המטרה שמסתתרת מאחורי החלטת חמאס להשתתף בבחירות המוניציפליות ב־8 באוקטובר הייתה “לשרת את עמנו”. בהתייחסו ליריביו בפת”ח, הוסיף הבכיר החמאסי: “ההבדלים בינינו לא יגיעו לרמה של עוינות. האויב היחיד שלנו היא ישראל. היריבות הפוליטית בינינו לא תחרוג מגבולותיה”.

האופן שבו מתכוון חמאס “לשרת” את הפלסטינים באמצעות התמודדות בבחירות נותר עמום במקצת. אבו־מרזוק לא דיבר על בניית גנים או בתי ספר חדשים עבור הפלסטינים. כשהוא מדבר על “לשרת” את בני עמו, כוונתו היא לדבר אחד בלבד: לגייס עוד פלסטינים לחמאס ולבצע ג’יהאד נגד ישראל והיהודים.

קמפיין בחירות מתעתע

בשבועות האחרונים משיקים תומכי חמאס קמפיינים שונים המדגישים את “הישגי” התנועה האסלאמית ברצועת עזה, בניסיון לכבוש את לבם של הבוחרים. קמפיין אחד, שכותרתו “עזה יפה יותר”, מציג רחובות נקיים וגנים ציבוריים בחלקים מסוימים ברצועה. ואולם, התמונה הוורודה שמצייר חמאס לא מתייחסת כלל לשיעור הגבוה במיוחד של אבטלה ועוני השוררים ברצועת עזה, או לעובדה שאלפי משפחות פלסטיניות איבדו את בתיהן במלחמות עם ישראל – שהיו תוצאה ישירה של הפצצת ישראל ברקטות וטילים על ידי חמאס. הקמפיין גם איננו עוסק בצעדי הדיכוי של חמאס נגד נשים ועיתונאים.

קמפיין דיסאינפורמציה זה נועד לשכנע את הבוחר הפלסטיני כי שני מיליון תושבי רצועת עזה חיים באוטופיה תחת שלטון חמאס, וכי יש להעתיק כעת את המצב הזה גם לגדה המערבית. אין ספק כי פלסטינים רבים יפלו למלכודת הזו וישלשלו לקלפיות פתקי חמאס. הם יעשו זאת מתוך שכנוע שחמאס הוא הפתרון לכל בעיותיהם הכלכליות והחברתיות, וכי הוא יביא להם שלום ויציבות מבית. אבל יש גם פלסטינים רבים שיצביעו לחמאס מסיבות אחרות. ראשית, מפני שהם מזדהים עם האידאולוגיה של חמאס כפי שבאה לידי ביטוי באמנת הארגון, ומאמינים כי ג’יהאד הוא הדרך היחידה “לשחרר את פלסטין”. שנית, חמאס הצליח לשכנע מספר גדול של פלסטינים שהצבעה למפלגה אחרת או למועמד אחר מזה של חמאס היא בבחינת הצבעה נגד האסלאם ונגד אללה עצמו.

נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, והלקחים מניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט ב־2006 לא נלמדו. בהבטחותיו לחיים טובים יותר ולשגשוג תחת שלטונו, חמאס מאחז לא רק את עיניהם של פלסטינים; הוא מפיל בפח גם אנשים רבים במערב, שעדיין בולעים את הסיפור על “סימני מתינות ופרגמטיות” בארגון האסלאמי.

מאז נוסד ב־1987, חמאס לא שינה במאום את תפיסת עולמו באשר לאמנתו הקוראת לצאת למלחמת חורמה ג’יהאדית בישראל. מנהיגיו ממשיכים לדבוק במטרה זו מדי יום בשפה הערבית. לא צריך תואר מתקדם במזרחנות כדי להבין זאת: התנועה לא השתנתה וגם לא תשתנה בעתיד, בין אם תנצח בבחירות ובין אם תצא מובסת מהן.

חמאס מדבר ברור. מה שלא ברור הוא מדוע ישנם עוד פרשנים ועיתונאים במערב הממשיכים לדבר על “שינויי מדיניות” בחמאס. קשה גם להבין מדוע אינם מפנים לאבו־מאזן ולרשות שלו את השאלה מה בכוונתם לעשות אם וכאשר חמאס ינצח בבחירות העירוניות. אבל התעלומה האמיתית היא זו: מדוע מחמוד עבאס מקדם את ההיערכות לבחירות, ביודעו שהפת”ח עלול לאבד בקלות את הבכורה לחמאס.

_______________

חאלד אבו־טועמה הוא עיתונאי ירושלמי עטור פרסים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. מחמוד עבאס מקדם את ההיערכות לבחירות מכיון שהוא עצמו דגל באותה מדיניות רוב ימי חייו והוא מעדיף להעביר את השרביט למישהו אחר שיצור מהומה והרס מבלי שזו תהיה אחריותו ואשמתו.

  2. כל העולם המוסלמי נהיה מוסלמי יוחר. המלחמה של חצאס בישראל היא מלחמה ממניע דתי אבל אבו מאזן ופתאח גם הופך יותר מוסלמי יותר לקדם את המלחמה בישראל בשם הדת. אז מה ההבדל בינהם היום? צריך לגרש את כל הערבים מישראל ומהשטחים. כולם תומכי חמאב או פתאח. כולם מוסלמים ואמרים הדכם וערב שישמידו את המדינה. מדוע אנחנו מתעקשים לחיות לצד אוייב המאיים להשמידנו?

  3. תמיד נורא מוזר לי כשמדברים על העולם הערבי תוך שימוש במונחים מערביים כגון “דמוקרטיה, בחירות, קמפיין” וכיו”ב. הרי מעולם לא היתה, ובעתיד הקרוב גם לא תהיה, קצה קצה של דמוקרטיה באף אחת מהמדינות או הישויות הערביות. אין להם מושג מה זה חברה אזרחית והם מאורגנים עדיין לפי הרכב נאמנות היררכי מאוד ברור ושונה לחלוטין משל המערב: קודם כל החמולה, אח”כ השבט, אח”כ העדה, אח”כ הדת. בתוך כל אחד מאלה ישנם פיצולים נוספים, אבל עצם העובדה שהם אינם רואים את עצמם כעמים, כלאומים, אלא כקבוצות נבדלות על סמך האלמנטים שצוינו, מצביעה על חוסר הרצון ו/או חוסר היכולת שלהם להתקבץ כקבוצות לאומיות. אנחנו רואים את זה מתפרץ ביתר שאת עכשיו באזורנו, אבל זה לא חדש בכלל ולמעשה זהו המצב הטבעי של המזרח התיכון כולו אליו הוא שב, עכשיו משקרסו חומות סייקס-פיקו המלאכותיות. ולא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בחירות, קמפיינים ושאר ירקות מבלי שהמבנים החברתיים-תרבותיים המאוד בסיסיים האלה יתקיימו. לא רק זה, אלא שלדעתי יש בכך גם התנשאות גדולה מצידנו, כאילו כל העולם מאורגן רק לפי הרעיונות המערביים (מבלי להכנס להשוואה מה מוסרי יותר ומה עובד יותר טוב, הגם שזה דיון ראוי ומעניין בפני עצמו). אולי הגיע הזמן שנתחיל באמת להקשיב ולהאמין למה שהם אומרים, ולא למה שאחרים אומרים עליהם. ומה שהם אומרים ברור מאוד והם מתאמצים לשוב על אותם מסרים שוב ושוב – “מוות ליהודים, מוות למערב, השריעה תשלוט, יחי האיסלם בשם אללה”.
    לכן, כל הדיבורים הללו לחלוטין לא רלוונטיים. לדבר על “חמאס זוכה בבחירות” או “הפת’ח זוכה בבחירות” זה בדיוק כמו לדבר על “אסד זוכה בבחירות”. להזכיר קלפי, כאילו שיש לו באמת משמעות בעולם הערבי, זה לא פחות ממגוחך. הדברים נקבעים שם בדרך שונה לחלוטין, לרוב על פי חוק הג’ונגל לפיו החזק הוא הקובע. כל נסיון שלנו לנתח את המבנים והדינמיקה הפנימית שלהם דרך העיניים שלנו נדון לכשלון מוחץ. ואחר כך מתפלאים למה כל מיני “מומחים” שוגים כל הזמן. זה ממש מעורר רחמים; אף אחד מהם אינו מומחה אם אינו מוכן להודות ראשית כל בכך שלא ניתן לנתח חברות ערביות כפי שמנתחים חברות מערביות. ברור לכל אחד שאם אנסה למשל לכפות על החברה והתרבות היפנית את סט הערכים שלנו, ואנסה להבין אותם דרך אלה, אכשל. העקרון הזה נכון בהרבה מאוד מקרים והוא כמעט מובן מאליו משום שיש הבדלים גדולים בין חברות ותרבויות. מדוע אם כן יש המשך התעקשות על הדבר הזה ממש בכל הנוגע לחברות הערביות? לדעתי זה נובע משלוש סיבות: בורות פשוטה, יהירות גדולה, או לפעמים אינטרס חזק להסתרת האמת.